כמעט 30 שנים חלפו מאז שהוקמה הקרן לשמירת הניקיון, במטרה "לרכז אמצעים כספיים לשמירה על איכות נאותה של הסביבה, ובכלל זה לשם קידום שמירה על הניקיון, טיפול בפסולת ומניעת השלכתה ומיחזור". 30 שנים ויעדי הקרן לא רק שלא הושגו, אלא שאנחנו כמעט שדורכים במקום.
כמעט 15 שנים חלפו מאז שהקרן המנוהלת במשרד להגנת הסביבה החלה לרכז את כספי היטל ההטמנה, שמהווים כיום מעל ל-90% מהכנסות הקרן, במטרה "ליצור תמריץ שלילי להטמנת הפסולת בקרקע" ולמנוע "זיהום אוויר, זיהום קרקעות ומי תהום, פליטת גזי חממה, מפגעי ריח ותפיסת קרקע, שהיא משאב יקר". אך לפי נתוני מבקר המדינה, בעוד שגובה תעריף ההיטל עלה בין השנים 2007 ל-2020 ב-987%, היקף ההטמנה בין השנים הללו ירד רק ב-3%.
הביצועים הללו מציגים בצורה ברורה את הכישלון הגדול של הטיפול והניהול של הפסולת במשרד להגנת הסביבה, שהנושא נמצא באחריותו הבלעדית. התוצאה היא כשגם היום אנחנו עדיין מטמינים כ-80% מהפסולת. יתרה מכך, כמויות גדולות של פסולת פיראטית וחקלאית נשרפות ללא מפריע ברחבי המדינה וגורמות למפגעים כבדים, למשל לפליטה של כ-75% מהחומרים המסרטנים והחשודים כמסרטנים במדינה, ומגזר הפסולת אחראי לכ-75% מהפליטות של גז החממה האגרסיבי מתאן.
העובדה שהמשרד להגנת הסביבה, שאמון על מדיניות הפסולת בישראל ועל כספי הקרן, לא הצליח לקדם את הטיפול בפסולת בישראל בעשורים האחרונים, הובילה לכך שמשרד האוצר לטש את עיניו למיליונים שהצטברו בה ולקח משם כסף רב בהלוואה, 1.66 מיליארד שקל בין השנים 2020-2016. כך, למעשה, ההיטל שכולנו משלמים הפך כבר מזמן לעוד מס. יתרה מכך, במשך שנים ארוכות הקרן משמשת כקופה קטנה של המשרד להגנת הסביבה, למימון פעולות סביבתיות שונות, חשובות אך לאו דווקא קשורות לייעודה, ובין היתר העברת כספים לרשויות מקומיות כאלו ואחרות, בכל פעם לפי העדפת השרה או השר.
לכן לא פלא שמשרד הפנים ברשות תנועת ש"ס רוצה לשים את ידיו על הכספים הגדולים ולנהל את הכסף ובעיקר לחלק אותו לפי העדפותיו, ושמשרד האוצר מצטרף לחגיגה. אולם האם ניהול משותף של הקרן על ידי משרדי הפנים והגנת הסביבה עם העדפה ברורה לנציגים בהנהלה של משרד הפנים יוביל לקידום יעודי הקרן ולהפחתת הטמנת הפסולת והגברת המחזור? כלל וכלל לא. נהפוך הוא. למשרד הפנים אין את הסמכויות ואת האחריות בתחום הפסולת ובטח ובטח שהוא לא מכיר את התחום לבוריו, ולכן התוצאה אולי תהיה שימוש נרחב יותר בכספי הקרן אבל לא למטרותיה.
נכון, אמנם אחת הסיבות לכישלון במשק הפסולת המקומי היא שהמשרד להגנת הסביבה לא הצליח לפעול יחד עם הרשויות המקומיות ולהוביל איתן יחד פתרונות להפרדה של הפסולת ולטיפול בפסולת הממוינת במקום לשלוח אותה להטמנה. זאת ועוד, הקמת תחנות מיון ופתרונות קצה בדמות מתקנים לעיכול אנארובי לייצור ביו-גז וממנו חשמל או שריפה של הפסולת שאינה ברת מחזור לייצור חשמל נתקלו שוב ושוב בהתנגדויות של הרשויות מקומיות בארץ כולה. אבל גם העברת הכסף חזרה אל הרשויות המקומיות דרך משרד הפנים או ישירות היא לא מתכון נכון להשגת היעדים של הקרן, שהם הם לב העניין.
דוח מבקר המדינה בנושא "הקרן לשמירת הניקיון – היבטים כספיים" הציג תמונה עגומה של ניהול הכספים בקרן. המבקר מצא שהכסף לא מוצה ולא הוצא לטובת מטרות הקרן ושחלק גדול ממנו הועבר לאוצר, אך גם שהליך אישור התקציב של הקרן ותהליך העברת הכספים לרשויות המקומיות אינם תקינים. אך מעל לכל המבקר ציין כי "אף שהמשרד להגנת הסביבה בחן את המבנה הניהולי של הקרן אל מול החלופות המבניות ב-2016, ולאחר מכן ב-2018, לנוכח אי-מיצוי פעילות הקרן - תהליך זה לא הבשיל לכדי החלטה של הנהלת המשרד והנהלת הקרן לגבי המבנה המיטבי של הקרן למימוש יעדיה". לכן המבקר המליץ "להשלים את בחינת החלופות לניהול כספי הקרן ולניהול משק הפסולת בישראל, תוך שהוא לוקח בחשבון גם את העקרונות שגיבש ה-OECD בנושא ניהול קרנות סביבתיות".
פרופ' עדי וולפסוןצילום: דוד גרינשפןהמסקנה העיקרית מהביצועים של מנהלי הקרן לדורותיה ומהדרישה החדשה להעביר את הכוח בקרן ממשרד ממשלתי אחד למשרד ממשלתי אחר, וליתר דיוק להעביר את הכסף לש"ס, היא שצריך להוציא את הכסף משליטה ישירה של משרדי הממשלה ושל פוליטיקאים ולהעביר אותו לגוף עצמאי יותר. לכן הדיון שהיה אמור להתקיים היום (א') בממשלה - ונדחה בסופו של דבר - בנוגע לקרן לשמירת הניקיון צריך להיות לא על הכסף, אלא על המהות, ולהתמקד בחלופות לניהול התקציב כדי להשיג את היעד הנכסף שהמשרד להגנת הסביבה קבע בתוכנית האסטרטגית האחרונה שהכין בתחום לפני כשנתיים: "מעבר משיעור של כ-80% הטמנת פסולת נכון ל-2020, ל-20% הטמנה בשנת 2030".
אפשר למשל להקים רשות לאומית או ועדה רב מגזרית עם רוב לנציגי ציבור, לרבות נציגים מהאקדמיה, מומחים בתחום מהמשק ונציגים מהרשויות המקומיות, שימונו על ידי גופים מקצועיים כגון ועד ראשי האוניברסיטאות והמכללות והתאחדות התעשיינים, ולא על ידי השרים. והכרחי שהגוף החדש יעסוק לא רק בחלוקת הכסף אלא גם בקביעת מנגנונים ויעדים שיפרטו את התוכנית הלאומית להצלחה בשטח. כי אחרי הכל הגיע הזמן להעמיד את ניהול הפסולת בישראל בשורה אחת עם שאר מדינות העולם המפותח ולהבטיח את איכות החיים ואת איכות הסביבה במדינה.
פרופ' עדי וולפסון הוא חוקר במרכז לתהליכים ירוקים במכללה האקדמית להנדסה ע"ש סמי שמעון ומחבר הספר "צריך לקיים - אדם, חברה וסביבה: לקחי העבר ואחריות לעתיד" (פרדס, 2016).
