כדור הארץ במצב לא משהו. בגלל שינויי אקלים מעשה ידי אדם הים מתחמם ועולה, ומנגד במקומות רבים האדמה צחיחה מבצורת או מוצפת בשיטפונות. באשר לנו, בני האדם, אנו עסוקים במלחמות, בכל העולם עולות תנועות ימין קיצוני, ונכון לחודש שעבר, "מגבוני DUDE" זמינים בארה"ב גם בניחוח פאמפקין ספייס.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
ובין לבין, יש כבר פתח מילוט לחלל. חברת SpaceX של אילון מאסק מחזיקה בצי הולך וגדל של רקטות זולות לשימוש חוזר. באוקטובר, המאיץ של רקטת הענק "סטארשיפ" שפיתחה החברה, שב לכדור הארץ ונחת במדויק לתוך זרועותיו של מגדל בגובה גורד שחקים. ההישג היה מרשים, אבל המטרה של מאסק לחלליות כאלה היא נועזת אפילו יותר: במהלך שלושים השנים הבאות, להקים עיר בת מיליון איש המקיימת את עצמה על מאדים.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
כתבות נוספות רק למנויים:
האם מישהו טרח לחשוב על הרעיון הזה עד הסוף? ובכן, כן, אבל כנראה לא מאסק. אנחנו בני זוג, ביולוגית וקריקטוריסט, שכחלק מכתיבת הספר החדש שלנו, "עיר על מאדים", חקרנו ביחד במשך ארבע שנים כיצד בני אדם יכולים להתיישב בחלל. יצאנו לדרך במטרה לכתוב את המדריך החיוני לעתיד מפואר לעולם החיצון, אבל מה שלמדנו הפך אותנו לספקנים בכל הקשור להתיישבות בחלל.
הבעיה היא כזו: מאדים הוא מקום מבאס. כשמעמיקים איך באמת ייראו החיים על הכוכב האדום מבחינת הפרטים הקטנים של הקיום האנושי, קשה להימנע מהמסקנה הלא נעימה שהמעבר למאדים כדי לברוח מכדור הארץ, הוא כמו מעבר למזבלה של פסולת רעילה כי השכנים שלכם לא מכסחים את הדשא בתדירות מספיק גבוהה.
נחזור רגע אחד לאחור, ונציין שאנחנו שנינו חנונים של חלל. אנחנו אוהבים שיגור רקטות ותעלולים באפס כבידה. אנחנו גם שונאים להיות פסימיים, במיוחד לגבי יוזמה שכל כך הרבה חובבי חלל כמונו חושבים שמגלמת את הטבע האנושי במיטבו. למרבה הצער, הנתונים מלמדים אחרת.
נתחיל ממאדים כיעד. אין ספק שיש לו את האיכויות שלו: קרבה יחסית לכדור הארץ, מים בשפע, יממה דומה לשלנו, היסודות הכימיים הדרושים לתמיכה בחיי אדם, וטמפרטורות שמתנדנדות מרמה לא כל כך רעה בסטנדרטים של חלל: ממינוס 153 מעלות צלזיוס, ועד טמפרטורה נוחה של 20 מעלות צלזיוס בחלק מהמקומות. בנוסף, כפי שמציין אתר SpaceX בקריצה קלה לרקורד של האנושות בשינויי אקלים: "האקלים קצת קר, אבל אנחנו יכולים לחמם אותו".
וחרף כל אלה, גם אם התחזיות הקשות ביותר על השלכות שינויי האקלים בכדור הארץ יתממשו, מאדים יישאר מקום גרוע ממנו. בתור התחלה, קחו את נושא האוויר. האטמוספירה של מאדים מורכבת בעיקר מפחמן דו חמצני, שאמנם פופולרי בקרב צמחים, אך רעיל לבני אדם הנושמים רק אותו. במילים פשוטות, במאדים, שהייה באוויר הפתוח פירושה מוות.
קרינה קוסמית היא בעיה נוספת. הודות לאטמוספירה הצפופה של כדור הארץ ולשדה המגנטי החזק שסביבו, הקרינה המשייטת בחלל מסוננת ברובה לפני שהיא מגיעה עד אלינו, תושבי הכדור העדינים. במאדים, שאין לו מגנטו-ספירה מקיפה ואשר צפיפות האטמוספירה שלו היא 1% בלבד מזו של כדור הארץ, רוב הקרינה תגיע לפני השטח.
הקרינה הקוסמית שונה מהקרינה שאנו מכירים בכדור הארץ, והאמת היא שאין לנו מושג עד כמה היא מזיקה לנו. אפילו אסטרונאוטים החיים בתחנות חלל המקיפות את כוכב הלכת שלנו עדיין מוגנים למדי ממנה בזכות השדה המגנטי של כדור הארץ, מה שאומר שיש לנו מעט מאוד מידע רלוונטי על השפעותיה על בני אדם, או על צורות החיים האחרות ששלחנו לחלל. אולם כמעט כל מי שחקר קרינה קוסמית מניח בסבירות גבוהה שחשיפה מתמדת למינונים גבוהים תגביר את הסיכון לסרטן.
לכל אלה יש בהכרח השפעה על השאלה היכן נגור על מאדים, או יותר נכון בתוך מה. תשכחו מהדימויים של ארוחת ערב חגיגית מתחת לכיפת זכוכית נוצצת, כשהסועדים נהנים מהיין וסופרים את הכוכבים. זכוכית תאפשר לקרינה לעבור. אנחנו נזדקק למיגון עבה. ואכן, ההערכה המקובלת היא שנאלץ להקים בתים בתוך מערות מאורכות שחצבו זרמי לבה עתיקים, או לבנות מחסות תוך שימוש בחומרים ממאדים. כלומר, נקבור את עצמנו באדמת מאדים. אך אבוי, האדמה הזו (ששמה הטכני הוא רגולית) היא חומר נורא למדי. היא נראית כמו אבק או חול, אבל ללא שחיקה ארוכת שנים מרוח ומים, הרגולית נוטה להיות משוננת וחדה, ונשימה מתמדת שלה עלולה לגרום להצטלקות בריאות בדומה לזו שמופיעה בסיליקוזיס, מחלה הנגרמת מנשימת אבק סיליקה בסביבות של חיתוך אבנים או בנייה, וגוררת בעיות נשימה ואף מוות.
רגולית קשורה גם לכימיקלים מסוכנים הנקראים פרכלורטים, שבמינונים גבוהים גורמים לבעיות בבלוטת התריס משום שהם מתחרים עם יוני היוד שהגוף צריך כדי לייצר הורמונים מסוימים. זה לא נשמע טוב, במיוחד לעוברים ותינוקות מתפתחים. ניסויים שנערכו על פני כדור הארץ מצאו שצמחים הגדלים באדמה המכילה פרכלורטים סופגים אותם ברקמות, ופירוש הדבר שהמים והרגולית ממאדים יצטרכו לעבור ניקוי מרעלים לפני שימוש בהם.
האופטימיים שבקרב חובבי ההתיישבות בחלל, אומרים שניתן להפוך את הפרכלורטים לחמצן. אבל אנחנו פחות אופטימיים. העניין הוא שכאשר אנשים מדברים על התיישבות בחלל, הם מגלים פתיחות לא ברורה לתנאים שלעולם לא היו מסכימים להם לו היה מדובר בחייהם כאן, בכדור הארץ. נניח לשם דוגמה שאתם מתכננים להביא ילדים לעולם ומחפשים לקנות בית משפחתי. מה הייתם חושבים לו סוכן הנדל"ן שלכם היה אומר: "הנה לוקיישן נהדר, אבל אני חייב לציין שפני השטח מכילים רמות גבוהות של כימיקלים מסוכנים לילדים, והכימיקלים האלה יכולים להיספג בתוך צמחי מאכל, אז במקומכם לא הייתי חונך ערוגת ירק לפני שהייתי ממיר את הפרכלורטים האלה לחמצן".
אם כבר מדברים על אוכל, יש לנו עוד הרבה מה ללמוד על איך לגדל מספיק ממנו בחלל. מסע טיפוסי למאדים אורך יותר משישה חודשים, ולמתיישבים לא תהיה ברירה אלא להישאר לפחות שנה במאדים לפני המסע חזרה, שכן יש להמתין למצב שבו שני כוכבי הלכת יהיו קרובים מספיק זה לזה. בזמן זה יהיה עליהם לכלכל את עצמם. גידול מזון במאדים מחייב לא רק מתקנים חקלאיים, אלא גם מערכות מיחזור מצוינות, או מה שהמדענים מכנים "מערכת אקולוגית סגורה". דבר אחד שכדאי לדעת על מערכות אקולוגיות סגורות: בני אדם לא הכי מוצלחים בלחיות בתוכן.
סביבת המגורים המפורסמת ביותר שדימתה את התנאים הללו הייתה ביוספרה 2, מתקן במדבר אריזונה, אשר בשנות התשעים נערך בו ניסוי כדי לראות אם שמונה אנשים יכולים לשרוד שנתיים כשהם מנותקים מהסביבה החיצונית. הקישורים היחידים לעולם היו פתחים לאור שמש וחיבור לרשת החשמל. בסך הכל היה בסדר, אף אחד לא מת. אבל הם בהחלט היו רעבים. הצוות עבד פיזית 8 עד 10 שעות ביום, חמישה וחצי ימים בשבוע. הנשים איבדו 10% ממשקל גופן והגברים 18%. כמו כן, בשלב מסוים רמות הפחמן הדו חמצני בביוספרה 2 החלו לעלות מאוד, מה שגרם לדיירים לכאבי ראש חזקים ולחולשה.
ניסויים נוספים מהסוג הזה כמעט שלא נעשו מאז, ובטח שלא באותו קנה מידה. ב-2014 סין בנתה את Lunar PALACE - "ארמון הירח" (PALACE - ראשי תיבות של "בסיס אסטרונאוטים קבוע כמערכת אקולוגית מלאכותית סגורה"), לצורך ניסוי בן 105 ימים. במתקן לא היו מספיק צמחים כדי לספוג את הפחמן הדו חמצני שפלטו שלושת הגברים שהתגוררו בו, והרמות עלו וירדו בחדות, לא בדיוק מה שהייתם רוצים לראות בגז רעיל שממלא את חלל המחייה שלכם. אולם כאשר שניים מהגברים הוחלפו בנשים, רמות הפחמן הדו חמצני התייצבו ברמה נמוכה ואיכות האוויר השתפרה. בין הלקחים השונים שניתן להפיק, המרכזי שזועק אלינו הוא הצורך ביותר נתונים לפני שננסה לעבור מקומץ אנשים למיליון שמאסק רוצה להנחית על מאדים.
Lunar PALACE בכל זאת הצליח בתחומים אחרים. למשל, הדיירים הצליחו למחזר 100% מהמים שלהם. מיחזור מים בחלל הוא נושא שאנו בקיאים בו, מכיוון שנוזלים כמו שתן, זיעה ואדי נשיפה נאספים וממוחזרים בצד האמריקני של תחנת החלל הבינלאומית. זו הסיבה שאסטרונאוטים נוהגים לכנות את המים שלהם "הקפה של אתמול".
העניין הוא שכאשר אנשים מדברים על התיישבות בחלל, הם מגלים פתיחות לא ברורה לתנאים שלעולם לא היו מסכימים להם לו היה מדובר בחיים על כדור הארץ
"ארמון הירח" הסיני הצליח גם לגדל 78% ממסת המזון של המשתתפים, שעשו שימוש טוב במקור חלבון שנהוג להציע למתיישבים בחלל: חרקים. מה יש לא לאהוב כאן? הם מתרבים מהר, לא תופסים הרבה מקום, אוכלים שאריות מזון, עשירים בחלבון, ואין חשש שיאומצו כחיית מחמד שתגיע לצלחת. מקורות החלבון האפשריים כללו צרצרים, תולעי משי, תולעי קמח, עש, חיפושיות, טרמיטים וזבובים.
במתקן הסיני אכלו תולעי קמח, שלטענת אנשי הצוות, עם תיבול קל הפכו למאכל חביב למדי. עם זאת, לא תמיד ניתן לסמוך על נתונים מהסוג שמגיע ממשתתפים המקווים להיבחר על ידי ממשלתם להיות אסטרונאוטים, שכן ייתכן שהם רק ניסו להוכיח רצון טוב.
לעומתם זאת, דיירי ביוספירה 2 לא הראו רצון טוב, וחילוקי הדעות שצצו ביניהם הם דוגמה לכמה מהאתגרים החברתיים והפסיכולוגיים הכרוכים במושבה על מאדים. המתיחות בין אנשי הצוות כל כך עלתה, עד ששניים מהם ירקו על השלישי. ומדובר במתקן של 12,000 מ"ר. הרבה יותר מרווח ביחס לכל יישוב ראשוני בחלל.
בין כאבי הראש מהפחמן הדו חמצני, למחסור בקלוריות ולרצון לירוק אחד על השני, אין זה מפתיע שחלק מצוות ביוספירה 2 פנו לעזרת אנשי בריאות הנפש. לרוע המזל, עבור מתיישבי מאדים, המרחק העצום בין כדור הארץ למאדים פירושו עיכובים בתקשורת של בין 4 ל-24 דקות לכל כיוון. דיירי ביוספירה-2 יכלו לנהל שיחות בזמן אמת עם בני משפחה, חברים ומומחים לבריאות הנפש כדי לעזור להם לצלוח את הקשיים, אבל במאדים הם היו צריכים להסתדר לבד.
ובל נשכח את בעיות בריאות הגוף שמחכות למתיישבים, ועלולות להיות משמעותיות גם במגורים בתוך בונקר תת-קרקעי המוגן מקרינה קוסמית ואדמת רגולית. אסטרונאוטים בתחנות המקיפות את כדור הארץ נמצאים בצניחה חופשית מתמדת, ולמעשה חווים אפס כוח משיכה. למרות שעות של פעילות גופנית כמעט יומיומית, אסטרונאוטים בתחנת החלל הבינלאומית מאבדים כל חודש 1% מצפיפות העצם שלהם בירכיים, וגם השרירים עוברים דלדול דומה. נראה שכוח הכבידה הנמוך תורם גם לפגיעה בראייה, מסיבות שאינן ברורות לחלוטין, אך ייתכן שקשורות ללחץ הנוסף על המוח והעיניים כאשר אין מספיק כוח הכבידה בסביבה כדי לדחוף את הנוזלים מטה.
למרות שידוע כי אפס כבידה היא הרת אסון לגוף האנושי, איננו יודעים את ההשפעות ארוכות הטווח של כוח הכבידה של מאדים, שהוא כ-40% מזה של כדור הארץ. אולי די בו כדי למנוע אובדן עצם, שרירים וראייה, ואולי שילוב כלשהו בינו לבין פעילות גופנית נוספת ותרופות יעשה את העבודה. אבל אחרי יום ארוך של חקלאות לצורכי קיום, התחמקות מיריקות עוינות, וארוחת צהריים של טאקו תולעי קמח עם כוס שתן ממוחזר, למי יש כוח לאופני כושר? חוץ מזה, מה אם 40% מכוח הכבידה מסב לגוף האדם נזק כזה ששום פעילות גופנית לא תוכל לפצות עליו?
למתיישבים העתידיים מחכה דאגה גדולה עוד יותר, והיא העובדה שכל הנתונים האנושיים שיש לנו מגיעים ממבוגרים ששהו בחלל לכל היותר שנה וחצי בכל סבב. יישוב אנושי המקיים את עצמו יצטרך גם "לייצר" בני אדם. במילים אחרות, הריון, לידה והתפתחות לאדם בוגר, שמוכן לחזור על התהליך. אנחנו לא יודעים כמעט כלום על האפשרות לעשות משהו מאלה מחוץ לכדור הארץ. ככל הידוע לנו, אף אדם מעולם לא קיים יחסי מין בחלל, שלא לדבר על הריון. המחקר על רבייה בבעלי חיים בחלל מועט, ונעשה בעיקר בתחנות חלל – שכאמור, חשופות לפחות קרינה וכוח משיכה בהשוואה למאדים.
המחקר הביולוגי שיידרש כדי להעריך כראוי את הסיכון להריון, לידה, והתפתחות ילדים במאדים ייקח שנים, ונראה שתוכניותיו של מאסק ליישוב מאדים כלל לא לוקחות אותו בחשבון, ומניסיוננו משיחות עם חובבי התיישבות בחלל, מאסק לא לבד. כך למשל, אנשים שהתווכחו אתנו טענו שנשים יולדות על פני כדור הארץ במצבים מסוכנים וללא התערבויות רפואיות כל הזמן, ולכן גם על מאדים יהיה בסדר. אם נניח לרגע בצד את העובדה שרבות מהנשים הללו מתות מהיעדר טיפול, הטיעון האומר ש"אנחנו ממילא לא מצליחים לספק טיפול נאות לכל הנשים שיולדות בכדור הארץ", הוא לא הצדקה מי יודע מה טובה לעשות את אותו הדבר בכוכבי לכת אחרים.
בשלב זה אתם ודאי בטוחים שנדחה בנימוס אך בתקיפות כל הזמנה למאדים. אתם טועים. טוב, כמעט טועים. נכון שלא היינו רוצים להיות שם בעצמנו, אבל אנחנו כן רוצים לראות את האנושות מיישבת את הכוכב האדום.
המשימה של אלה מאתנו שגדלו על "מסע בין כוכבים" ו"דוקטור הו", ובלילה בהיר אוהבים להביט למעלה ולומר לעצמנו "אח, לעזאזל עם הריאליזם", היא לפצח מה הדרך הנכונה קדימה.
אין ספק שמדובר בדרך איטית. היא תעבור דרך הר של נתונים שלא פשוט להשיג על המוח האנושי והגוף האנושי בסביבה שלא התפתחנו לתוכה. היא כרוכה גם בתוכניות סבירות להתמודדות עם החוק בחלל, יחסים בינלאומיים וארגון חברתי בתרחיש שבו האוויר לנשימה מנותב (נושא שאנו מתייחסים אליו בהרחבה בספרנו). אבל ככל שטכנולוגיית החלל מתקדמת והניסויים הופכים משכנעים יותר, השאלה כיצד ליישם את ההתיישבות מחוץ לכוכב הלכת שלנו היא החשובה.
שיהיה ברור, אנחנו לא חושבים שהאנושות תינצל בזכות עזיבת כדור הארץ. פתרון הבעיות שלנו כאן ועכשיו הוא משימה חשובה יותר מאשר המרוץ קצר הראייה לכל מקום אחר. למרות זאת, אנו מאמינים שלא צריך להיות מתח בין אלה שרוצים לצאת לחלל למען האנושות, לבין אלה שרוצים להתמקד בכדור הארץ למען האנושות. אם לא נצליח להתמודד עם הבעיות שלנו כאן, כמו התחממות כדור הארץ והאיום במלחמה גרעינית, לא נקבל הזדמנות שנייה. ואשר בבוא היום תקום עיר על מאדים, היא תהיה תוצר לא רק של טכנולוגיה מצוינת, אלא גם, כך אנו מקווים, של תבונה רבה.
