עצמות גדולות של הזן הנכחד דרומורניס, שחי ביערות קווינסלנד מלפני 8 מיליון שנה עד לפני כ-30 אלף שנה), התגלו באזורים הצפוניים של רכס פלינדרס וליד אליס ספרינגס, והניבו תובנות חדשות לגבי דפוסי הרבייה האיטיים שלו.
2 צפייה בגלריה
דרומורניס (Dromornis stirtoni), הציפור הגדולה ביותר שחיה אי פעם על פני כדור הארץ
(איור: Peter Trusler)
מחקרים על המיקרו-מבנה של עצמות הציפורים האוסטרליות הענקיות הללו, שנערכו על ידי חוקרים מאוניברסיטת קייפטאון ופליאונטולוגים מאוניברסיטת פלינדרס, מצביעים על כך שגודלן ומחזור הרבייה שלהן השתנו בהדרגה במשך אלפי שנים, אך בסופו של דבר לא הצליחו לעמוד בקצב השינויים הסביבתיים. "לצערם של בעלי החיים המדהימים האלה, שכבר התמודדו עם אתגרי שינויי האקלים, כאשר פנים אוסטרליה נעשה חם ויבש יותר, הביולוגיה והגודל שלהם לא יכלו להשתוות למחזור הרבייה המהיר יותר של האמו, בעיקר מכיוון שהן לא הסתגלו לתנאים הסביבתיים התובעניים שנוצרו", אמרה פרופ' אנוסויה צ'ינסאמי-טוראן מאוניברסיטת קייפטאון.
פרופ' צ'ינסאמי-טוראן הוסיפה: "שאלות כמו כמה זמן לקח לציפורים הענקיות הללו להגיע לגודל בוגר ולבגרות מינית, הן המפתח להבנת הצלחתן האבולוציונית, אך גם כישלונן האולטימטיבי לשרוד לצד בני אדם. חקרנו חלקים מעצמותיהן המאובנות של 'ציפורי הרעם' הללו תחת עדשת המיקרוסקופ כדי להצליח לזהות את האותות הביולוגיים שנרשמו בהן. המבנה המיקרוסקופי של העצמות שלהן נתן לנו מידע על כמה זמן לקח להן להגיע לממדי גוף בוגר, מתי הגיעו לבגרות מינית ואפילו מתי הנקבות היו מבייצות".
המחקר, שפורסם ב-The Anatomical Record, השווה את העצמות של המיהירונג (mihirung) - השם שמגיע במקור משפת האבוריג'ינים - העתיק והגדול ביותר, דרומורניס (Dromornis stirtoni), שחי לפני 7 מיליון שנים, התנשא לגובה של עד 3 מטרים ושקל עד 600 ק"ג, עם שאר הציפורים חסרות המעוף ממשפחת הדרומורניטיים, עד לקטנה שבהן גניאורניס (Genyornis newtoni), שחיה לצד האמו הקדום, שנחשב כיום לעוף השלישי בגודלו בעולם.
המחקר מצביע על כך שלדרומורניס - ככל הנראה הציפור הגדולה ביותר שחיה אי פעם על פני כדור הארץ - לקח זמן רב להגיע לגודל גוף מלא ולהתבגר מינית, אולי עד 15 שנים. עד לסוף עידן הפלייסטוקן, הזמן שבו חי הגניאורניס, האקלים באוסטרליה היה יבש מאוד והביא איתו שונות עונתית ובצורת בלתי צפויה. ציפורים אלה היו גדולות פי שישה מאשר האמו והייתה להן מסת גוף במשקל של כ-240 ק"ג, כשהן הגיעו לגודל גוף בוגר, מהר יותר מאשר הדרומורניס, ואף החלו להתרבות זמן קצר לאחר מכן. עם זאת, אסטרטגיית הגדילה שלהם עדיין הייתה איטית בהשוואה כמעט לכל הציפורים המודרניות שמגיעות לגודל בוגר תוך שנה ויכולות להתרבות בשנה השנייה לחייהן, מה שמאפשר להן להתאושש כאשר התנאים הסביבתיים חוזרים להיות נוחים לאחר תקופות של בצורת או מחסור במזון.
טרבור וורת'י, פליאונטולוג מאוניברסיטת פלינדרס, שנמנה על מחברי המחקר, אמר כי הדרומורניטיים חיו לצד האמו עד שהאחרון שבהם נכחד. "למעשה, הם המשיכו לחיות יחד למרות שינויי האקלים המשמעותיים באותה העת. עם זאת, בעוד שהגניאורניס היה מותאם יותר לשינויים הללו מאשר היו אבותיו, ושרד במשך שני מיליון שנות פליסטוקן כשתנאים צחיחים ובצורת היו הנורמה, הוא עדיין נחשב לציפור שגדלה ומתרבה לאט בהשוואה לאמו ובכלל ביחס לבעלי כנף מודרניים. אסטרטגיות הרבייה השונות שהציגו האמו והדרומורניטיים העניקו לאמו יתרון מרכזי כאשר דרכיהם של ציפורים אלו הצטלבו עם בני האדם לפני כ-50 אלף שנה, כאשר אחרון הדרמורניטיים נכחד לפני כ-40 אלף שנה. בסופו של דבר, המיהירונגים הפסידו את המרוץ האבולוציוני, וסדרה שלמה של ציפורים נעלמה מאוסטרליה ומהעולם כולו", הסביר וורת'י.
