גם השנה, ביום חמישי האחרון, 14 בספטמבר, הוענק לראשונה בפעם ה-33 פרס איג נובל הנכסף. בשל מגפת COVID-19 הטקס נערך בפעם הרביעית ברציפות במלואו באופן מקוון, במקום בהרווארד. למרות זאת, המארגנים והקהל לא ויתרו על המסורת הוותיקה של השלכת מטוסי נייר על הבמה, או, בלית ברירה, על המסך.
הפרס הסאטירי מוענק כל שנה מ-1991, ביוזמת מגזין המדע ההומוריסטי Annals of Improbable Research. הוא ניתן לחוקרים שתוצאות מחקריהם או המצאותיהם "גורמות לאנשים לצחוק ואז לחשוב". הדמיון בין פרס נובל לאיג נובל אינו מקרי, אך מומלץ לא להתבלבל ביניהם: שם הפרס ההיתולי משלב בתוכו את השם נובל, אך לקוח גם מהמילה האנגלית ignoble, שפירושה מביש או בזוי.
(הטקס המלא)
את פרסי איג נובל מעניקים לזוכים המאושרים(?) חתני וכלות פרס נובל אמיתי, בטקס שכולו מתנהל ברוח שטות. השנה העניקו את הפרסים שמונה חתנים ושתי כלות של פרסי נובל בשנים עברו, בתחומי הרפואה, הפיזיקה, הכימיה והכלכלה. גם השנה, כמו ב-31 מתוך 32 השנים הקודמות שבהן נערך הטקס, חתן פרס נובל לפיזיקה לשנת 1990 ג'רום פרידמן לא העניק אף פרס - ומנחי הטקס הקפידו לציין זאת.
הפרסים מוענקים בעשרה תחומים שונים, שמתעדכנים משנה לשנה, וחלקם חופפים את תחומי פרס נובל, אחיו הגדול והרציני של הפרס ההיתולי. לעתים החפיפה גדולה מהצפוי. בשנת 2000 זכה אנדריי גיים באיג נובל לפיזיקה על הרחפה מגנטית של צפרדעים, עשר שנים לאחר מכן הוא זכה בנובל בפיזיקה על פיתוח הגרפן.
הזוכים השנה חקרו איך סקס של דגים משפיע על מי האוקיינוס, ספרו שערות אף של גופות, פיתחו אסלות שמזהות אנשים על פי פי הטבעת, ועוד ועוד. הזוכים קיבלו פרס כספי נאה, סכום עצום של עשרה טריליון דולר! זימבבואי ישן וחסר ערך... ועוד בשטר מזויף. נושא הטקס השנה היה "מים", ולכן הזוכים קיבלו גם קובץ PDF שאפשר להדפיס ולבנות ממנו קופסת נייר קטנה עם הכיתוב "Ig Pseudo Cola" (או "Ig Cola Cola"), כי "קולה מייצרים עם מים".
עוד כתבות באתר מכון דוידסון לחינוך מדעי:
קיצור תולדות הדבורים
סוד הסרט המסתלסל
לבלוג "תיבת נעם – מחשבות ביולוגיות"
ג'סטין שמידט, מלך העקיצות, נפטר
עניין של טעם
איג נובל לכימיה וגיאולוגיה ניתן לחוקר הפולני יאן זלסביץ' (Zalasiewicz), מאוניברסיטת לסטר שבאנגליה, שהסביר למה חוקרים מסוימים, בעיקר גיאולוגים פלאונטולוגים (חוקרי מאובנים), מלקקים סלעים. מתברר שזו דרך מהירה, שלא דורשת ציוד מיוחד ומתאימה לשימוש בשטח, לחוש את הרכב הסלע, ולהבחין בחומרים מעניינים המשולבים באבנים. "הרטבת פני השטח מאפשרת למרקמי מאובנים ומינרלים לבלוט בחדות, במקום להיבלע ולהיטמע בין המיקרו-השתקפויות והמיקרו-שברים החופפים הקיימים כשפני השטח יבשים", כתב ב-2017. לכן, הסביר, אם יורד גשם אין צורך ללקק סלעים.
עם זאת, בעבר גיאולוגים ליקקו אבנים כדי לבדוק את טעמם ולגלות את הרכבן, כשעוד לא היו מכונות, כרטיסיות לזיהוי סלעים, מיקרוסקופים, או אפילו כימיה. למשל, במאה ה-18 תיאר הגיאולוג האיטלקי ג'ובאני ארדואינו (Arduino) את הטעם של המינרל מַרְכָּזִיט, מינרל הדומה לפִּירִיט ("זהב שוטים"), כבעל חומציות חריפה, כמו של יין. לצערו של זלסביץ' כיום הליקוק כמעט ולא משמש לטעימת סלעים.
הפרס בתזונה הוענק לשני חוקרים מיפן שחישמלו מקלות אכילה, מזלגות וקשיות שתייה כדי לשפר את הטעם של מזון. "האם אי פעם ניסיתם ללקק סוללה, במיוחד סוללת 9 וולט?", שאל אחד החוקרים. "כי זה דומה לניסוי שלנו". אם כי הזרם בכלי האוכל המחשמלים לא מכאיב.
השפעת החשמל על הטעם התגלתה בטעות כבר ב-1752, כשיוהאן גאורג זולצר (Sulzer) החליט מסיבה לא ברורה לדחוף את הלשון שלו בין שתי מתכות שונות, עופרת וכסף, שנגעו זו בזו. הוא יצר כך, במקרה, גרסה ראשונית של סוללה חשמלית, 48 שנים לפני המצאת הסוללה על ידי אלסנדרו וולטה (Volta), וזכה לשוק חשמלי ותחושת טעם מוזרה. החוקרים היפנים פיתחו כלי אוכל שמנצלים את ה"טעם החשמלי" הזה, כדי להגביר את רגישות הלשון שונים. הם גילו שהכלים שלהם מגבירים את תחושת המליחות של מזון, וכך גורמים לטעם של מזון מופחת נתרן – שהוא בריא יותר אך פחות טעים – להידמות לזה של מזון עם כמות מלח גבוהה בהרבה.
זו השנה השבע עשרה ברציפות שבה חוקרים מיפן זוכים באיג נובל, ונראה שביפן מרוצים למדי מהנושא: טקס הענקת הפרס שודר גם השנה בשידור חי עם תרגום ליפנית.
בפרס איג נובל לבריאות הציבור זכה חוקר מקוריאה הדרומית וארצות הברית, על המצאת "אסלת סטנדפורד": אסלה חכמה שמנטרת את בריאות המשתמשים בה. היא גם מצלמת את פי הטבעת שלהם, לזיהוי על פי "טביעת פי טבעת". אחרי הכל, כבר סלבדור דאלי הבין שהקמטים על פני פי הטבעת ייחודיים כמו טביעת אצבע, פרט לאצל תאומים זהים.
האסלה יכולה לסייע באבחון של מגוון בעיות רפואיות – כולל COVID-19 – ובמעקב אחריהן. לשם כך היא משתמשת במקלון לבדיקת שתן, ובמערכת ראייה ממוחשבת, שעוקבת אחר ההפרשות השונות, קצב יציאתן, והמרקם שלהן. המידע מנותח באמצעות כלי בינה מלאכותית ונשלח באופן מוצפן לענן. שיתוף המידע והחיבור לרשת מעלים חשש לפגיעה בפרטיות בעקבות דליפת המידע המוצפן, או אולי אפילו פריצה למצלמות. אחרי הכל לא כולם מוכנים לחשוף את ישבנם בציבור.
מגיש הפרס, ארדם פטפוטיאן (Patapoutian), לבש טי שירט עם הדפס אסלה ולא התאפק ובירך את הזוכה על הצרכים הרבים שענה עליהם, ועל הרעיונות הזורמים ממנו, שהם ממש מכרה זהב.
דברים הפוכים
בתחום התקשורת ניתן הפרס לצוות חוקרים מארגנטינה, מספרד, מקולומביה, מצ'ילה, מסין ומארצות הברית, שמדדו את הפעילות המוחית של אנשים שמדברים הפוך, הלחתהל ףוסהמ, בקלות. בעיר לה לגונה, באיים הקנריים בספרד, יש אנשים שמדברים הפוך. חלקם יוצאי דופן ומסוגלים להפוך משפטים שלמים ללא מאמץ (תודיעו לזטאנה). החוקרים בדקו שני אנשים כאלה, והשוו את היכולות השכליות שלהם, ואת מבנה מוחם, לאלו של אנשים שאין להם את הכישרון לדבר הפוך.
באופן לא מפתיע שני האנשים הראו יכולת מרשימה להפיכת מילים ומשפטים, לעומת הנבדקים האחרים. בדיקת מוחם ב-MRI מצאה שיש לשניים יותר חומר אפור ויותר קשרים עצביים במסלולים במוח שקשורים בשפה, אזורים שאולי קשורים לאיך המוח שלנו מארגן את אבני הבניין של הדיבור – הרגיל או ההפוך.
(איך לדבר הפוך?)
בסרטון קבלת הפרס פתחו החוקרים את נאומם, כמובן, בדיבור הפוך, שגרם להם להישמע קצת כמו "האדם מן המקום האחר" מהסדרה "טווין פיקס".
איג נובל בספרות הוענק לחמישה חוקרים מצרפת, מבריטניה, ממלזיה ומפינלנד שחקרו את התחושה המוזרה שעולה כשחוזרים על מילה מוכרת פעמים רבות, רבות, רבות, רבות, רבות, רבות, רבות, רבות, רבות. התחושה הזו היא דוגמה לז'מה וו (jamais vu, "מעולם לא נראה"), ההפך מהתופעה המוכרת "דז'ה וו" (déjà vu, "כבר נראה"): ההרגשה השגויה שחווינו משהו בעבר, אף שאנחנו חווים אותו בפעם הראשונה.
כשחווים ז'מה וו, מרגישים שמשהו שמכירים הוא חדש, או לא אמיתי בצורה כלשהי. זו עלולה להיות חוויה מטרידה למדי, למשל כשנכנסים הביתה ופתאום הוא נראה זר ולא מוכר. החוקרים הזוכים גילו שקל למדי לשחזר את התחושה הזו במעבדה: כל מה שצריך הוא לבקש ממתנדבים לכתוב מילה מוכרת שוב, ושוב, ושוב, עד שיבחרו לעצור. בין 55 אחוז ל-70 אחוז מהנבדקים הפסיקו לכתוב את המילה לאחר כדקה, או 30 חזרות, בגלל שחשו שהמילה איבדה כל משמעות, או נראתה לא אמיתית. בקצרה, כי חשו ז'מה וו.
נדרשו לחוקרים 15 שנים כדי לתכנן את המחקר ולפרסם אותו, ואז הם גילו שכבר ב-1907 מרגרט פלוי וושבורן (Washburn), פסיכולוגית אמריקאית מובילה והאישה הראשונה בעלת דוקטורט בפסיכולוגיה, ביצעה ניסוי דומה, שהראה שמילים איבדו את משמעותן לאחר שאנשים בהו בהן במשך שלוש דקות.
על גופתם המתה
מהנדסים מהודו, מסין, ממלזיה, ומארצות הברית זכו בפרס להנדסת מכונות, על הנפשת גופות עכבישים כתפסנים רובוטיים. החוקרים קיבלו את הפרס כשמאחוריהם בובת עכביש גדולה.
הרעיון להפוך עכבישים ל"יד" רובוטית עלה במוחה של אחת מהמהנדסים כשמצאה בפינת המעבדה גופת עכביש עם רגליים מכונסות. כפי שהסברתי לפני שנה, כשעכבישים מתים הרגליים שלהם מתכווצות ומתכנסות אוטומטית כלפי הגוף. זה קורה כי ברגלי עכבישים יש רק שרירים כופפים, שבאופן טבעי מכווצים את הרגל כלפי פנים. כדי לפשוט את הרגליים העכבישים משתמשים בלחץ הידראולי. הם דוחפים "דם" (יותר נכון המולימפה, שבעכבישים ממלאת תפקיד דומה) אל הרגליים בעזרת החלק הקדמי של גופם, הראשחזה, שמשמש כ"משאבה" הידראולית. לחץ הנוזל מתגבר על כוח השרירים וכך גורם לרגליים להימתח. כשהעכבישים מתים המשאבה לא פועלת, ואין ברגליים לחץ הידראולי שיתגבר על השרירים הכופפים.
כדי להפוך עכביש מת ל"נקרובוט" - חומר חי לשעבר שמשמש כרכיב רובוטי - המהנדסים מאוניברסיטת רייס בארצות הברית החדירו מחט לראשחזה שלו ואטמו הרמטית את האזור עם קצת דבק. לאחר מכן הם חיברו מזרק למחט והשתמשו בו כדי להזרים מעט אוויר לתוך העכביש. הלחץ שנוצר עקב כך גרם לעכביש המת לפשוט את רגליו. שאיבת האוויר חזרה למזרק הפחיתה את הלחץ ואיפשרה לרגליים להתכווץ.
העכביש שהפך לתפסן רובוטי מסוגל להרים חפצים ששוקלים יותר מפי 1.3 ממשקלו, ולשרוד קרוב לאלף מחזורי פתיחת-סגירת רגליים. ואחרי השימוש? הנקרובוט מתכלה לחלוטין, כמו כל עכביש מת.
איג נובל ברפואה ניתן לשמונה חוקרים – בעיקר חוקרות – מארצות הברית, מקנדה, ממקדוניה, מווייטנאם ומאיראן, שספרו שערות אף של גופות כדי לגלות אם כמות השערות בנחיר של כל אדם זהה לזו שבנחיר השני. צוות החוקרים, מאוניברסיטת קליפורניה באירוויין, מנה את מספר שערות האף של 20 גופות, עשרה גברים ועשר נשים. התוצאות גילו שאין הבדל מובהק במספר השערות בכל נחיר, אם כי בנחיר שמאל נמצאו בממוצע 120 שערות, ובנחיר ימין 112. השערות נטו לצמוח בחלק הקדמי של האף, וגדלו רק עד לעומק של סנטימטר במעלה האף מפתח הנחיר, ממצא שתומך בתפקידן המשוער כשכבת הגנה מפני זיהומים מהסביבה, כגון גורמי אלרגיה ומחלות.
הזוכים התעניינו בשערות האף מאחר שהם חוקרים אלופציה אראטה (Alopecia areata), התקרחות פתאומית ולרוב מקומית. אנשים עם אלופציה עלולים לאבד גם את שערות האף שלהם, מצב שעלול להשפיע על בריאותם. עם זאת, החוקרים גילו שאין בספרים המקצועיים מידע על שערות האף, כגון נתונים על מיקומן, העומק אליו הן מגיעות ועוד, ולכן החליטו למצוא את המידע הזה בעצמם.
השפעות חיצוניות
פרס איג נובל בחינוך הוכרז בטון מנומנם ומשועמם. הוא הוענק לחוקרים מהונג קונג, סין, קנדה, בריטניה, הולנד, אירלנד, ארצות הברית ויפן שחקרו את השיעמום של סטודנטים ומרצים.
"משעמם לי!" זו תלונה נפוצה של סטודנטים, ש"מנקרים" בשיעור, בוהים בחלל בעיניים מתות, או מאבדים את עצמם בסמארטפון שלהם. גם המרצים משתעממים בשיעורים, במיוחד אם הם לא מעדכנים את חומר הלימוד וחוזרים על אותם שיעורים בכל שנה, ללא שינוי. הזוכים בפרס הראו ששעמום מוליד שעמום: אם תלמידים סברו – אפילו בטעות – שלמורה משעמם בזמן השיעור, הם חשו יותר שעמום והמוטיבציה שלהם ללמוד פחתה. כמו כן, מתברר שדי שסטודנטים יצפו ששיעור או הרצאה עתידיים יהיו משעממים, כדי שאכן ישעמם להם בהם, כמו נבואה שמגשימה את עצמה.
סרטון קבלת הפרס התחיל בקליפ קצר מטקס איג נובל ישן, שבו "מיס סוויטי-פו", ילדה בת שמונה, צועקת לעבר חתנים וכלות הפרס שחרגו מ-60 השניות שהוקצבו לנאום הזכייה שלהם: "בבקשה תפסיקו, אתם משעממים אותי". בזמן ההסבר על המחקר התנוססה על הסרטון אזהרה, או שמא בקשה, שהחוקרים לא באמת משעממים ושבבקשה תמשיכו להזמין אותם כמרצים אורחים/מורים באוניברסטאות/מכוני מחקר.
בתחום הפיזיקה ניתן הפרס לתשעה חוקרים מספרד, מגליסיה, משוויץ, מצרפת ומבריטניה שמדדו את גודל השפעת הפעילות המינית של דגי אנשובי על ערבול מי האוקיינוס. לערבול מים באוקיינוסים יש השפעה חשובה על טמפרטורות המים, זמינות המזון בהם ועוד. ברמה העולמית הגאות והרוח הם המשפיעים העיקריים על הערבול, אך חתני וכלות הפרסם גילו שגם דגים קטנים יכולים להשפיע על ערבול מי האוקיינוסים, לפחות מקומית, באזור החוף.
6 צפייה בגלריה
החוקרים שבדקו את השפעת הפעילות המינית של דגי אנשובי על ערבול מי האוקיינוס
(צילום: מתוך אתר איג נובל)
בקיץ 2018, בצפון חצי האי האיברי, הבחינו החוקרים במערבולות קטנות רבות שהופיעו במשך 15 לילות. אותות אקוסטיים שנקלטו מהמים תאמו את אלו שנגרמים מהתקבצות של דגים רבים, ודגימות מים העלו ביצים זעירות רבות של דגי אנשובי. מתוך נתונים אלה החוקרים הסיקו שהמערבולות נוצרו עלי ידי דגי אנשובי שבמהלך לילות מלאי תשוקה ויצרים של הטלת ביצים והפרייתן, גם ערבלו את שכבות מי האוקיינוס.
בפרס בפסיכולוגיה זכו סטנלי מילגרם (Milgram), לאונרד ביקמן (Bickman) ולורנס ברקוביץ' (Lawrence Berkowitz) שבדקו כמה עוברי אורח ברחוב יעצרו ויסתכלו למעלה, אם יבחינו באנשים זרים שמסתכלים למעלה. מילגרם, שנפטר בגיל 51 בשנת 1984, אולי מוכר לכם בגלל המחקרים המפורסמים שלו על צייתנות, שבהם גרמו לאנשים להאמין שהם מחשמלים אדם אחר. אולם את הפרס הוא ושניים מהסטודנטים שלו – שלפחות אחד מהם, ביקמן, עוד חי – קיבלו על מחקר קליל בהרבה.
במהלך שני אחר הצהריים, בחורף 1968, בדקו הזוכים את הקשר בין גודל הקהל לבין היכולת להשפיע על ההתנהגות של עוברי אורח. הם שלחו בין אחד ל-15 איש לעמוד ברחוב 42 במנהטן להסתכל למעלה, על אחד הבניינים, למשך דקה, ואז לעזוב את המקום. החוקרים צילמו את תגובות 1,424 הולכי הרגל שעברו במקום במהלך הניסוי וכשניתחו את התוצאות גילו שככל שיותר נסיינים הביטו למעלה חלק גדול יותר מהעוברים ושבים אימץ את אותה התנהגות והביט למעלה: אם רק אדם אחד הסתכל על הבניין, כארבעה אחוזים מעוברי האורח עצרו ובדקו על מה הוא מסתכל, לעומת זאת, כשקהל של 15 איש הביט למעלה כ-40 אחוז המעוברים ושבים גם כן עשו זאת.
כבכל שנה הטקס נחתם עם הנאום המסורתי בין שתי המילים "להתראות, להתראות!". השנה, כמו בשנה שעברה, נשאה את הנאום ג'ין ברקו גליסון (Gleason), חוקרת פסיכולוגיה ובלשנות. וכמו בכל שנה מנחה הטקס מרק אברמס (Abrahams) סיים אותו במילים: "אם לא זכיתם בפרס השנה – ובמיוחד אם כן – אני מאחל לכם הצלחה גדולה יותר בשנה הבאה".
נעם לויתן, מכון דוידסון לחינוך מדעי, הזרוע החינוכית של מכון ויצמן למדע
