השוואת הצבעים על שרידי כלי חרס עתיקים שנמצאו בפרו, גילתה שהקדרים ברחבי האימפריה הווארית השתמשו ללא יוצא מן הכלל באותו פיגמנט שחור, בעל הרכב ייחודי, במה שמהווה סימן להשפעתה של האימפריה על בעל המלאכה.
צבע ממלא תפקיד עצום בחיים היומיומיים, שכן בחירה בגוון מסוים עשויה להעיד על זהותו ואופיו של אדם. למעשה, מסתבר כי זה היה ככה מזה שנים רבות, הודות לכלי חרס עתיקים שנחשפו בפרו ושופכים אור על בני תרבות הווארי (Wari) ועל הסיבה שבגללה בחרו בפיגמנט מסוים כדי לקשט את כלי החרס שלהם. במחקר שפורסם בכתב העת Journal of Archaeological Science בחנו הארכיאולוגים את הצבעים על שברי כלי חרס פרואנים עתיקים, וגילו שקדרים ברחבי האימפריה הווארית השתמשו, ללא יוצא מן הכלל, באותו פיגמנט שחור כדי לעטר את הכלים שבהם השתמשו בטקסים.
האימפריה הווארית הייתה התרבות העירונית הראשונה באזור פרו, שהתפשטה על פני האזורים ההרריים ואזורי החוף של המדינה הדרום אמריקנית משנת 600 עד 1050 לספירה. שקיעתם של המרכזים העירוניים של אימפריה זו בין השנים 900-800 לספירה, השפיעה רבות על תרבויות פרה-קולומביאניות מאוחרות יותר, ששימרו את זכרה, כשהחשובה ביותר מבין תרבויות אלו הייתה תרבות האינקה. "לעיתים אנשים נוטים לראות את האינקה כאימפריה הגדולה הראשונה בדרום אמריקה, אבל תרבות הווארי הייתה זו שהתיישבה שם ראשונה", אמר לואיס מורו אינוניאן, ממוזיאון פילד להיסטוריה של הטבע בשיקגו.
4 צפייה בגלריה
כלי חרס מאזור מוצ'ה בצפון פרו, עם פיגמנטים וטכניקות עיטור בהשפעת תרבות הווארי
(צילום: Field Museum anthropology collections (FM 2959.171668))
עדויות ארכאולוגיות מצביעות על כך שתרבות וארי החלה כעיר מדינה עצמאית לא גדולה במיוחד. עם השנים היא גדלה, והפיצה את תרבותה על ידי כיבושי העמים החלשים יותר, כגון תרבות פצ'אקמק (Pachacamac), עד שבסופו של דבר הפכה לבירת אימפריה ששלטה על מרבית שטחי פרו של היום. יחד עם זאת, כמעט שאין זכר לתיעוד כתוב, אך מה שכן ידוע בין היתר הוא שהיא התהדרה במערכת כבישים ודרכים מפותחת (עליה האפילה רק מערכת הדרכים של האינקה, שגם היא הייתה למעשה הרחבה למערכות הדרכים הווארית) ושהתאפיינה גם במערכת חקלאית מתקדמת יחסית לאותה העת, שכן הם היו מהבודדים באזור פרו שפיתחו והשתמשו בטרסות.
"מפני שהם לא השתמשו בכתיבה, תרבות חומרית - קדרות למשל - הייתה אמצעי חשוב להעברת מסרים חברתיים ופוליטיים", הסביר מורו אינוניאן והוסיף כי ההשפעה החזותית של האובייקטים הללו הייתה חזקה במיוחד, שכן אפילו פרטים שנראים לכאורה שוליים, כמו שימוש בגוון הצבע הנכון, עשויים היו לסייע בהדגשת החשיבות והלגיטימיות של אובייקט מסוים עבור האימפריה הקדומה. בימיו כסטודנט לתואר ראשון בארכיאולוגיה, הסתקרן מורו אינוניאן מכמה מהכלים העתיקים שהוכנו בהשפעת תרבות הווארי, אך מה שצד את עיניו היה בעיקר הצבע השחור שבו השתמשו לצביעת הכלים, מה שהוביל אותו ואת עמיתיו למחקר להתעניין בפיגמנט הספציפי, תוך התמקדות בהרכב הכימי שלו.
על אף שעיצוב הפיגמנטים השתנה מאתר לאתר, עדיין היה דמיון שבלט במיוחד, שכן על רבים מכלי תרבות הווארי שנבדקו במחקר הופיע פיגמנט שחור שהורכב ממינרלים המכילים את היסוד מנגן. "חלק מהאתרים, במיוחד בצפון פרו, השתמשו במתכון אחר ליצירת הפיגמנט השחור, תוך שימוש במינרלים עשירים בברזל וסידן, לפני הגעת תרבות הווארי לשם. אבל לאחר שבני תרבות זו השתלטו על השטח, הרכב הפיגמנט השתנה והתבסס על מנגן", הסביר מורו אינוניאן. השינוי הזה גרם למחברי המחקר לחשוב שאימפריית הווארי קבעה איזושהי "בקרת איכות" על כלי החרס שיוצרו באזורים שונים, כשייתכן שאף ראשי האימפריה היו אלה שסיפקו לבעלי המלאכה את הפיגמנט השחור עם ההרכב שבעיניהם היה הנכון ביותר.
"באופן כללי, קל יחסית להשיג מינרלים שחורים מהאזורים אותם בחנו במחקר. למרות זאת, לא כל מינרל שחור התאים ליצירת המראה הווארי הרשמי, כך שהקדרים קיבלו את הצבע השחור שהכיל מנגן כדי לייצר את הגוון הנכון והמדויק ביותר", אמר מורו אינוניאן, שלדבריו על אף שהשינויים בגוון השחור היו מינוריים בין ההרכבים הכימיים השונים, הרי שלמשמעות הסמלית של השימוש בשחור הווארי היה משקל רב באותה תקופה. "באופן כללי, באזור האנדים הצבע השחור קשור לאבות הקדמונים, ללילה ולחלוף הזמן. בתקופה שבה שלטה האימפריה הווארית, הצבע היה חשוב ככל הנראה כדי לכפות אידיאולוגיה ספציפית על הקהילות שהם כבשו", הסביר מורו אינוניאן.
בעוד שהצבעים שהופיעו על כלי החרס של תרבות הווארי הצביע כך נראה על שליטה אימפריאלית, האופן שבו נבנו ועוטרו הכלים שמר על אופי מקומי ייחודי. בכך, לקדרים המקומיים הייתה גמישות רבה בייצור תרבות חומרית היברידית, באמצעות שילוב הסגנון האימפריאלי של תרבות הווארי עם הסגנון הייחודי שלהם. "הפיגמנטים השחורים היוו ייצוג של האימפריה הווארית, אך אופן העיצוב וצורת העיטור של הכלים היו ייחודיים לבעלי המלאכה המקומיים, שדיברו אחד עם השני ולמדו זה מזה. הגישות העיצוביות השונות נבעו לעיתים מהבדלי מעמדות, אם כי חלק מהקדרים היו מוכנים לאמץ גישות חדשות, בעוד שאחרים העדיפו להיצמד לדרך העבודה המסורתית שלהם", אמר מורו אינוניאן.
