שני אסטרונומים סרקו את הטקסט ההינדי העתיק "ריג ודה" (Rig Veda), וגילו התייחסות לליקוי חמה מלא, שהתרחש לפני כ-6,000 שנה. מדובר באזכור הקדום ביותר בהיסטוריה של אירוע זה.
מדובר באוסף של אמרות ופזמונים מאסכולות דתיות ופילוסופיות שונות, שחובר בשפה הוודית בסביבות שנת 1500 לפנה"ס, מה שהופך אותו לעתיק ביותר בהינדואיזם. בדומה למרבית הטקסטים הדתיים, גם בריג ודה מוזכרים אירועים היסטוריים, בין היתר לגבי מיקומה של השמש העולה במהלך שוויון האביב, שמתרחש על פי התייחסות אחת בקבוצת הכוכבים אוריון, לעומת התייחסות אחרת שמתארת אותו בצביר פליאדות.
תיאורים אלה מאפשרים לאסטרונומים לתארך את ההתייחסויות הללו, מכיוון שכאשר כדור הארץ מסתובב על צירו, הוא מתנדנד כמו סביבון, מה שמשנה את המיקום היחסי של אירועים אסטרונומיים חשובים. נכון לעכשיו, שוויון האביב נמצא בקבוצת הכוכבים דגים, זאת לאחר שמיקומו היה באוריון בסביבות 4500 לפנה"ס ובפליאדות בסביבות 2230 לפנה"ס, כלומר שהקובץ הדתי הוודי מתעד בתוכו אירועים שעתיקים יותר ממנו.
שפת הריג ודה מקשה להבחין מי מבין הסיפורים שבו הם מיתוסים ואילו הם היסטוריים, אולם שני אסטרונומים - פרופ' מיאנק ואהיה שהשתייך למחלקה לאסטרונומיה ואסטרופיזיקה של מכון טאטה למחקר בסיסי במומבאי וד"ר מיצורו סומה מהמצפה האסטרונומי הלאומי של יפן - מצאו אזכורים לליקוי חמה עתיק, כשאת ממצאי מחקרם פרסמו השניים בכתב העת Journal of Astronomical History and Heritage.
בקטעים הללו מתוארת השמש כ"מנוקבת" בחשיכה ואפלוליות, תוך אזכור יצורים מרושעים שגרמו להעלמות השמש כמעשה קסמים. על פי Live Science, החוקרים סבורים שלא מדובר בדמויות מהאסטרולוגיה ההינדית, ראהו (Rahu) וקטו (Ketu) - "ראש הדרקון ו"זנב הדרקון" (בהתאמה) – שמתוארים אמנם כשדים שבלעו את השמש והירח ויצרו ליקוי מאורות, אך משתייכים לתקופה עדכנית יותר, מה שמצביע על כך שקטעים אלה חוברו בתקופה מוקדמת יותר.
שני האסטרונומים צמצמו את מסגרת הזמן של ליקוי החמה, בכך שהעריכו מהניתוח שערכו כי יש שני תאריכים אפשריים שנמצאו כמתאימים לליקוי החמה שהיה מלא, וייתכן כי התרחש באזור שבו התגוררו מחברי הטקסט העתיק: 22 באוקטובר בשנת 4202 לפנה"ס, ו-19 באוקטובר בשנת 3811 לפנה"ס.
שני התאריכים הללו נחשבים מוקדמים יותר ביחס למה שנחשב עד כה לאזכור הקדום ביותר של ליקוי חמה - לוח חמר שנחשף בסוריה, עם אזכור לליקוי חמה שהתרחש בשנת 1375 לפנה"ס או 1223 לפנה"ס, וחריטה בסלע באירלנד עם אזכור של ליקוי חמה שהתרחש בשנת 3340 לפנה"ס.
מהתגלית החדשה עולה שליקוי החמה המלא משך תשומת לב רבה בעת העתיקה, כשלטקסטים עתיקים יש תרומה משמעותית לידע על אירועים שמימיים.
