המדענים הישראלים נמצאים בחזית המדע. הם יצירתיים וחדשניים. הם מפתחים טכנולוגיות ותורות חדשות. הם מעזים ומובילים מחקרים פורצי דרך. הם מפרסמים במיטב העיתונות האקדמית וזוכים בפרסים בינלאומיים נחשבים. אבל חרף המעלות הרבות הללו, קיים פער אחד גדול ובלתי מוסבר, מדוע מרבית המדענים הללו לא מתגייסים ורותמים את הידע, היכולות והכלים האקדמיים שלהם לטובת מהלכים בחברה האזרחית? ובמילים פשוטות, מדוע אנחנו לא רואים "מדענים ציבוריים" בסביבה?
היעוד המרכזי של המחקר המדעי הוא לקדם את הידע ואת היכולות האנושיות. פעמים רבות מחקרים אלו הם תאורטיים ואחרים יישומיים יותר, ולא פעם הם מובילים לפיתוח של טכנולוגיות, מתודולוגיות ניהול, תורות כלכליות או חינוכיות ועוד. כל אלה משפיעים באופן ישיר או עקיף על כל אחת ואחד מאיתנו ובאופן יומיומי. אבל כשהציבור ניצב מול הרשויות או מול חברות עסקיות, בנוגע לתוכניות פיתוח, זיהום סביבתי ועוד, כמעט ללא ידע וללא כלים לדעת מה לשאול, לשפוט מה נכון ולהתמודד עם המומחים שמנגד, הוא צריך מדענים ציבוריים.
הוא צריך חוות דעת מומחה, להשגות וערעורים במוסדות וועדות התכנון ובהליכים משפטיים. הוא צריך שיהיה מי שיציע חלופות ישימות מנגד. הוא צריך, לפעמים, "רק" רוח גבית, על מנת שידע שהשכל הישר לצידו. אבל בזאת לא מסתכמת תרומתם של המדענים הציבוריים לחברה ולסביבה, כי לא מספיק להילחם נגד, צריך גם להוביל ולקדם מהלכים בעד. מדענים חייבים להיות שותפים בהעברת ובהמשגת הידע המדעי אל הציבור הרחב, בתקשורת, בהרצאות ובמפגשים ועוד. הם צריכים לסייע בהכנת ניירות עמדה ותוכניות פעולה, ברמה האסטרטגית, הלאומית והמקומית, וברמה הטקטית בשטח. הם צריכים לכוון את מקבלי ההחלטות ולסייע בידם.
מדינת ישראל היא מדינה קטנה וצפופה, ועשירה בפלאי טבע ותצורות נוף ייחודיות ובמגוון ביולוגי עשיר וייחודי. אנחנו מדינה מפותחת, אומת הסטרטאפ, אבל במובנים דמוגרפיים ותכנוניים אנחנו מדינה מתפתחת, והפער הזה מחייב יצירתיות, חדשנות, יזמות ובעיקר החלטות מבוססות מדע.
מדעני ישראל המציאו לנו לא מעט פטנטים בתחומי הגנת הסביבה, ממברנת אוסמוזה הפוכה המשמשת במתקני התפלת מי ים ועד לניצול אנרגיית השמש לחימום מים בדודי שמש. הם עוסקים באין ספור מחקרים שמבקשים לתת מענה למשבר האקולוגי-אקלימי: ניהול מים, אנרגיות מתחדשות, פוד-טק ואגרו-טק, כמו גם בלימוד ושימור המערכות האקולוגיות השונות. אבל בצוק העיתים המדענים חייבים לעשות יותר מזה, לרדת ממגדל השן אל העם ואל הרחוב, לעסוק גם במצוקות המקומיות והקיומיות כאן ועכשיו.
ברחבי מדינת ישראל מתנהלים אין ספור מאבקים אזרחיים בשל עוולות סביבתיות, קיימות ומתוכננות. מאבקים נגד הפסקת ו/או מניעת זיהום תעשייתי באזור מפרץ חיפה, חדרה, רמלה, אשדוד, אשקלון, מפרץ אילת ועוד. מאבקים על זיהום נחלים, למשל זיהום בשפכים בנחל אלכסנדר ובנחל באר שבע, וזיהום תעשייתי בנחל צין. מאבקים נגד זיהום תחבורתי, למשל בתחנה המרכזית בתל אביב, ונגד מפגעי פסולת באתרים מוסדרים או פיראטיים. לצד אלה, תכניות פיתוח רבות מאיימות על שטחים פתוחים, ותכניות בנייה לא מיישמות מספיק אלמנטים של תכנון בר קיימא, עקרונות של בנייה ירוקה ושימוש בחומרים ירוקים יותר. כל אלה מצריכים ידע שקיים בספרות האקדמית ובמחקר המקומי, אך בעיקר מי שיאגד אותו, יסנן אותו, ימסגר אותו ויתעדף.
המחקר הסביבתי חוצה תחומים ודיסציפלינות אקדמיות, ומציב גם לא מעט מקרי מבחן ואתגרים בשטח. המורכבות ורוחב היריעה של הסוגיות הסביבתיות מחייבים את המדענים לצאת מאזור הנוחות אל השטח. ולא מדובר רק בזכות אלא בחובה אזרחית, כי הסוגיות הסביבתיות האמיתיות הן לא רק במעבדה אלא בחיבור בין הסביבה הטבעית לסביבה האנושית, ואזרחי ישראל חייבים מדענים ציבוריים להבטיח עתיד טוב וטוב משותף לכולם.
פרופ' עדי וולפסון הוא חוקר במרכז לתהליכים ירוקים במכללה האקדמית להנדסה ע"ש סמי שמעון ומחבר הספר "צריך לקיים - אדם, חברה וסביבה: לקחי העבר ואחריות לעתיד" (פרדס, 2016).
