ויליאם קמלר היה האמריקני הראשון שהוצא להורג באמצעות כיסא חשמלי. לפניו, שיטת ההוצאה להורג במכת חשמל נוסתה רק על חיות מעבדה. בהתחשב במעשה המזוויע שביצע, קמלר היה נער הפוסטר להוצאה תקדימית להורג: הוא רצח באכזריות את אשתו במהלך התקף קנאה, ב-26 מכות גרזן, לעיני בתם בת הארבע. הרשויות בארצות הברית לא יכלו למצוא אדם בזוי יותר להפעיל עליו את השיטה החדשה, שטרם נוסתה על בני אדם. זמן קצר לפני שנידון למוות הומצא הכיסא החשמלי, שזכה לתיאור "הדרך הבטוחה והרחומה ביותר להרוג".
כתבות נוספות למנויי +ynet:
ב-6 באוגוסט 1890, בשעה 06:35 בבוקר, הובא קמלר לחדר ההוצאה להורג בכלא שבעיר אובורן במדינת ניו יורק, והוצב לפני הכיסא החשמלי. הוא נשא נאום קצר שבו איחל לנוכחים הצלחה, ואז התיישב על הכיסא ברוגע ובקור רוח. קמלר פנה לסוהר שלימינו ואמר לו: "קח את הזמן ועשה את הכול נכון, סוהר. אין סיבה למהר. אני לא רוצה שתיקח שום סיכונים עם העניין הזה". לאחר שהרצועות הודקו כראוי הופעל הזרם החשמלי.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
נדרשו לא פחות משמונה דקות של הזרמת 2,000 וולט עד שקמלר הוכרז מת. במהלך ההוצאה להורג קמלר רייר, זעק, נהם והעלה עשן וריח שריפה. ההוצאה שלו להורג הייתה הכול פרט לאירוע מהיר ונטול כאב. "הם היו עושים עבודה טובה יותר עם גרזן", אמר אז וסטינגהאוס, שהיה חלוץ בתחום הזרם החשמלי החלופי ששימש, בין היתר, גם את הכיסא החשמלי. 130 שנה אחר כך, הכיסא החשמלי הוא עדיין אחת השיטות הפופולריות להוצאה להורג בארצות הברית.
"הוצאה להורג היא ההמתה הכי מיוחדת", אומר קובי חוברה, מרצה להיסטוריה ומחבר הספר "המתה בלי חסד". בספר הוא מנסה להשיב על שאלה פשוטה: למה אנחנו מוציאים להורג? נקמה, ענישה, הרתעה והרחקה הן רק חלק מהסיבות, והתשובה לשאלה הזאת השתנתה לבלי הכר לאורך השנים. "בני אדם הורגים אחד את השני משחר ההיסטוריה, אבל זה תמיד נעשה מתוך סערה מסוימת. זעם, קנאה, פחד, מלחמה ואובדן חושים הן בדרך כלל הסיבות שמובילות לפעולה שנוקט אדם כדי לסיים את חייו של אדם אחר. הוצאה להורג היא ההיפך המוחלט. היא נעשית בשקט, לאחר שיקול דעת, עם כללי טקס ובנועם. זאת ההמתה הרגועה היחידה שמבצעים בני האדם".
כמה אחורה הולך הדבר הזה שנקרא הוצאה להורג?
"ההוצאות להורג המוקדמות ביותר היו כנראה בסקילה. זה אינסטינקטיבי. מישהו פגע בך, אתה מרים את הדבר הראשון שאתה רואה - אבן - וזורק עליו. לנו יש את התנ"ך, ושם יש חוקים מאוד ברורים של סקילה. חוקרי המקרא מדברים על כך שחוקי התנ"ך הם סוג של עידון של תופעה חברתית שהייתה מקובלת. בתרבויות שונות, בין אם במזרח הקדום ובין אם במרכז אמריקה ובאסיה, מטרת ההוצאה להורג הקדומה הייתה נקמה. מי שהרגו לו - הורג. מי שנאנסה - הורגת".
מתי זה עובר ממעשה של נקמה למעשה של ענישה?
"עם עליית האימפריה הפרסית. השושלת האחמנית אימצה את הדת הזורואסטרית כדת רשמית. זוהי דת דואלית, של טוב ורע. אחד הרעיונות המרכזיים והחדשניים בה הוא של שכר ועונש. לכל מעשה אנושי טוב יש שכר, ולכל מעשה שלילי יש עונש. הרעיון שלפיו כל אדם הוא מאזן משתנה של מעשים טובים ורעים, וכי הוא יכול לכפר על מעשה שלילי, תרם לתהליך שבו הלכה האנושות והתרחקה מהנקמה אל מערכת ענישה מסודרת. בשלב הזה, ההוצאה להורג הפכה מעניינו של הנפגע לעניינו של הפוגע. ככל שהאדם עשה מעשה חמור יותר - כך ההוצאה להורג שלו יותר מחרידה.
"למעשה, המסגרת החוקית שבה המדינה הייתה האחראית להוצאתו להורג של רוצח התפתחה רק לקראת סופה של המאה השלישית לפני הספירה. עד אז נמסרו הרוצחים לידי המשפחה של קורבן העבירה, שמילאה את כוס נקמתה בעצמה. תהליך העידון של הנקמה, והרעיון כי רק המשטר הוא שמחזיק במונופול על ביצוע העונש, התפתחו ברומא סביב המאה השנייה לפני הספירה".
ואחרי ישו - אולי המוצא להורג המפורסם ביותר - צליבה הופכת לשיטה מועדפת?
"השלב הזה מגיע בימי הביניים, עם עלייתו של שלטון הכנסייה, שאומרת שלעונש יש מטרה אחת ויחידה - להחזיר את האדם למצב שבו הוא צדיק. התלכלכת ולכן צריך לנקות אותך, כדי שתגיע למלכות השמיים. ככל שהתלכלכת יותר צריך לנקות אותך יותר. המוות שלך הוא רק תוצר לוואי של התהליך הזה. עכשיו, ההוצאה להורג הופכת בכלל לטובתו של הפושע".
המוצא להורג האמין בזה? הלך ברצון לגרדום?
"חלקם כן. הם האמינו שהסבל הנורא שהם הולכים לעבור עכשיו ימרק אותם בדרכם לשמיים. מובן שזאת תקופה עם חוק כנסייתי בעייתי, ויש הרבה נידונים שהם חפים מפשע. נשים שמואשמות בכישוף, גברים שמואשמים בכפירה. הרבה עלילות דם. אז ברור שהם מאוד כועסים. אבל בפועל הם כולם מתנחמים בידיעה שעצם זה שיהרגו אותם יחזיר אותם לשמיים".
שלב זה, שבו משמעות ההוצאה להורג היא ענישה וסיום חייו של פושע הוא רק פרט אחד בה, ילווה את האנושות עד לתקופת הנאורות, ולעיתים אף מאוחר מזה. הליך זה יחשוף את העולם לשיטות ולדרכים יצירתיות במיוחד בכל מה שקשור להשתת עונש מוות על עבריינים.
"לתהלוכת ההוצאה להורג של האינקוויזיציה קוראים 'אוטו דה פה', כלומר 'מעשה האמונה'", מציין חוברה. "ההוצאה להורג מתבצעת, כמובן, בפומבי. למען יראו וייראו. אנחנו יודעים, אגב, שזה לא עובד. מחקרים באנגליה מצאו שכמעט כל המוצאים להורג אז נכחו לפחות בהוצאה להורג מחרידה אחת. שליש מהם ראו יותר. עד היום, במדינות בארצות הברית שיש בהן עונש מוות יש יותר מקרי רצח. זה לא מרתיע. ההיפך, זה מנכיח את המוות".
אם לא הרתעה, מה משיגה הפומביות?
"בימי הביניים זאת הייתה ממש תצוגה של האמונה. גם מצד הקהל, שרואה איך מזככים אדם בדרכו לשמיים, וגם מצד המוצא להורג. יש עדויות על נידונים ששרים תהילים ביחד עם הקהל כמו חזנים - הם אומרים שורה והקהל עונה. האנשים האלה הולכים לעבור סבל איום. השיטות נהיות הרבה יותר מתוחכמות, כי יש מדרג של חטאים וחייבים שהנידון יסבול כמה שיותר לפני שהוא מת, כי בעולם הבא אין סבל. הוא מגיע לגן עדן.
"זאת הייתה ממש תצוגה של האמונה. גם מצד הקהל, שרואה איך מזככים אדם בדרכו לשמיים, וגם מצד המוצא להורג. יש עדויות על נידונים ששרים תהילים ביחד עם הקהל כמו חזנים - הם אומרים שורה והקהל עונה. האנשים האלה הולכים לעבור סבל איום"
"השינוי שחל בשיטות ההוצאה להורג, שהפכו ליותר ויותר משוכללות, וההקפדה על טכניקה שתגרום למותו של הנידון - אך לא לפני שסבל את כמות הסבל הנאותה כדי לכפר על עונשו, חייבו את יצירתו של מקצוע חדש: התליין. הם היו בעלי השכלה אנטומית, כימית ורפואית נרחבת. בתקופה הזאת, שיטות ההוצאה להורג היו באמת מחרידות ויצירתיות מאוד".
אני חוששת לבקש דוגמה.
"השיטה המקובלת ביותר לבני המעמד הנמוך הייתה שיטת הגלגל. לוקחים גלגל של עגלה, קושרים את הנידון אליו, שוברים לו את כל המפרקים והעצמות בגוף. לאחר שבירת העצמות נשזר הנידון לתוך הגלגל, שהונף לשמיים, עד למוות איטי ומייסר. העונש המיוחד לאדם שהרג מלך היה חריג בחומרתו, וכלל גרירה, תלייה וביתור. גוררים את המוצא להורג כשהוא קשור לסוס עד למקום ההוצאה להורג, עד שהוא כמעט מת. ואז תולים אותו, כורתים את אבריו המוצנעים ואז פותחים לו... להמשיך?"
הפעם האחרונה שבה התקיימה ההוצאה התלת-שלבית להורג במלואה הייתה ב-1817. "כמעט אתמול בבוקר", מציין חוברה. ואז הגיע עידן הנאורות. "האדם מתחיל להבין שהשמיים ריקים. ההומניזם עולה, ויחד איתו הרעיון שהאדם הוא חשוב ולא יכול לשמש אמצעי להפחדת אחרים. לכן ההוצאות להורג מפסיקות להיות פומביות כל כך. בהמשך מנסים כמה שיותר למזער את הסבל. אז הולכים לתלייה שהיא יותר מהירה, לכריתת ראש בגיליוטינה. המטרה שלה היא המתה חסרת סבל לחלוטין".
מה יכול להיות הומני במכונה שמטרתה לקצוץ ראשים?
"הסיפור מתחיל בזה שבצרפת ההוצאות להורג יוצאות משליטה. עם התרופפות כוחן של הכנסייה והמלוכה והתחזקותם של עקרונות הומניסטיים, הפרקטיקה לא הייתה יכולה להמשיך ולהתבצע. ההמון ברחובות, שבמשך כאלף שנים הריע, עלץ והתפלל למראהו של נידון למוות כשחווה סבל לא יתואר, מאס בסדר הישן. משהו היה חייב להשתנות".
ב-3 באוגוסט 1788 העם בצרפת אמר את דברו - וסופו של הגלגל הגיע: "המוציא להורג ניסה לקשור מישהו לגלגל", מספר חוברה, "והקהל, שכבר היה ממש מוכן למהפכה הצרפתית, השתולל, שבר את הגרדום וכמעט הכה למוות את התליין כדי לשחרר את הבחור. אז מלך צרפת, לואי ה-16, חנן אותו והטיל על פקידיו לחפש שיטת הוצאה להורג מהירה ונטולת סבל. הוא לא ידע אז שכמה שנים לאחר מכן הוא יוצא להורג בעצמו על אותו מכשיר שיומצא".
המכשיר המשוכלל נקרא הגיליוטינה. "ההיסטוריה כידוע לא חפה מאירוניה, והגיליוטינה נקראה על שמו של ד"ר ג'וזף איגנץ גיליוטין - שהיה מתנגד נחרץ לעונש המוות. לפי התפיסה הרפואית שרווחה אז, זה היה מוות מהיר ללא כל סבל. שבריר שנייה ואין בן אדם. כיום, בזכות הידע שלנו על המוח, אנחנו יודעים שזה לא בדיוק ככה. מחקרי מוח עדכניים הראו שאחרי כריתה מאוד מהירה ממשיכה להתקיים פעילות מוחית לעוד מספר שניות. המשמעות היא שהראש המתגלגל עוד ראה את הקהל".
המין האנושי לא מפסיק לנסות למצוא דרכים למזער את סבלם של אלה שהמדינה החליטה לסיים את חייהם. "מתחילות תליות מהירות, ששוברות את המפרקת ולא חונקות", מסביר חוברה. "בארצות הברית מומצא הכיסא החשמלי, מתוך מחשבה שזאת שיטה מהירה ולא מכאיבה. זץ וגמרנו. בפועל זאת שיטה מייגעת, מייסרת ומכאיבה, אבל הוצאה להורג בכיסא חשמלי נעשית בדלתיים סגורות, אז הציבור בטוח שמדובר בשיטה הומנית.
"בהמשך הגיע הגז, שמלחמת העולם השנייה עשתה לו שירות לא טוב, אז הפסיקו להשתמש בו. הוא דווקא פחות מייסר מכיסא חשמלי, כי יש בו חומר שגורם לנמנום לפני שהאדם מפסיק לנשום. ואז הגיעו לזריקת הרעל. הזריקה הראשונה שניתנת היא בכלל להרדמה, כך שהנידון לא בהכרה ברגעיו האחרונים. אם אפשר היה לעשות את זה גם כשהוא ישן בלילה, היו עושים זאת. עם כל המחשבות ההומניות הללו על הנידונים למוות, חייבים לשאול - האם זה הומני להתעלם מכך שהאדם הזה ביצע פשעים נוראים?"
כלומר, מטרת ההוצאה להורג השתנתה שוב.
"אנחנו כבר מזמן לא בעידן הנקמה, אבל אנחנו גם לא ממש בתקופת הענישה לצורך כפרה - כי אם הנידון הרג אדם אחד או 500, הוא יוצא להורג באותה דרך. אז זה לא לטובת הקורבנות וזה בטח לא לטובת הנידון, כי הוא לא עובר שום תהליך מוסרי או דתי. בעצם יש רק גוף אחד שנהנה מההרג - החברה עצמה. אנחנו בעצם אומרים: 'האיש הזה לא מתאים לחיים בקרבנו. בואו נעלים אותו'. האנושות עברה מנקמה לענישה ולפתרון. והאם פתרון הוא סיבה יותר הומנית להרוג אדם מאשר ענישה? אני לא קובע מה מוסרי יותר, ואני בטח לא מציע להחזיר את ההוצאות להורג האכזריות והכואבות בכיכר העיר, אבל זאת שאלה".
55 מדינות מבצעות כיום הוצאות להורג. ב-35 מדינות נוספות, בהן ישראל, עונש המוות קיים וחוקי, אולם לא בוצע במשך שנים רבות. במדינות אלה קיימת חקיקה שהופכת את עונש המוות לכמעט בלתי ישים. "קשה לקבוע כמה הוצאות להורג מתבצעות ברחבי העולם בכל שנה", אומר חוברה, "מכיוון שרוב המדינות שעונש המוות בהן הוא פרקטיקה פעילה מטילות על התקשורת צנזורה חמורה, והמידע שיוצא מהן החוצה בנושא דל מאוד. מדיווחים לא רשמיים עולה שסין, המוציאה להורג בעזרת זריקות רעל וכיתת יורים, היא שיאנית העולם בביצוע עונשי מוות. בשנים האחרונות הוצאו בה להורג לפחות אלפיים נידונים למוות בכל שנה, חלקם בעוון עבירות פוליטיות. בפועל, ארצות הברית היא המדינה המערבית היחידה שמוציאה להורג".
ההוצאה האחרונה להורג שהתקיימה בארצות הברית אירעה ב-9 בדצמבר 2021. ביגלר "באד" סטופר השני הומת בזריקת רעל במדינת אוקלהומה. הוא היה בן 79, והורשע ברצח לינדה ריבס, מורה בבית ספר יסודי, ב-1985, כלומר לפני 37 שנה. במילותיו האחרונות הוא ביקש סליחה.
"הליך ההוצאה להורג החל הבוקר בשעה 10:01", הכריז מנהל מחלקת בתי הסוהר של אוקלהומה במסיבת עיתונאים. "סטופר הוכרז כחסר הכרה ב-10:06. מותו הוכרז ב-10:16. אני מודע לעובדה שאירועי הבוקר השפיעו על אנשים רבים, ובראשם בני משפחות ריב וסטופר. כמנהל בתי הסוהר אני מחויב להוציא לפועל את פסיקת בית המשפט. אני מתחייב שהדבר נעשה במקצועיות ותוך מתן כבוד רב לכל המעורבים". בן דודה של ריבס הודה למדינת אוקלהומה "על עשיית הצדק".
מחוץ למתקן הכליאה, קומץ בני אדם מחו והניפו שלטים נגד עונש המוות, אבל אפילו הם חשו הקלה כששמעו שההוצאה להורג של סטופר הסתיימה "ללא אירועים חריגים". לא כך קרה בהוצאה להורג הקודמת באוקלהומה, של ג'ון גראנט, שהורשע בשנת 2000 ברצח עובד בית הסוהר שבו היה כלוא. עדי הראייה דיווחו אז על מראות קשים, שכן זמן קצר אחרי קבלת הזריקה הוא החל לפרכס ולהקיא, ומת רק כעבור דקות ארוכות.
לשם הוצאות להורג במערב הולכות? כמה שיותר קרוב ל"המתת חסד"?
"זאת שאלה שהתשובה אליה כרוכה בהכרעה אם העונש האמיתי הוא ההוצאה להורג, או שמא הוא ההמתנה למוות. מה גורם סבל יותר גדול? האם עינוי הגוף הוא הדבר הכי נורא שיש, או שעצם הידיעה של אדם שבעוד שעה הוא מת זה עינוי יותר גדול? בארצות הברית נידונים למוות ממתינים בממוצע 20 שנה להוצאה להורג. מרביתם ימותו קודם בכלא בנסיבות טבעיות".
מהו העונש האמיתי?
"בספרו 'האידיוט' טען דוסטויבסקי שההמתנה למוות היא העונש הכבד באמת. הנסיך מישקין חוזר מצרפת ומשוחח עם מישהו, ומתאר לו הוצאה להורג בגיליוטינה. הוא שואל: 'נכון שזה זץ וגמרנו?', ומישקין עונה לו: 'נכון, אבל אתה חושב שזה בלי סבל? תחשוב על איש צבא, תעמיד אותו מול תותח אפילו, ועדיין תהיה לו תקווה שלא יפגעו בו. אבל ברגע שאתה אומר לבן אדם זהו, הנה אתה הולך למות, והאדם רואה איך מובילים אותו לגיליוטינה, והוא רואה מעל הראש שלו את הסכין ושומע את הזמזום של הנפילה, השניות האלה הן הסבל המוחלט. כי האדם מבין שזה הסוף'. דוסטויבסקי מתאר בעצם דבר שהוא חווה בעצמו. הוא נתפס והואשם בכך שהיה חלק ממרד נגד הצאר, ונגזר עליו מוות בירייה. הביאו את כל הנידונים למקום ההוצאה להורג וחילקו אותם לשלשות. כשהשלושה הראשונים כבר נעמדו מול הקיר הגיעה החנינה. אבל דוסטויבסקי ידע שבעוד רגע הוא ימות".
ישראל הוציאה להורג שני בני אדם בתולדותיה: הפושע הנאצי אדולף אייכמן, שנתלה ב-31 במאי 1962, ומאיר טוביאנסקי, קצין צה"ל שהואשם על לא עוול בכפו בבגידה במסגרת הליך לא חוקי בידי בית משפט שדה, ככל הנראה נעדר סמכות. הוא הוצא להורג ב-30 ביוני 1948, בידי שישה חברי כיתת יורים. איסר בארי, ששימש כ"תובע" באותו הליך מפוקפק, אף הורשע לאחר מכן בהריגתו של טוביאנסקי ובחריגה מסמכות - ונידון למאסר של יום אחד.
מהם הסיכויים שבישראל תקרה עוד הוצאה להורג?
"כבר כיום זה בספר החוקים (אולם רק במקרים של הנאצים ועוזריהם או של מחבלים - מ"ש). כשאנחנו נתקלים במקרים מזעזעים, של אנשים שביצעו פשעים בלתי נסלחים כמו רצח של ילד, רבים בחברה הישראלית קוראים להשית על המבצע עונש מוות. הטוקבקים קוראים להוציא אותו להורג בכיכר העיר, אבל אני לא בטוח שמישהו מאותם אנשים היה עומד בתור להתגייס לתפקיד התליין. הוצאה להורג מוציאה אצל בני האדם את החמלה. לראות אדם מובל אל מותו, חסר אונים לחלוטין, זאת סיטואציה כואבת. האמת היא שאנחנו לא עד כדי כך נקמנים".
