עוד תוצאה הרסנית של שינויי האקלים: קריסת "המסוע הימי" עלולה להתרחש בכל עת בין 2025 ל-2095 - הרבה יותר מוקדם מהתחזיות הקודמות. הסבירות הגבוהה ביותר מצביעה על אירוע כזה בעוד 34 שנים מהיום, במה שעלול לגרום לכאוס אקלימי בכל העולם.
מערכת של זרמי אוקיינוס, שמכונה "המסוע הימי", ממלאת תפקיד מרכזי בוויסות האקלים העולמי, בעיקר בין האזורים הטרופיים והחלקים הצפוניים ביותר של אזור האוקיינוס האטלנטי. לאחרונה הואטה תנועתו של זרם הגולף באוקיינוס האטלנטי הצפוני, שהוא אחד מהזרמים הימיים המשמעותיים בעולם ומהווה מקטע במסוע הימי.
התחזיות הקודרות, המבוססות על חישובים של חוקרי אוניברסיטת קופנהגן, מסמנות את שנת 2057 כשנה שבה תיעצר לחלוטין תנועתו של כל המסוע הימי, זאת בהנחה שפליטת גזי החממה הנוכחית תימשך, מה שעלול להוביל לכאוס אקלימי עולמי.
בניגוד למה שניתן לדמיין בכל הנוגע להשפעה של שינויי האקלים העולמיים, עתיד עגום עלול להתרחש בטווח הזמן הנראה לעין. במחקר חדש, שפורסם בכתב העת Nature Communications, חוקרים ממכון נילס בוהר והמחלקה למדעים מתמטיים באוניברסיטת קופנהגן, חזו כי מערכת זרמי האוקיינוס שמפיצה כיום קור וחום בין אזור צפון האוקיינוס האטלנטי לאזור הטרופי - תיפסק לחלוטין בעתיד הקרוב אם תימשך פליטת גזי החממה המזהמים באותן רמות כפי שקורה כיום.
באמצעות כלים סטטיסטיים מתקדמים ונתוני טמפרטורת האוקיינוסים מ-150 השנים האחרונות, החוקרים חישבו שזרם האוקיינוס, המכונה "המסוע הימי" או "מחזור ההתהפכות האטלנטי" (AMOC), ייעצר - בסבירות של 95% - בין 2025 ל-2095.
לטענת החוקרים, העצירה תתרחש ככל הנראה בעוד 34 שנים, בשנת 2057, במה שעלול לגרום לכאוס רב, במיוחד התחממות מוגברת באזורים הטרופיים וסערות עוצמתיות באזור צפון האוקיינוס האטלנטי. "עצירת המסוע הימי עלולה להיות בעלת השלכות חמורות מאוד על האקלים של כדור הארץ, בין היתר על ידי שינוי אופן הפצת החום והמשקעים בעולם. בעוד שהתקררות אירופה עשויה להיראות פחות חמורה בימים שכדור הארץ כולו מתחמם וגלי חום מתרחשים בתדירות גבוהה יותר, עצירת המסוע הימי תוביל להתחממות מוגברת של האזורים הטרופיים, שבהם עליית הטמפרטורות כבר ייצרו תנאי חיים מאתגרים. על כן, ממצאי המחקר מדגישים עוד יותר את החשיבות של הפחתה מוקדמת ככל הניתן של פליטת גזי חממה מזהמים ברמה העולמית", אמר פרופ' פיטר דיטלבסן ממכון נילס בוהר באוניברסיטת קופנהגן.
החישובים שערכו החוקרים סותרים למעשה את ממצאי הדוח האחרון של הפאנל הבין-ממשלתי לשינוי האקלים (IPCC), שהתבסס על סימולציות של מודלים אקלימיים, לפיהם אין סבירות לכך ששינוי פתאומי בפעילות המסוע הימי תתרחש במהלך המאה הנוכחית.
תחזית החוקרים מאוניברסיטת קופנהגן מבוססת על אותות אזהרה מוקדמים של זרמי האוקיינוס כשהם הופכים לא יציבים. אותות האזהרה המוקדמים הללו בנוגע למסוע הימי אמנם דווחו בעבר, אך רק כעת פיתוח שיטות סטטיסטיות מתקדמות אפשרו לחזות מתי, בסבירות גבוהה, תתרחש העצירה שתוביל כאמור למצב עגום מבחינה אקלימית בכל העולם.
החוקרים ניתחו את טמפרטורות פני הים באזור מסוים בצפון האוקיינוס האטלנטי משנת 1870 ועד ימינו. טמפרטורות פני הים הללו הן "טביעות אצבע" המעידות על חוזק המסוע הימי, שנמדד ישירות רק ב-15 השנים האחרונות. "באמצעות כלים סטטיסטיים חדשים ומשופרים, ביצענו חישובים המספקים אומדן מהימן יותר לגבי העיתוי בעל הסיכוי הגבוה ביותר לעצירת זרם המסוע הימי, דבר שלא הצלחנו לעשות קודם לכן", הסבירה פרופ' סוזאן דיטלבסן מהמחלקה למדעים מתמטיים של אוניברסיטת קופנהגן.
המסוע הימי פעל במצבו הנוכחי מאז עידן הקרח האחרון - שהתקיים בכדור הארץ החל מלפני כ-115 אלף שנה והסתיים לפני כ-11,700 שנים - שבו קרס בפעם האחרונה. יחד עם זאת, קפיצות אקלים פתאומיות בין המצב הנוכחי של המסוע הימי לבין המצב בו פסקה פעילותו קרו 25 פעמים בהקשר לאקלים של עידן הקרח, כך שהתחזיות העגומות לפיהן עצירת פעילותו של כלל המסוע הימי, לרבות זרם הגולף, שמוביל מים חמים מאזור מפרץ מקסיקו הטרופי צפונה לאורך החוף המזרחי של ארצות הברית וקנדה, לעבר צפון אירופה וגרינלנד, שם המים מתקררים ושוקעים אל קרקעית האוקיינוס, תוביל להשלכות הרסניות על האקלים העולמי - אינן חסרות תקדים.
בכל אחת מתקופות הקרח האחרונות אירעו כמה וכמה מחזורים של שינויי אקלים פתאומיים וקיצוניים, שנבעו מהאטה משמעותית ואולי אף עצירה של זרמי האוקיינוסים. הדבר נבע ככל הנראה מהפשרתן של כיפות הקרח הגדולות שכיסו אז את כדור הארץ, כמו למשל אלו בגרינלנד. באותם ימים, שינויי האקלים היו קיצוניים, עם שינוי של 10 עד 15 מעלות צלזיוס במשך עשור, כך שמדובר בנורת אזהרה נוספת שכן חוסר יציבות אקלימי עלול להוביל לעצירת הזרמים.
מקור הכוח שמניע את המערכת הזו הם הפרשים בצפיפות המים, שנוצרים עקב שינויים בטמפרטורת פני הים, ובשינויים במליחות שלהם. כשמים מתקררים, המרחק בין המולקולות שמרכיבות אותם מתכווץ. הם נעשים כבדים יותר לעומת מים חמים יותר בנפח זהה, מה שמוביל לשקיעתם. מלחים מומסים מוצאים את מקומם ברווחים שבין מולקולות המים, ותורמים בכך את משקלם, כך שצפיפות המים עולה, מה שעלול להאיץ את שקיעתם. שקיעת המים הקרים בקצה זרם הגולף בצפון האוקיינוס האטלנטי, ובמידה מסוימת גם בחופי אנטארקטיקה, היא הכוח העיקרי שמניע את מערכת הזרמים העולמית.
קריסה של מערכת זרמים זו עלולה לגרום, בין היתר, לירידה חדה בטמפרטורות באירופה ובסקנדינביה, להעלות את פני הים בחוף המזרחי של ארה"ב ולשבש את הגשמים שמיליארדי אנשים תלויים בהם למזון בהודו, דרום אמריקה ומערב אפריקה. אם לא יינקטו בהקדם צעדים משמעותיים לבלימת שינויי האקלים האנתרופוגניים, להם אחראי הגורם האנושי, הרי שהעולם כולו עלול למצוא את עצמו בעתיד הנראה לעין במציאות קטסטרופלית של אסון קיומי.
