הנוף שנשקף מקו החוף המערבי של דרום אפריקה לפני למעלה מ-20 אלף שנה, כשהקרחונים הגיעו לגודלם המקסימלי, כלל לפחות 15 איים גדולים - הגדולים שבהם השתרעו על פני 300 קמ"ר - ועליהם התגוררו מאות מיליוני ציפורים ימיות ופינגווינים. אולם בתקופה שלפני בין 15 אלף שנה ל-7,000 שנה, עלה מפלס הים וכיסה בהדרגה את האיים הגדולים הללו עד שרק חלקים קטנים מהם נותרו מעל המים. במהלך 22 אלף השנים האחרונות, אירוע זה הביא לצמצום בשיעור של פי עשרה בבית הגידול, שמתאים לקינון של פינגווינים אפריקנים, אשר נקראים גם פינגווינים שחורי-רגל, דבר שהוביל לירידה חדה באוכלוסייתם ומיתג אותם כמין שנמצא בסכנת הכחדה על ידי האיגוד הבין-לאומי לשימור הטבע ומשאבי הטבע.
זוהי התמונה הפליאו-היסטורית של הטווח הגיאוגרפי של פינגווינים אפריקנים, שנוצרה על ידי מדענים בקבוצת מחקר הגנומיקה האבולוציונית במחלקה לבוטניקה וזואולוגיה ובבית הספר ללימודי אקלים באוניברסיטת סטלנבוש שבדרום אפריקה. מטרת המחקר וממצאיו, שפורסמו בכתב העת African Journal of Marine Science, הייתה לנסות ולספק תובנה לגבי הפגיעות הנוכחית של מיני הפינגווינים האחרונים שנותרו באפריקה.
ד"ר הית' בקט מבית הספר ללימודי אקלים באוניברסיטת סטלנבוש, שהיה אחד ממחברי המחקר, אמר כי הדימוי הפליאו-היסטורי הזה של מיליוני ציפורים ימיות ופינגווינים אשר חיו על האיים, עומד בניגוד מוחלט למציאות הנוכחית שבה אוכלוסיית הפינגווינים האפריקנים קרסה באופן חד מאז תחילת העשור הראשון של המאה ה-20.
בשנת 1910, דאסן איילנד (אי באוקיינוס האטלנטי מול החוף המערבי של דרום אפריקה, ששטחו של כ-3 קמ"ר) היה גדוש בכ-1.45 מיליון פינגווינים. עם זאת, עד 2011 כל אוכלוסיית הפינגווינים האפריקנים של דרום אפריקה צנחה עד ל-21 אלף זוגות מתרבים, כשבחלוף שמונה שנים ירד מספרם בחדות עד ל-13,600 זוגות בלבד. כיום, כ-97% מאוכלוסיית הפינגווינים בדרום אפריקה מסתמכים על שבע מושבות רבייה בלבד, כך שהדעיכה במספרם צפויה להימשך כל העת.
מכיוון שפינגווינים מעדיפים להתרבות על איים כדי להימלט מטורפים יבשתיים, החוקרים השתמשו במפות טופוגרפיות של קרקעית האוקיינוס מול חופי דרום אפריקה כדי לזהות איים היסטוריים פוטנציאליים, השוכנים בגובה של 10 עד 130 מטרים מתחת לפני הים הנוכחיים. כדי שהאיים יהיו מתאימים לפינגווינים, הם היו צריכים להציע הגנה מפני טורפים יבשתיים והיה עליהם להיות מוקפים בשטחים מתאימים לחיפוש מזון ברדיוס של 20 ק"מ.
בהנחה שמפלס הים היה נמוך בהרבה במהלך עידן הקרח האחרון, זיהו החוקרים 15 איים גדולים מול החוף המערבי, כשהגדול שבהם משתרע על שטח של 300 קמ"ר ושוכן 130 מטרים מתחת לפני הים. לאחר מכן, תוך התחשבות בעליית מפלס הים במהלך 15 אלף עד 7,000 השנים האחרונות, הם זיהו 220 איים שסיפקו תנאי קינון מתאימים לפינגווינים. מבין האיים הללו, שטחם של 216 היה קטן מקמ"ר בודד מקילומטר, בעוד שחלקם אף קטנים מ-30 מ"ר, שטח שגודלו בקושי גדול משל סלע. כיום חמשת האיים הגדולים ביותר מול החוף המערבי של דרום אפריקה הם רובן איילנד (כ-5 קמ"ר), דאסן איילנד (כ-3 קמ"ר), אי הבעלות (כ-1.8 קמ"ר) ואי טורפי הים ואי הפינגווינים (כל אחד מהם משתרע על שטח של פחות מקמ"ר בודד), כששלושת האחרונים גובלים עם חופי נמיביה.
בהתבסס על הערכות צפיפות האוכלוסין המוקדמות ביותר הזמינות, חישבו החוקרים את אומדן אוכלוסיית הפינגווינים על סמך שטח אי זמין, בהנחה שהפינגווינים מקננים בדרך כלל לכל היותר 500 מטרים מהחוף. הערכתם הייתה כי בין 6.4 מיליון ל-18.8 מיליון פרטים כבשו את מימי הכף הדרומי במהלך תקופת הקרח האחרונה, כשמאז (ובעיקר בתקופה שלפני 15 אלף עד 7,000 שנים), נפגע בית הגידול כתוצאה מעליית פני הים והשפיע בכך ישירות על אוכלוסייתם של הפינגווין שחור-רגל, שגובהו כ-70 ס"מ ומשקלו נע בין 2 ל-5 ק"ג.
לדברי ד"ר בקט, המטרה העיקרית של המחקר הייתה להראות שחלו שינויים גדולים בזמינות בתי הגידול במהלך 22 אלף השנים האחרונות. "ייתכן כי השינויים הללו השפיעו משמעותית על אוכלוסיות הפינגווינים, אשר מושפעות כעת כתוצאה מפעולות ידי אדם והשלכותיהן, כמו למשל שינויי אקלים, הרס בתי גידול ותחרות על מזון", הסביר ד"ר בקט, תוך שהוא מדגיש כי לצד החשש הכבד מהכחדתם של הפינגווינים האפריקנים, הרי שלממצא זה יש פוטנציאל להגביר את הצורך בשימור המין הזה.
"שינוי מפלס הים חייב את הפינגווינים האפריקנים לעתיק את מושבות הרבייה, מה שייצר תחרות עזה על מרחבי הרבייה כאשר מספר האיים הצטמצם נוכח עליית מפלס המים. בהקשר זה, קיים הצורך במציאת אתרי קינון ראויים עבור הפינגווינים הללו, זאת במטרה לבלום את הפיחות במספרם", הוסיף ד"ר בקט, אם כי הוא ועמיתיו פסימיים בנוגע להצלחת מאמצי ההגנה על הפינגווינים האפריקנים מהכחדה, שכן בהתחשב בעלייה המתמשכת בפעולות אנושיות ובהשלכות שיש להן בכל הנוגע לפגיעה באוכלוסיית הפינגווינים, הרי שברור לכל כי כאשר הם נאלצים להתחרות מול תעשיית הדייג המסחרית והאנושות בכלל על אותו מקור מזון, הרי שלפינגווינים - ולבעלי חיים ימיים אחרים - אין כל סיכוי. לכן, גישה מספקת למשאבי מזון ימיים נותרה מרכיב חיוני והכרחי במאמצים למניעת הכחדה המין.
