כמה פסולת אתם מייצרים ביום? קילו, קילו וחצי שניים - כמו ישראלי ממוצע, אולי הרבה יותר? והאם זה הרבה יחסית למדינות מפותחות אחרות? כן, יחסית למרביתן, ובטח למדינות אירופה המערבית שאנחנו נושאים אליהן עיניים בנושאי סביבה. ומה אתם זורקים? כלומר מה אתם קונים ולא צריכים? אריזות, הרבה אריזות, ושאריות מזון - כשליש מהמזון שאתם קונים בממוצע, שהם שווי ערך לכמה אלפי שקלים בשנה למשפחה שמושלכים לפח, וגם בגדים, מוצרי אלקטרוניקה ועוד.
פח הזבל הביתי שלנו הוא אולי אחד "הברומטרים" הכי טובים ללמוד על התרבות שלנו, ולא רק תרבות הצריכה, אלא גם תרבות הצמיחה הכלכלית, ובעיקר ההתעלמות של "השיטה הכלכלית" מההשפעות של הפקת משאבי טבע ופליטה של פסולות, שפכים ומזהמי אוויר על הסביבה. וכשמוסיפים לזה את חג הפסח, שהוא גם חג הניקיון, כשאנחנו מפנים לא מעט דברים מהארונות, אפשר לראות את ערמות הזבל ברחוב ולהבין שמשהו פה לא נכון, אפילו לא הגיוני.
אזרחי ישראל מייצרים הרבה פסולת, ולרוב לא יודעים כמה, ובואו נודה, גם לא ממש איכפת להם. הם גם לא יודעים או מתעניינים מה קורה לפסולת שלהם מהרגע שזרקו אותה לפח ברחוב. ואני תקווה שהם לפחות מפרידים מה שאפשר: אריזות לפח הכתום, זכוכיות לפח הסגול ובקבוקים עם פיקדון למרכולים! אבל נדמה שלא רק בקרב הציבור אין עניין רב בפסולת, אלא גם בקרב נבחרי הציבור והפקידות הבכירה.
הפסולת העירונית בישראל מועברת מהרחובות, לרוב דרך תחנות מעבר, לאתרי הטמנה. לפעמים היא מופרדת בגסות למרכיביה השונים, לפעמים כלל לא, אבל רובה ככולה, 80% מהפסולת שנאספת באופן מסודר בישראל, מוטמנת עדיין באדמה, באתרי פסולת שרובם בנגב - פח הזבל של המדינה. יחד עם זאת פסולת רבה מושלכת באתרים פיראטיים, וגרוע מכך, נשרפת וגורמת לפליטה של אין ספור מזהמי אוויר מסוכנים ואף מסרטנים. מזהמים שכאלה נפלטים גם בשריפות באתרי ההטמנה. לפי הנתונים של המשרד להגנת הסביבה כ-70% מהחומרים המסרטנים והחשודים כמסרטנים בישראל נפלטים ממגזר הפסולת. וזה עוד לא הכל, כי הטמנה של פסולת ושריפה שלה גם משחררת גזי חממה רבים, שגורמים למשבר האקלים.
המשרד להגנת הסביבה, שאחראי על הניהול והטיפול בפסולת בישראל, כושל בתחום שנים ארוכות, ולא מצליח לקדם הפחתה במקור בבתי האב לצד הפרדה, מיון וטיפול ייעודי ויעיל בכל זרם. אין ספור תוכניות ותקציבים הושקעו בנושא לאורך השנים, מהכסף שאנחנו משלמים בהיטל ההטמנה, אך כמעט שכלום לא זז. זה מתסכל, אפילו מכעיס, אבל לכל מטבע יש שני צדדים, והצד השני במקרה הזה הוא אנחנו, הציבור הרחב והרשויות המקומיות. אנחנו, שרוצים לקנות עד בלי די, לזרוק עוד יותר ושהטיפול בפסולת שלנו יעשה כמה שיותר רחוק מאיתנו. אנחנו, ש"נלחמים על הבית" ועל "החצר האחורית" שלנו, במאבק נגד מתקן זה או אחר שמתוכנן לקום בסמוך לישוב זה או אחר.
ההיגיון הסביבתי והכלכלי הוא שהאיסוף, המיון והטיפול בפסולת יהיו ברמה האזורית, באשכולות של יישובים, ויש שלל אמצעים ומתקנים שאפשר להתאים להצלחת המשימה וכדי להיטיב עם הסביבה ועם בריאות הציבור. אולם כדי שנוכל להפוך את הקערה על פיה, כלומר לעבור מ-80% הטמנה ו-20% מחזור ל-80% מחזור ו-20% הטמנה של שאריות פסולת שלא ניתן למחזר, צריכים לקרות שלושה דברים עיקרים, והמחבר בין כולם הוא אמון בין כל הצדדים. הדבר הראשון הוא ניהול הפסולת בעיר, מהפחתה בקניות והפחתה בכמות הפסולת הנזרקת, ועד לטיפול בפסולת במרחב הציבורי. בנוסף, התכנון של המתקנים חייב להיעשות בשיתוף מלא עם הרשויות והתושבים, על מנת להוריד לחצים והתנגדויות ולפעול יחד, ולא רק לידע כשהעובדות מוגמרות ולהגיע לנקודת משבר. לבסוף חייבים לדרוש טכנולוגיות מיטביות, ואת כל ההגנות הסביבתיות, ולעגן הכל בתוכניות אבל גם ברגולציה ובחקיקה, ובעיקר להבטיח פיקוח ואכיפה.
שינוי סביבתי לא יבוא ללא שינוי תרבותי. הדרך הזולה, הפשוטה והירוקה ביותר לנהל את הפסולת היא להפחית במקור. יחד עם זאת כיוון שתמיד נייצר פסולת חייבים לעשות שינוי גם בהתנהלות, כלומר באופן שבו אנחנו מטפלים בפסולת. חג הפסח הוא הזדמנות מצוינת להתחיל בשינוי, ברמה האישית, ברמה המקומית וברמה הלאומית, ולצאת מעבדות לחירות.
פרופ' עדי וולפסון הוא חוקר במרכז לתהליכים ירוקים במכללה האקדמית להנדסה ע"ש סמי שמעון ומחבר הספר "צריך לקיים - אדם, חברה וסביבה: לקחי העבר ואחריות לעתיד" (פרדס, 2016).
