"אם המשימות הראשונות של תוכנית 'ארטמיס' יצליחו, יהיו כמה משימות בתוכנית, אז בטוח יהיה סיכוי טוב שאהיה על אחת מהן. אני לא יודעת עדיין אם על אחת הראשונות או על משימה מאוחרת יותר, אבל מרגש מאוד לחשוב על האפשרות הזו", אומרת האסטרונאוטית האמריקנית ג'סיקה מאיר (Meir), המבקרת בישראל, בראיון בלעדי לאתר מכון דוידסון.
מאיר, שעשויה להיות אחת הנשים הראשונות שידרכו על הירח, הספיקה לבקר בישראל זמן קצר לפני ניסיון השיגור הבא של משימת ארטמיס 1, שכבר נדחה כמה פעמים עקב תקלות בטיל השיגור החדש, SLS (המועד הבא לשיגור הוא יום רביעי בבוקר). במשימה הראשונה תשוגר חללית לא מאוישת לטיסה סביב הירח, כדי לבחון את כל מערכותיה. במשימה הבאה היא כבר אמורה לקחת אסטרונאוטים לטיסה סביב הירח, בלי נחיתה, והמשימה השלישית כבר אמורה להנחית בני אדם על הירח, בהם גם אישה ובן מיעוטים, קבוצות שהודרו מתוכנית אפולו.
מאיר, כחברה בצוות האסטרונאוטים של ארטמיס, עשויה בהחלט להיות האישה הראשונה על הירח. "השיבוץ לא תלוי בי, ולו היו שואלים אותי כמובן שהייתי רוצה את זה. אפילו אם זו לא אני - עצם העובדה שחברים ועמיתים שלי יהיו במשימות האלה, זה משהו שקצת קשה לתפוס. אלה זמנים מרגשים מאוד לכל אלו שמעורבים בתוכנית הזאת, בין אם על הקרקע ובין אם טסים במשימות האלה".
תסכולים הם חלק מהעניין
עד שתזכה לטוס שוב לחלל, מאיר שובצה לתפקיד פיתוח בנאס"א, כמו שעושים רוב האסטרונאוטים בין משימות, והיא מייצגת את האסטרונאוטים בצוות של סוכנות החלל האחראי על תכנון מערכת הנחיתה של משימות ארטמיס ומפקח על פיתוחה, עם אנשי חברת ספייס-אקס שנבחרה לבנות את החללית שתנחית בני אדם על הירח על בסיס הסטארשיפ שלה.
עוד כתבות באתר מכון דוידסון לחינוך מדעי:
מים לא רותחים (רק) ב-100 מעלות!
החוק שמבקש לגנוז את האגזוז
הכימיקלים ש(כבר לא) יחיו לנצח
"אחרי ארטמיס 1, שלא תהיה מאוישת, מתוכננת משימת ארטמיס 2 עם ארבעה אסטרונאוטים שרק יקיפו את הירח, בלי לנחות עליו. ארטמיס 3 תעשה את הנחיתה הראשונה. בעתיד מתוכננת תחנת חלל סביב הירח, שדרכה יעברו האסטרונאוטים לרכב הנחיתה, אבל בשלב הזה היא עוד לא תהיה מוכנה, כך שחללית ארטמיס תתחבר ישירות לרכב הנחיתה של ספייס-אקס. זו אכן משימה מורכבת מאוד, שתדרוש בערך 12 שיגורים בשביל נחיתה אחת על הירח, מכיוון שהיא כוללת גם טילי תדלוק בשביל הסטארשיפ", מפרטת מאיר. "בהמשך, כשתוצב תחנת החלל סביב הירח, המעבר מארטמיס לרכב הנחיתה יתבצע דרכה. זו אכן ארכיטקטורה מורכבת מאוד, הרבה יותר מזו של תוכנית אפולו, שבה שיגרו את כל מרכיבי המשימה בטיל אחד, וגם אני סקרנית לדעת איך זה ייראה בפועל".
מאיר גם מודעת לביקורת על נאס"א בשל המורכבות הרבה והבעיות הרבות של תוכנית ארטמיס ושל טיל השיגור שלה, ה-SLS, בראשן האיטיות הרבה שבה מתקדמת התוכנית, העיכובים בלוח הזמנים והעלויות הגבוהות מאוד של המיזם, השואב מיליארדי דולרים מתקציב נאס"א. חלק מהמבקרים גם טוענים כי על סוכנות החלל האמריקנית לוותר על פעילות כמו טיסה לירח, ולהעבירה לחברות פרטיות, כמו ספייס-אקס, שכנראה יכולות לעשות את אותה משימה מהר יותר ובעלויות נמוכות יותר.
"יש בנאס"א הרבה עיכובים מסיבות אלה ואחרות, אבל זה תמיד מסיבות חשובות, נטוס כשנהיה מוכנים ולא נתפשר על בטיחות המשימות", היא מדגישה. "עיכובים ותסכולים הם חלק מובנה מהעבודה בארגון בירוקרטי, בסוכנות ממשלתית. זה מאוד מתסכל, אבל לא מפתיע. הצד החיובי הוא שאנו כבר עובדים עם חברות פרטיות: ספייס-אקס למשל בונה את נחתת הירח ומטיסה אסטרונאוטים לתחנת החלל. אני לא יודעת מה צופן העתיד, אבל נראה ששיתוף הפעולה יתרחב, גם עם סוכנויות חלל אחרות וגם עם השוק הפרטי".
למצוא את האיזון
ג'סיקה מאיר טסה לחלל פעם אחת, ושהתה 205 ימים בתחנת החלל הבינלאומית, בין ספטמבר 2019 לאפריל 2020, שם הקדישה את רוב זמנה לניסויים מדעיים, לצד לא מעט עבודות לבנייה ותחזוקה של התחנה. במסגרת זו היא גם ביצעה שלוש "הליכות חלל" - יציאות בחליפת חלל אל צדה החיצוני של התחנה, והייתה שותפה לאבן דרך היסטורית: הליכת החלל שעשתה עם כריסטינה קוך (Koch), הפעם הראשונה ששתי נשים עשו הליכת חלל, בלי אסטרונאוט זכר.
הליכת החלל ההיסטורית של ג'סיקה מאיר וכריסטינה קוך
(צילום: נאס"א)
"לא הבנתי בהתחלה למה עושים מזה עניין. הרי כולנו בתחנה - נשים וגברים - עברנו את אותם אימונים לבצע את אותן משימות, אז ברור שבשלב כלשהו ייצא ששתי נשים יעשו הליכת חלל. הלוואי שזה לא היה עניין בשנת 2022, אבל הבנתי בדיעבד את החשיבות של ההתייחסות הציבורית והתקשורתית לאירוע - כי הוא הושג בזכות דורות של נשים שניפצו תקרות זכוכית, ומבחינתי הציון של הליכת החלל הזו היה מחווה לאותן נשים. זה חשוב בשביל הדורות הבאים, ואני מקווה שבעתיד זה לא יהיה עניין. אם הבת שלי, והילדים והילדות בני גילה יראו עבודה של נשים ושל בני מיעוטים בחלל, זה יהיה מבחינתם עניין רגיל ושגרתי כשיגדלו".
המאבק לשוויון עומד לקבל אצלה זווית חדשה, משום שמאיר כעת בהריון מתקדם, ומצפה ללדת בינואר את בתה הבכורה. לשאלה אם תוכל גם כאמא לצאת שוב למשימה של חצי שנה, בתחנת החלל או לירח למשל, היא משיבה בלי היסוס. "רוב האסטרונאוטים הם הורים, נשים וגברים, וצריכים לאזן בין משפחה לעבודה לשאיפות המקצועיות שלהם. אני לא חושבת שהבת שלי תרצה שאוותר על החלומות שלי למענה, וזה נכון לגבי כולם - גברים ונשים".
דגל ישראל על הירח
מאיר, בת 45, נולדה וגדלה במדינה מיין בצפון מזרח ארצות הברית, לאב ישראלי לשעבר ואם שבדית שהיגרו לארצות הברית. "אבא שלי נולד בעיראק ב-1925, ועלה עם משפחתו לארץ ישראל כשהיה בן שש. הוא למד רפואה באוניברסיטה בביירות כשפרצה מלחמת השחרור, והיה אחד המתנדבים הראשונים לצה"ל, אך מכיוון שלא סיים את לימודי הרפואה שירת כנהג אמבולנס", היא מספרת. בהמשך הוא עבר לשבדיה, שם הכיר את אשתו, והשניים היגרו לארצות הברית. למרות שאמה נוצריה, מאיר סיפרה בראיונות כי היא רואה בעצמה יהודייה, מבקרת בבית כנסת ואף חגגה בת-מצווה. את הקשר ליהדות ולישראל ציינה גם בחלל, כשלקחה עמה דגל ישראל בין חפציה האישיים, או כשבחנוכה הצטלמה עם גרביים מתאימים לחג ושיגרה ברכות לחג לעוקביה בטוויטר. היא מחזיקה גם באזרחות שבדית ואף נחשבת לאישה השבדית הראשונה בחלל.
"יש לי הרבה בני משפחה בישראל, והייתי מדענית בנאס"א בתקופת המשימה של אילן רמון - אני יודעת כמה זה חשוב לכולם כאן", אמרה מאיר. יצא לי גם לפגוש את איתן סטיבה באימונים שלו לקראת המשימה, ובביקור הנוכחי כאן. לקחתי איתי לחלל דגל ישראל, גרבי חנוכה וגם מזכרות מיד ושם וציור של רונה רמון, כי הרגשתי שאני מייצגת את כולם על כדור הארץ, ובמיוחד את מי שחשובים לי. אולי אקח דגל ישראל גם לירח".
קשה לחזור
המסלול שהוביל את מאיר לחלל לא היה מאוד שגרתי. היא אמנם התעניינה בתחום מגיל צעיר והצהירה שהיא רוצה להיות אסטרונאוטית, אבל באוניברסיטה למדה ביולוגיה. לאחר תואר שני באוניברסיטת החלל הבינלאומית עבדה בנאס"א מטעם חברת לוקהיד מרטין, כחוקרת ומתאמת ניסויים שבוצעו במעבורות החלל ובתחנת החלל הבינלאומית, בעיקר בתחומי הפיזיולוגיה של האדם וההתמודדות עם סביבת החלל.
כצוללנית היא גם השתתפה בניסוי של נאס"א לבחינת תפקוד בסביבות קיצוניות, והייתה חלק מצוות ששהה חמישה ימים במשימה תת-ימית. לאחר מכן היא פנתה ללימודי דוקטורט בביולוגיה ימית, וחקרה הסתגלות של בעלי חיים לסביבות קיצוניות. בין השאר היא חקרה באנטארקטיקה כיצד פינגווינים מצליחים להתמודד עם החוסר בחמצן בצלילותיהם הממושכות, וכן חקרה את הצלילה של פילי ים באוקיינוס השקט ובהמשך את ההתמודדות של אווזי בר עם רמות החמצן הנמוכות בעת שהם עפים מעל רכסי הרים גבוהים כמו ההימלאיה.
ב-2013 התקבלה כאסטרונאוטית לנאס"א. בין שאר תפקידיה בסוכנות השתתפה במשימה שהובילה סוכנות החלל האירופית להדמות משימת חלל מורכבת בתוך מערות, וכן שימשה אשת הקשר לצוותי חלל במרכז הבקרה ביוסטון. ב-2019 שוגרה כאמור לשהייה של יותר מחצי שנה בתחנת החלל הבינלאומית. "זה היה אפילו יותר לא ייאמן ממה שדמיינתי, אף על פי שזה חלום שטיפחתי מילדות. הרגשתי בתחנת החלל בבית כבר מההתחלה. גם אם זה נשמע מוזר הרגשתי כאילו שם מקומי", מספרת מאיר.
"למשימת חלל אנו מגיעים מאוד מאומנים בצדדים הטכניים - הליכות חלל, שימוש בציוד וכן הלאה. מה שאי אפשר להתכונן אליו זה החיים והעבודה במיקרו-כבידה. אפשר לדבר עם אנשים שהיו שם, אבל לא להתכונן באמת לתחושה הזו. זה ממש מוזר כשמגיעים לתחנה. לפעמים אנו אומרים שלהגיע לתחנת החלל זה כמו להיות תינוק: אתה לא יודע איך להשתמש בשירותים, לשתות, לאכול - צריך ללמוד מחדש לעשות את הפעולות הבסיסיות האלה, והאימונים לא יכולים להכין אותנו לכך. אבל מסתגלים לזה מהר, ומבחינתי כמדענית, כפיזיולוגית, היה מדהים לראות איך המוח מתרגל לשינוי הזה, לחיים בסביבה תלת-ממדית שבה התקרה היא גם הרצפה. תוך שבועיים המוח יצר את המסלולים העצביים החדשים, ולומד להסתדר בסביבת החלל. ממש הרגשתי איך המוח שלי משתנה, וזה היה מעניין מאוד".
דווקא החזרה מהחלל הייתה מאתגרת יותר מבחינת מאיר. "אפשר לחשוב שיהיה קל יותר להסתגל לסביבה שאתה נמצא בה כל חייך, אבל זה היה הרבה יותר קשה להסתגל שוב לכבידה. את מרגישה את הכבידה, כאילו מישהו מושך אותך למטה. את מותשת כל הזמן, כאבים ישנים צצים, הגוף נוקשה. הרבה יותר קשה לחזור מאשר לטוס לחלל".
להגשים את החלום
כחוקרת שעסקה רבות בהתמודדות הפיזיולוגית עם תנאים קיצוניים, ההשפעה של שהות ממושכת בחלל על גוף האדם היא אחד הנושאים המעסיקים את מאיר. "יש לנו כבר ידע של עשרות שנים על התפקוד של גוף האדם בחלל. אנו יודעים להתמודד באמצעות אימוני כושר עם אובדן מסת שריר ומסת עצם, יודעים על השינויים בפעילות של מערכת החיסון בחלל, ועוד. יש כבר אנשים ששהו שנה ויותר בחלל, אבל עדיין בהגנת השדה המגנטי של כדור הארץ. האתגר הגדול במשימות ממושכות לעומק החלל יהיה הגנה על האסטרונאוטים מפני הקרינה בחלל", אומרת מאיר.
"לטווח הארוך, מה יקרה לאנושות מבחינה אבולוציונית אחרי תקופה ממושכת של שהות בכבידה החלשה של הירח או של מאדים, זה נושא מעניין מאוד לחשוב עליו", היא אומרת. "אפשר לשער שאם ילדים יוולדו על מאדים ויגדלו שם, יהיו הבדלים בהתפתחות העצמות ובגדילה שלהם, למשל, ואם יהיו להם מוטציות שיקנו להם יתרון, שיעברו לצאצאים שלהם, יתחיל תהליך אבולוציוני חדש. זה נושא מעניין לחשוב עליו, אף שאני חושבת שאנו עדיין רחוקים מכך מאוד".
בשבועות הקרובים תתרכז עבודתה של מאיר במשימות הקשורות לשיגור של ארטמיס 1 ולהתנהלות המשימה, בתקווה שאכן לא תהיה דחייה נוספת. לאחר מכן, היא מקווה מאוד, כאמור, לקבל שיבוץ לאחת המשימות המאוישות בתוכנית, ואולי אף להיות האישה הראשונה על הירח. "סבתא שלי אומרת שמגיל חמש דיברתי על כך שאני רוצה להיות אסטרונאוטית. אני זוכרת שבכיתה א' המורה אמרה לנו לצייר מה אנו רוצים להיות כשנהיה גדולים. לא סתם ציירתי אסטרונאוט, אלא אסטרונאוט עומד על הירח, לצד דגל ארצות הברית. לפעמים קשה לי להאמין שכבר הגשמתי את המטרה שלי להגיע לחלל. מעבר לכך, להשתתף במשימה לירח זה יהיה נפלא מבחינתי. אני לא חושבת שנגיע למאדים בתקופה שלי כאסטרונאוטית, אבל הגעה לירח היא בהישג יד עכשיו, וזו תהיה הגשמת חלום".
איתי נבו, העורך הראשי של אתר מכון דוידסון לחינוך מדעי, הזרוע החינוכית של מכון ויצמן למדע
