הדוכיפת (Upupa epops) היא אחת הציפורים המוכרות בישראל, בעיקר בזכות ציצית הנוצות על ראשה. במסגרת חגיגות ה-60 למדינת ישראל, זכתה הדוכיפת בתואר הנחשק "הציפור הלאומית של ישראל", בטקס ממלכתי שנערך בבית נשיא המדינה דאז, שמעון פרס ז"ל. אבל בשנים האחרונות דוחקים המינים הפולשים את הדוכיפת מהנוף בישראל.
בימים אלו יוצא לאור הספר "הדוכיפת - הציפור הלאומית" (הוצאת ידיעות ספרים), שבו מתואר המיזם לחיבור האדם לתבנית נוף מולדתו ולרגל ציון 70 שנה לחברה להגנת הטבע. יוזמי המיזם הם פרופ' יוסי לשם ודן אלון. הראשון, הוא אורניתולוג ופרופסור אמריטוס באוניברסיטת תל אביב בבית הספר לזואולוגיה, שהיה בעבר מנכ"ל החברה להגנת הטבע, וחקר במשך חמישה עשורים נדידה ואקולוגיה של ציפורים. כיום, הוא מנהל את המרכז הבינלאומי לחקר נדידת הציפורים ומזכיר "קרן הדוכיפת". לשם הוא היוזם והמוביל של המיזם לבחירת הציפור הלאומית, יחד עם דן אלון, מנכ"ל החברה להגנת הטבע, שבמשך 26 שנים ניהל את מרכז הצפרות שלה. אלון עוסק מזה ארבעה עשורים בצפרות על היבטיה הרחבים, בשמירת הטבע, מחקר וחינוך.
כאמור, הספר יוצא לאור במסגרת ציון 70 שנה לחברה להגנת הטבע. המטרה היא להציג מיזם ייחודי, עטור פרסים, שהצליח להגיע לכלל תושבי המדינה באמצעות מערכת החינוך, צה"ל והמדיה, שבחרו בהליך דמוקרטי בציפור לאומית, בעקבות 127 מדינות, אם כי אף לא אחת מהן יצאה בקמפיין רחב היקף כמו זה שהתקיים בישראל. מטרת הספר לתאר מיזם פורץ דרך, שקדמו לו בעוצמתו רק המיזם למניעת קטיף פרחי הבר חמישה עשורים קודם לכן.
הדוכיפת נבחרה כציפור יפיפייה, שצבעיה המרהיבים, והכתר לראשה, קשרו לה אגדות ומסורות בעולם היהודי והמוסלמי כאחד, לרבות בתנ"ך, בגמרא ובסיפורי שלמה המלך. מקומות הקינון האפלים (גזעים חלולים וכוכים של סלע למשל), קולות הלחישה של הגוזלים והצחנה שעולה מן הקן עוררו את סקרנותם של בני האדם. חז"ל אף קבעו שהדוכיפת הופקדה לשמור בקינה הריחני על השמיר - אבן חזקה וקשיחה, שבעזרתה שלמה המלך בקע את אבני בית המקדש.
המיזם בהובלת לשם ואלון, הצמיח את "קרן הדוכיפת" ואת מיזם "צבא הגנה לטבע - מפקדים לוקחים אחריות על סביבתם", שהצליחו לשנות באופן מרשים את נושא שימור הציפורים ובית גידולן בישראל, ולהרחיב את העניין בצפרות בישראל בכל הגילים.
קרן הדוכיפת הוקמה בזכות תרומתם של רחל ומשה ינאי, במטרה להעצים את נושא הצפרות בישראל דרך החינוך, שימור הציפורים ומקום מחייתן, ביצוע מחקרים מדעיים וגיוס תורמים נוספים, כמו גם גופים ממשלתיים. בהמשך הדרך הצטרף גם מרק גלפנד מבוסטון, שתרם לקידום מיזם "צבא הגנה לטבע" - במטרה להוביל מהלך שבו המפקדים בצה"ל, ביחד עם החיילים שלהם, ייקחו אחריות על הסביבה שבה הם פועלים, לרבות שטחי האש והאימונים.
"פתרון קונפליקטים בין ציפורים וחקלאים, צפיפות וביולוגית הקינון של העקב העיטי וחיוויאי הנחשים בשפלת יהודה, קינון שדמיות אדומות-כנף בעמק החולה, מעקב אחר הקטות בנגב, הדברה ביולוגית בעזרת תנשמות ובזים מצויים ועוד פרויקטים רבים וטובים הם כמה מהיוזמות והמאמצים של קרן הדוכיפת", מספר אלון. הוא מדגיש בדבריו כי רוב האוכלוסייה בישראל מודעת לעובדת שהדוכיפת היא הציפור הלאומית של ישראל, לרבות הדור הצעיר, הודות לתוכניות חינוכיות שמיושמות בבתי הספר.
כשנשאל על הטריגר להוצאה לאור של הספר החדש, הסביר אלון כי לפני כמה חודשים נערכה שיחת זום שלו עם עובדי החברה להגנת הטבע, שבה לקח חלק גם עמיתו פרופ' יוסי לשם. "מדובר במשהו פנימי שעשינו כחלק מציון 70 שנה לחברה להגנת הטבע, מכיוון שהעת איננה מתאימה לחגיגות. באותה שיחה יוסי שם דגש על הפרויקט הייחודי שבו נבחרה הדוכיפת לציפור הלאומית. בשונה ממדינות אחרות, שם ארגון ממליץ לגורמים מדיניים על ציפור מסוימת כציפור הלאומית, המצב בישראל היה שונה לגמרי ודימה תהליך בחירות של ממש, לרבות פריימריז שבו נכללו 100 מינים של ציפורים (שצומצמו בסופו של דבר ל-10 מינים, מהן נבחרת הדוכיפת). בבחירות השתתפו כ-1.1 מיליון מצביעים, כשההירתמות החברתית והתקשורתית הייתה מופלאה, עם עלות כספית נמוכה יחסית של 200 אלף שקלים", הוסיף אלון.
לדבריו, "לאחר ההצלחה בבחירת הציפור הלאומית, היו עיריות רבות שבחרו באופן דומה את הציפור המקומית שלהן, זאת בנוסף לשימוש בדוכיפת במבנים ואירועים שהוקמו והתקיימו במספר ערים שונות. על כן, באותה שיחת זום מדוברת, יוסי הציע לי שנכתוב ספר על הדוכיפת, והרעיון קסם לי".
גם פרופ' לשם מדגיש בדבריו את חשיבותה של הדוכיפת, על צבעיה המרהיבים ותכונותיה הייחודיות, בנוף הישראלי. "לפני כשנתיים הקמנו בספרייה הלאומית ארכיון לשמירת הטבע בישראל, בשיתוף עם החברה להגנת הטבע, רשות הטבע והגנים והקרן לירושלים. הרעיון שעמד מאחורי ההקמה היה שעד לאותה נקודת זמן לא היה ארכיון שכזה. עם הזמן, הבנתי שחשוב להעביר את מורשת שמירת הטבע בישראל, ולכן יזמתי את כתיבת הספר על הדוכיפת, בין היתר נוכח ההצלחה הגדולה שהייתה לפרויקט בחירתה לציפור הלאומית", מסביר פרופ' לשם. "מדובר בציפור ייחודית, שכולי תקווה כי קוראי הספר - מבוגרים וצעירים כאחד - יחכימו וילמדו עליה רבות באמצעות המידע המפורט שבו. בנוסף, מסתבר כי לדוכיפת יש סגולות מרפא והצלחה במדינות רבות. כעת, הגיע העת שבישראל יבינו עד כמה גדול הערך שיש לה עבור המדינה שלנו".
אבל לא הכול ורוד עם הדוכיפת. נתונים המבוססים על ספירת הציפורים מגלים כי בין השנים 2021-2011, נרשמה ירידה של 45% בשכיחות הדוכיפת בישראל. בהשוואה למצבה כיום, העבר של הדוכיפת נראה זוהר, אז איך קרה שציפור עם מקום של כבוד בפנתיאון הישראלי נדחקה לשוליים?
אחת הסיבות לכך היא שבשנים האחרונות חדרו לאזורנו מספר מינים פולשים שמתחרים עם הדוכיפת על חללי הקינון - דררה מצויה (Psittacula krameria) ומיינה מצויה (Acridotheres tristis) למשל, מה שהוביל לסוג של משבר דיור. ההגירה האינטנסיבית של מיינות, דררות ומינים נוספים שמתחרים עם הדוכיפת על מקומות קינון, ודוחקים אותה לשוליים.
אז איך שומרים על הדוכיפת? התשובה מורכבת והתהליך יהיה ארוך, אבל עדיין יש סיכוי. המינים הפולשים למיניהם תלויים בבני האדם ורגילים לסביבה העירונית. הם לא כל כך אוהבים את השטחים הטבעיים, לעומת הדוכיפת שהיא ציפור שרגילה לשטחים טבעיים.
לכן, הדרך הכי טובה לשמור על הדוכיפת היא לשמור על השטחים הטבעיים. למרבה הצער, הצפי הוא שתפוצת הדוכיפת תצטמצם יחד עם מינים מקומיים נוספים: שחרורים, ירגזים, אולי אפילו גם דרורים ונקרים. אלון מסתייג במעט מהנתונים, שכן לדבריו אוכלוסיית הדוכיפת עלתה מאוד בעשורים האחרונים, דווקא בגלל האדם, כשלמרות שהירידה נראית על פניו חדה, הרי שלא בהכרח מדובר בירידה ביחס לגודל בריא של אוכלוסייה.
