המשרד להגנת הסביבה פרסם הבוקר (יום ד') את "מדד ההשפעה הסביבתית - דירוג חברות התעשייה הציבוריות בישראל" החדש לשנת 2019, וכמו תמיד יש בו רשימה של החברות האדומות או המזהמות בישראל. המדד מתייחס לשלושה היבטים עיקריים: (1) רמת ההשפעה הישירה על הסביבה, כלומר הפליטות לסביבה ושימוש בחומרים מסוכנים, (2) רמת הציות להוראות סביבתיות, דהיינו הפרות חוק והליכי אכיפה, (3) ורמת הדיווח והניהול הוולונטרי של החברה, כלומר ניהול סביבתי.
מטרת המדד, על פי המשרד, היא לספק "לציבור מידע השוואתי ופשוט על הביצועים והסיכונים הסביבתיים של חברות ציבוריות בעלות השפעה סביבתית גדולה והמפעלים שבבעלותן. המדד הוא כלי ראשון מסוגו למידע על רמת הסיכון הסביבתי של חברות שנעשה על ידי גורם ממשלתי. המדד מאפשר למשקיעים בחברות ציבוריות לקבל אינדיקציה פשוטה וישירה על רמת הסיכון שלהן". אולם נשאלת השאלה האם המדד, שעושה בכל שנה כותרות גדולות, משפיע במשהו גם על איכות הסביבה עצמה, והאם החברות ו/או המשרד משתמשים בו ככלי לניהול סביבתי, שמוביל בסופו של יום להפחתת פליטות?
מבט חטוף ברשימת המפעלים מראה כי אין הפתעות. כמו בשנה שעברה ובשנים הקודמות גם הפעם מופיעים בו פחות או יותר אותם מפעלים, למעט תוספת של כמה מתקנים לטיפול בשפכים-מט"ש (ובמאמר מוסגר, האם יש מי שמשקיע בחברות הללו בבורסה? והאם זה לא דוחק את המפעלים המזהמים החוצה?). לכל היותר הם מחליפים מקום, כמו במשחק כסאות מוזיקליים.
למשל, השנה בית הזיקוק של בז"ן עלה לראש הדירוג, אחרי שבשנה שעבר היה במקום השלישי. אולם הציבור לא ממש צריך את המדד כדי לדעת שהחברות הללו, כמו בתי הזיקוק בחיפה ובאשדוד, המפעלים של כימיקלים לישראל: רותם אמפרט ומפעלי ים המלח, ותחנות הכוח השונות: רוטנברג וחגית, מזהמות. יתרה מכך, הציבור סובל באופן ישיר מהזיהום שהן פולטות ומהעובדה שהליכי הפיקוח והאכיפה שמפעיל המשרד במקרה של חריגות ועבירות על החוק מועטים, ולרוב מתמשכים שנים ארוכות ומסתכמים בקנס שאינו פרופורציוני לפגיעה בשטח. אפשר אפילו לומר משלם מחיר כבד בבריאותו.
זאת ועוד, חלק מהמפעלים המזהמים, שמככבים ברשימה אחרת של המשרד, דו"ח הפליטות לסביבה, למשל מפעל נשר-רמלה, לא נמצאים כאן כי החברות שהם בבעלותן לא נסחרות בבורסה. בנוסף, תחנת הכוח חגית, תחנה מונעת גז, מככבת במדד, למרות הבטחת המדינה שתחנות הכוח הגזיות מזהמות הרבה פחות, והיא נמצאת עוד לפני תחנת הכוח הפחמית הגדולה אורות רבין, וזאת דרך אגב, רק בשל הרשעה אחת שמבדילה בין שתי התחנות.
למעשה אפשר לקבוע בצורה ברורה כי המדד לא משפיע על החברות או על הסביבה, וגם לא על הפעילות של המשרד עצמו כנגד המפעלים המזהמים. זה נחמד ואפילו חשוב לתת לציבור אינדיקציה על הסיכון של השקעות בחברות אלה ואחרות, ועל החשיפה שלהן להליכים סביבתיים, אבל מה על הציבור שלא משקיע, אלא שוקע? מה על הציבור שסובל מהזיהום התעשייתי, מחוסר הניהול הסביבתי ומאוזלת ידו של המשרד בפיקוח ובאכיפה? האם המדד הזה משפיע עליו או עוזר לו? התשובה היא לא!
מדד ההשפעה הסביבתית שמפרסם המשרד להגנת הסביבה לא מאפשר לציבור לעשות כלום כדי לשנות את המצב וכדי לקדם את איכות הסביבה בישראל. פחות מ-10% מהישראלים משקיעים באופן ישיר בבורסה, ויכולים להשתמש, אם בכלל, במדד. הממד גם לא משפיע על איכות הסביבה ובריאות הציבור בישראל. אפשר אפילו לומר שהוא מעמיק את חוסר האמון ואת התסכול של הציבור נוכח המצב. אולי הגיע הזמן לשנות כיוון ובמקום לשחרר חדשות לבקרים דו"חות המנתחים ומשקללים את נתוני הזיהום בשטח, לפעול בצורה נחושה על מנת לשנות את הנתונים עצמם.
פרופ' עדי וולפסון הוא חוקר במרכז לתהליכים ירוקים במכללה האקדמית להנדסה ע"ש סמי שמעון ומחבר הספר "צריך לקיים - אדם, חברה וסביבה: לקחי העבר ואחריות לעתיד" (פרדס, 2016).
