"הדבר האחרון שאי פעם רציתי היה להיות אסטרונאוט מקצועי, אבל היה לי המזל להיות בנאס"א בתקופה הנכונה, ואני חושב שתרמתי למדינה הזו יותר במסלול שבחרתי, מאשר אם הייתי נשאר בחיל האוויר", אמר פרנק בורמן (Borman) בראיון למדור ההיסטוריה של סוכנות החלל האמריקנית, נאס"א, ב-1999.
למרות שאולי לא רצה בכך, ההיסטוריה הציבה אותו כמפקד של אחת המשימות החשובות ביותר אי פעם – הטיסה המאוישת הראשונה אל הירח. וכמו כל דבר שעשה בחייו – גם את המשימה הזו הוא לקח במלוא הרצינות, וביצע באופן מושלם.
7 צפייה בגלריה
לא רצה להיות אסטרונאוט מקצועי, אבל הגיע הכי רחוק שאפשר. בורמן בהכנות למשימת אפולו 8, 1968
(צילום: נאס"א)
חלומות באוויר
פרנק בורמן נולד ב-14 במרץ 1928, בנם היחיד של הורים ממוצא גרמני שהתגוררו באינדיאנה. אביו היה בעל מוסך. מכיוון שפרנק הצעיר סבל מדלקות סינוסים, החליטו הוריו להמיר את מזג האוויר הקר והלח של אינדיאנה באוויר היבש של אריזונה, שם חכר האב תחנת דלק.
עוד כתבות באתר מכון דוידסון לחינוך מדעי:
פינת מדע מרגיע: פעילות גופנית נגד לחץ וחרדה
המוח של אושר
האדם המודרני שבניאנדרטל
בורמן הצעיר היה תלמיד מצטיין ושחקן פוטבול בולט, אך תחביבו העיקרי היה תעופה: הוא בנה טיסנים מעץ ובגיל 15 כבר החל לקחת שיעורי טיסה. לאחר שקיבל רישיון טיס, הצטרף למועדון תעופה מקומי. הוא חלם ללמוד באוניברסיטה הנדסת אווירונאוטיקה, אך המכללות המקומיות לא הציעו תארים בתחום הזה, ולמשפחתו לא היה כסף לשלוח אותו לאוניברסיטה רחוקה. בורמן החליט להתגייס לצבא כדי שיוכל לקבל אחר כך מלגת לימודים, אבל ברגע האחרון השיג בעזרת אבא של חבר המלצה של חבר קונגרס מקומי, והתקבל בזכותה לאקדמיה הצבאית וסט פוינט. הוא הצטיין בלימודיו שם, ובחר להמשיך בשירות בחיל האוויר הצעיר, שרק אחרי מלחמת העולם השנייה הופרד מצבא היבשה, ועדיין לא היתה לו אקדמיה משלו. בין סיום הלימודים לתחילת השירות הספיק להינשא לסוזן בגבי (Bugbee), חברתו מימי התיכון.
7 צפייה בגלריה
נישק לשלום את הקריירה הצבאית. בורמן בתא הטייס של מטוס F-106
(צילום: חיל האוויר האמריקני)
ב-1950 החל בורמן את קורס הטיס של חיל האוויר, ובסוף 1951 הוסמך לטייס קרב. הוא סבל מפגיעה באוזן שמנעה ממנו שירות במלחמת קוריאה, ואת רוב המלחמה בילה בתפקידים משרדיים בפיליפינים. לאחר שובו לארצות הברית שירת בכמה טייסות קרב, הוסמך כמדריך טיסה ואז הגשים את חלומו הישן – תואר שני בהנדסת אווירונאוטיקה, שהקנה לו גם משרת מרצה בווסט פוינט, בדרגת פרופסור. במקביל הוא המשיך לטוס וב-1961 סיים את בית הספר לטייסי ניסוי של חיל האוויר, והיה לאחד מחמשת הטייסים שהתקבלו למחזור הראשון בתוכנית הכשרת האסטרונאוטים של החיל. כעבור שנה ניגש למיונים של סוכנות החלל, נאס"א, ונבחר לאחר מתשעת חברי קבוצת האסטרונאוטים השנייה של הסוכנות. כשהודיע על כך למפקדו, הטייס האגדי צ'אק ייגר (Yeager), כל מה שהיה לייגר לומר זה "אתה יכול להיפרד לשלום מהקריירה שלך בחיל האוויר".
זוגיות צפופה
האסטרונאוטים החדשים גויסו לתוכנית ג'מיני - חללית לשני אסטרונאוטים שנועדה לבחון ולפתח את היכולות שיידרשו בהמשך לטיסה לירח, כמו שינויי מסלול בחלל, חבירה בין חלליות, הליכות חלל ומשימות חלל ממושכות. בורמן נבחר לפקד על משימת חלל כבר בטיסה הראשונה שלו – משימת ג'מיני 7 ששוגרה בסוף 1965. המשימה נועדה לבחון את יכולת של אסטרונאוטים לשהות ולתפקד במשך שבועיים בחלל - כמעט כפול ממשימת החלל הארוכה ביותר עד אז, משימת ג'מיני 5, שנמשכה שמונה ימים. שותפו למשימה היה הטייס ג'ים לאוול (Lovell), שתיאר אותה לימים כמו שהייה של שבועיים במושבים הקדמיים של "חיפושית" פולקסוואגן, בלי אפשרות לפתוח חלון.
אם התנאים האלה לא מאתגרים מספיק, מרכז הבקרה סירב לאפשר לאסטרונאוטים לפשוט את חליפות החלל המסורבלות. בסופו של דבר הצליח הרופא הראשי של נאס"א, צ'רלס ברי (Berry), לשכנע את מנהלי המשימה לאפשר לאסטרונאוטים להיות בלי חליפה בתורות, מה שהקל עליהם קצת.
אחת מנקודות השיא במשימה הייתה חבירה לחללית אחרת. במקור משימת ג'מיני 6 תוכננה לשיגור לפני ג'מיני 7, והייתה אמורה לבצע תמרון עגינה עם חללית לא מאוישת, אך זו התפוצצה על כן השיגור. לכן החליטו בנאס"א לדחות את השיגור של ג'מיני 6, כדי שהיא תבצע את תמרון החבירה עם החללית של רומן ולאוול - בלי העגינה עצמה, שלא הייתה אפשרית בין שתי חלליות כאלה. שני הצוותים ביצעו את התמרון המורכב בהצלחה רבה, וטסו בחלל במבנה מתואם, עם מרווח של 30 סנטימטרים בלבד בין החלליות.
בורמן סיפר לימים כי למרות האתגר, לאוול היה שותף מצוין למשימה הזו. "אני לא יודע איך עשינו זאת בחללית כל כך קטנה וצפופה, אבל איבדנו מברשת שיניים. בשאר ימי המשימה השתמשנו שנינו במברשת שיניים אחת".
אסון קטלני
לאחר סיומה של תוכנית ג'מיני, מונה בורמן לפקד על המשימה השלישית של תוכנית אפולו, שתוכננה לבחון את התפקוד של תא הפיקוד והשירות במסלול סביב כדור הארץ.
ואולם, תוכנית אפולו נאלצה להתמודד כבר בראשיתה עם אסון כבד. כשלושה שבועות לפני השיגור המתוכנן של משימת אפולו 1, התלקחה החללית לפתע במהלך אימון שגרתי על כן השיגור. שלושת אנשי הצוות נספו באסון - גאס גריסום (Grissom), אד וייט (White), שהיה חבר טוב של בורמן, ורוג'ר צ'אפי (Chaffee). באופן יוצא דופן, ובשל חשש כי ברית המועצות תקדים את האמריקנים בדרך לירח, אישר הקונגרס לסוכנות החלל לחקור בעצמה את התאונה הקטלנית.
בורמן, שהיה ידוע כאדם יסודי ומעמיק שאינו "מעגל פינות", היה האסטרונאוט היחיד בין חברי ועדת החקירה. הוא וצוותו פיקחו על פירוק החללית ועל בחינת מרכיביה. התברר כי הסיבה לשריפה היתה קצר חשמלי, אך מה שאיפשר אותה היו שפע של חומרים דליקים בחללית, ומה שתרם מאוד לאסון היה תכנון לקוי של דלת החללית, שלא היה אפשר לפתוח אותו במהירות גם במצב חירום. במסגרת החקירה נדרש בורמן גם להעיד בוועדה של הקונגרס, שדנה בשאלה אם להמשיך בתוכנית אפולו או לבטלה. לדבריו הנחרצים היה כנראה חלק בהצלחת התוכנית, כשאמר לחברי הוועדה "אנו מנסים לומר לכם שיש לנו אמון מלא בהנהלה שלנו, בצוותי ההנדסה שלנו ובעצמנו. אני חושב שהשאלה היא: האם לכם יש אמון בנו?"
7 צפייה בגלריה
אדם יסודי שאינו מעגל פינות. שרידי החללית אפולו 1 במתחם ששימש את בורמן וצוות החקירה של האסוו
(צילום: נאס"א)
בעקבות האסון התפטר המנהל של תוכנית אפולו, והנהלת סוכנות החלל הציעה את התפקיד לבורמן, אך הוא דחה את הצעה. הוא כן הסכים להצבה זמנית במפעל שבנה את החלליות בקליפורניה, שם פיקח באופן אישי על התכנון מחדש של החללית על פי מסקנות הוועדה.
הדרך לירח
באוקטובר 1968 יצאה תוכנית אפולו לדרך עם המשימה המאוישת הראשונה, שקיבלה את השם אפולו 7, ובחנה את רכב הפיקוד והשירות במסלול סביב כדור הארץ. מכיוון שרכב הנחיתה על הירח לא היה מוכן עדיין לטיסת הניסוי הראשונה, החליטו בסוכנות החלל לשנות את סדר המשימות, ולשגר את חללית אפולו הבאה, אפולו 8, למסלול סביב הירח - בלי רכב נחיתה.
זו הייתה משימה מאתגרת ומסוכנת ביותר, שבה ייצאו בפעם הראשונה בני אדם מהמסלול הנמוך סביב כדור הארץ, יטוסו לעומק החלל, וייכנסו למסלול סביב גרם שמיים אחר. הם יבחנו את תפקודן של כל מערכות החללית - ניווט, קשר, הנעה ועוד, ובעיקר את התמרונים המורכבים של כניסה למסלול סביב הירח, ויציאה ממנו כדי לחזור הביתה בשלום. במידה רבה זו הייתה משימה פורצת דרך אפילו יותר מאפולו 11, שהנחיתה את בני האדם הראשונים על הירח.
הפיקוד על המשימה המאתגרת הוטל על בורמן, עם שותפו הוותיק לאוול ועם ביל אנדרס (Anders), שזו הייתה משימת החלל הראשונה שלו. נוסף על כל האתגרים והסיכונים, זה היה השיגור המאויש הראשון של טיל סטורן 5 האימתני, שסבל לא מעט בעיות במהלך פיתוחו. אך בורמן סיפר שעבד הרבה במהלך השנים עם הצוות שפיתח את הטיל, והיה מעורב בחלק מהליכי הפיתוח של נהלי הבטיחות. "היה לי אמון מלא בסטורן 5", הדגיש.
7 צפייה בגלריה
משימה היסטורית, מאתגרת ומסוכנת. בורמן (מימין), אנדרס ולאוול מצולמים עם דגם של רכב הנחיתה על הירח, שלא היה חלק ממשימתם
(צילום: נאס"א)
משימת אפולו 8 שוגרה בדצמבר 1968, בלי תקלות מיוחדות. זמן קצר לאחר מכן חש בורמן ברע, ואף הקיא, ככל הנראה עקב מחלת חלל, הנגרמת בשל קשיי הסתגלות של המוח לתנאי המיקרו-כבידה. עם זאת, הוא התאושש, והמשימה נמשכה כסדרה. בערב חג המולד עשו בורמן וצוותו היסטוריה והיו לאנשים הראשונים שנכנסו למסלול סביב הירח. הם היו בני האדם הראשונים שהתבוננו בו ממרחק של כמאה קילומטרים בלבד, והראשונים שראו במו עיניהם את הצד הרחוק שלו. בשידור טלוויזיה מרגש מהירח הם קראו את הפסוקים הראשונים של ספר בראשית, בעודם מקרינים לצופים במרחק של כמעט 400 אלף קילומטרים תמונות מטושטשות של פני הירח מבעד לחלונות תא הפיקוד.
אפולו 8 השלימה עשר הקפות מלאות של הירח, והיתה גם לחללית הראשונה שצוותה היה צריך להתמודד עם ניתוק הקשר עם כדור הארץ בעת המעבר מאחוריו. רוב זמנם במהלך כמעט יממה של הקפת הירח הוקדש לצילום ומיפוי של פני השטח, כדי לאפשר לסוכנות להיערך לנחיתות על פניו, אבל פה ושם התפנו האסטרונאוטים גם להתפעל מהמראות, וגם לצלם את התמונה המפורסמת של זריחת כדור הארץ מעל אופק הירח, שהפכה לאחד הסמלים של תוכנית אפולו כולה.
7 צפייה בגלריה
אחד הסמלים של תוכנית אפולו. הצילום המפורסם של זריחת כדור הארץ מעל אופק הירח
(צילום: נאס"א)
7 צפייה בגלריה
משימה חשובה, אבל כולן היו משימות חשובות. בורמן בתא הפיקוד במהלך משימת אפולו 8
(צילום: נאס"א)
ב-28 בדצמבר שבה אפולו 8 בשלום לכדור הארץ. הצלחת המשימה סללה את הדרך להמשך התוכנית, וכמובן לנחיתה הראשונה של בני אדם על הירח שמונה חודשים בלבד לאחר מכן. "אפולו 8 בהחלט הייתה הצלחה", אמר בורמן. "זאת היתה משימה מסוכנת, אבל בזמן שהייתי עסוק בה, אנשים אחרים טסו במטוסי קרב לצפון וייטנאם, אז לדעתי רמת הסיכון היתה דומה. נכון, זו הייתה משימה חשובה מאוד, אבל צריך לומר: היא לא היחידה שהייתה חשובה. אפולו 8 לא הייתה יוצאת לפועל אם אפולו 7 לא הייתה מתבצעת בצורה מושלמת, ואפולו 11 לא הייתה יכולה לקרות בלי הצלחה מלאה של אפולו 9 ואפולו 10, וכל תוכנית אפולו לא הייתה יוצאת לפועל בלי ג'מיני, כך שכל אחת מהמשימות האלה הייתה חשובה מאוד מאוד".
מטוסים ופרות
עוד לפני אפולו 8 החליט בורמן כי לא ינסה להשתבץ למשימה נוספת, או לנחות על הירח בעצמו. "הליכה על הירח לא עניינה אותי כקליפת השום", אמר לימים. "הייתי עושה זאת אם זו הייתה המשימה, אבל לא היה לי צורך רגשי בכך. מה שהיה חשוב לי זה להיות חלק מהצוות שמנצח את הרוסים".
הוא נשאר בנאס"א עוד זמן קצר, ובמשימת אפולו 11 שימש איש הקשר של הסוכנות לנשיא ארצות הברית, ריצ'רד ניקסון. בין השאר שהה לצד ניקסון בחדר הסגלגל כשהוא שוחח בטלפון עם האסטרונאוטים שהיו על פני הירח. בורמן היה זה ששכנע את הנשיא לקצר את הנאום שנשא במעמד זה, וגם להשמיט משיחת הטלפון את נגינת ההמנון, כדי לא לבזבז את זמנם היקר של האסטרונאוטים על הירח בעמידת דום.
ב-1970 פרש בורמן מנאס"א ומחיל האוויר, בדרגת קולונל, עטור שלל פרסים ומדליות על שירותו בשני הגופים. הוא מונה לתפקיד ניהול בכיר בחברת התעופה איסטרן (Eastern Airlines), ובהמשך למנכ"ל החברה. בורמן הצליח לחלץ את החברה ממשבר כלכלי עמוק ולהחזירה לרווחיות, אבל במחיר קיצוצים כואבים שעלו לו במאבקים רבים עם ועדי עובדים. ב-1986 נאלץ לפרוש, אם כי המשיך להתפרנס יפה מהחברה כיועץ חיצוני. "זו הייתה המשימה היחידה בחיי שלא הצלחתי להשלים", אמר על הקריירה שלו ב"איסטרן". הוא גם היה חבר במועצות מנהלים של כמה חברות גדולות. במהלך שנות ה-70 בורמן היה פעיל במאמץ הדיפלומטי להביא לשחרור שבויי מלחמה אמריקנים בווייטנאם.
ב-1998 קנה בורמן חוות בקר במונטנה ועבר להתגורר בה. לצד גידול בקר התמסר לשיפוץ מטוסים ישנים, והטסתם בירידי תעופה. כשאשתו, סוזן, חלתה באלצהיימר, טיפל בה בורמן במסירות רבה עד מותה ב-2021, אחרי יותר מ-70 שנות נישואים. יש להם שני בנים, ארבעה נכדים ושישה נינים. ביום חמישי הודיעה משפחתו כי הוא הלך לעולמו יומיים קודם לכן, לאחר שלקה באירוע מוחי. בן 95 היה במותו. "בורמן היה גיבור אמריקני אמיתי", ספד לו ראש נאס"א, ביל נלסון (Nelson). "הדבר היחיד שהתעלה על אהבתו העזה לתעופה ולחקר היה אהבתו לרעייתו, סוזן".
איתי נבו, מכון דוידסון לחינוך מדעי, הזרוע החינוכית של מכון ויצמן למדע
