בילדותי, כשהיינו רואים את המכונית של השירותים הווטרינרים עוברת ברחוב, היינו יודעים שדינם של חתולי השכונה, אותם למדנו לאהוב ולהכיר מקרוב אחד לאחד, נגזר למוות. מאז שנת 2004 אין יותר השמדה המונית של חתולים, בג"ץ עצר אותה. בית המשפט העליון לא קבע שאין לשירותים הווטרינרים סמכות להמית חתולים - יש להם. אבל הוא קבע שלא סביר להמית חתולים, כשאין (למשל) סכנה ממשית לבריאות האדם. במצבים אלו יש להסתפק בצעדים מתונים יותר.
עילת הסבירות, שהשר יריב לוין מבקש למחוק משיטת המשפט שלנו, היא שהצילה את חתולי ישראל.
מהי "חוסר סבירות"? אנו מצפים משרי הממשלה ופקידיה שיפעלו לפי חוק. שלטון חוק משמעו, שכשנציג הרשות דופק על דלתי או פועל במרחב הציבורי, עליו להראות מכוח איזו סמכות חוקית הוא פועל. החוק מקנה לרשויות שלטון סמכות להתקין תקנות, לתת רשיונות (או לסרב לתת אותם), לחלק תקציבים, להפעיל שירותים ציבוריים ועוד. אסור לפקידי השלטון לחרוג מהמסגרת של סמכותם.
אולם איך נקבעת המסגרת הזו, ומה גבולותיה? כפי שיש כמה סוגי טעויות בפתרון משוואה מתמטית, כך בתי המשפט הבחינו בין כמה סוגים של חריגות ממסגרת הסמכות. החוק מסמיך את השירותים הווטרינרים להמית חתולים. אבל, מה יקרה אם הם ימיתו חתולים רק מתוך שעשוע חולני או כדי להתנקם ביריב אישי? מטרות כאלו הן זרות למטרות החוק. החוק נועד להגן על בריאותם ורווחתם של בני-אדם, תוך התחשבות בערכים נוספים (כמו הגנת בעלי-חיים). הפעלתו למטרות זרות היא אחד מסוגי החריגה ממסגרת הסמכות. סוג נוסף של חריגה הוא התעלמות מוחלטת משיקול שהפקיד מחויב לקחת בחשבון.
פקידי השלטון, שרי הממשלה ויועציהם המשפטיים למדו עם השנים לצבוע את התנהלותם בהתאם לכללים אלו. הם למדו לכתוב החלטות מנומקות, שפורטות את כל השיקולים הנדרשים, ושאין בהן אזכור לאף שיקול פסול. כך, למשל, השירותים הווטרינרים טענו, שלפני שהחליטו על המתה שיטתית של חתולי הקהילה, הם חשבו רק על טעמים חשובים ומוצדקים, וגם לקחו במלוא הרצינות את זכותם של החתולים לחיות. ייתכן שמבחינתם באמת כך היה - אבל באיזון שבין השיקולים משהו השתבש. הפקיד הכניס למשוואה את כל הנתונים, אבל עשה טעות בחישוב.
עו"ד יוסי וולפסון, תנו לחיות לחיותצילום: סיגי בן ארי תפקידו של בית המשפט היה להוציא כרטיס אדום ולהגיד: החוק מעניק לכם טווח רחב של שיקול דעת, אבל גם לשיקול הדעת הזה יש גבולות. לחציית הגבולות האלו קוראים, במקרה הזה, "חוסר סבירות קיצונית". אבל לא ניתן לכינויים השונים ולאבחנות הדקות לבלבל אותנו. "חוסר סבירות קיצונית" היא חריגה מגבולות הסמכות לא פחות מכל חריגה אחרת. קיומה של העילה המשפטית הזו מונעה מפקידי השלטון להשתמש בחוק כדי להפעיל את כוחם בכל צורה שנראית בעיניהם.
עילת הסבירות שימשה ארגונים להגנת בעלי-חיים גם כשעתרו לבית המשפט בדרישה ששר החקלאות יתקין תקנות לפי חוק צער בעלי-חיים (בית המשפט העליון קבע שרשות, שהוסמכה להתקין תקנות, צריכה להתקין אותן תוך זמן סביר). היא שימשה אותם כשעתרו בדרישה לאכוף את חוק צער בעלי-חיים בהקשרים שונים (השלטון לא יכול להשיג מאה אחוז אכיפה, אבל בית המשפט קבע שעליו לעשות מאמצים סבירים לאכיפת החוק). היא שימשה אותם כדי לתקוף התייחסות מקלה עם עבריינים – בין אם מדובר בעסקת טיעון מקלה ובין אם מדובר בסגירת תיקים חמורים (בית המשפט קבע ששיקול הדעת של רשויות התביעה הוא רחב, אבל חייב להיות בגבולות הסביר).
מחיקת עילת הסבירות משיטת המשפט שלנו תעניק לממשלה כוח שמעולם לא התכווננו לתת לה. כוחו הדורסני של השלטון מופעל כלפי בני-אדם, כלפי בעלי-חיים וכלפי הסביבה שעוטפת אותנו. מול הכוח האימתני הזה כולנו זקוקים להגנה, לאיזונים ולבלמים. כולנו זקוקים למערכת משפטית חזקה, שתשים גבולות לפקידים, לשרים וגם לממשלה כולה. כולנו זקוקים למערכת משפטית שתעצור אותם כאשר הם מפעילים את כוחם בצורה מעוותת, ובלשון המשפטית: כשפעולתם נגועה בחוסר סבירות קיצוני.
יוסי וולפסון, עורך הדין של עמותת "תנו לחיות לחיות"
