נישאים על נחשולי השיטפונות שפקדו בקיץ האחרון את מערב אירופה והמזרח הרחוק, נמלטים מעשן השרפות בסיביר, בצפון אמריקה ובמדינות אגן הים התיכון, תחת כיפת החום שהכתה בקנדה ובארה"ב, וטמפרטורות שיא שנמדדו בכול רחבי הגלובוס, יפגשו בשבוע הבא בגלזגו שבסקוטלנד, ראשי מדינות בעולם לפסגת האקלים של האו"ם. אי אפשר שלא לקבוע שמדובר במפגש חירום, המפגש הבינלאומי החשוב ביותר בימינו, מפגש שיכריע כיצד יראה העתיד, כי משבר האקלים הגלובלי הוא האתגר הגדול ביותר שניצב כיום בפני האנושות. אבל באותה נשימה אי אפשר לשכוח שנכשלנו עד עכשיו, ועל אף הפסגות הקודמות, ההחלטות, היעדים, החתימות וההכרזות של מנהגי העולם, פליטות גזי החממה לא הצטמצמו ושינויי מזג האוויר נהיו תכופים יותר ואלימים יותר.
מיצג מחאה לקראת ועידת האקלים בגלזגו
(צילום: רויטרס)
על השולחן עומד, אפשר לומר זועק, הדו"ח של "הפאנל הבין-ממשלתי לשינוי האקלים של האו"ם (IPPC)," דו"ח עב כרס של כ-4,000 עמודים, המקיף למעלה מ-14 אלף מאמרים ונכתב על ידי 234 מדענים מ-66 מדינות. ואם לתמצת את כל הדו"ח לכדי משפט אחד, הרי שאת הנזק שנעשה בשל פליטות הפחמן שפלטנו מתחילת המהפכה התעשייתית ועד היום ייקח מאות ואף אלפי שנים לתקן, אולם אם לא נפעל מיד באופן נחרץ ודרסטי להפחתת פליטות נגיע לנקודת האל חזור.
ומה המשמעות של נקודה זו? המשמעות היא שהשינויים במערכות האקלים התומכות בחיים על פני כדור הארץ יואצו ויהיו חמורים כך שיובילו לא רק לאירועי מזג אוויר קיצוניים, אלא לשינוי דרמטי במערכות הגיאו-ביו-פיזיות של כדור הארץ, למשל קריסת מדף הקרח באנטרקטיקה ושינוי מהירות וטמפרטורת הזרמים התת מימיים, מידבור, הידלדלות מינים ועוד. שינויים אלה לא יישארו רק בסביבה הטבעית, אלא ישפיעו גם בכל רגע על הסביבה האנושית, על הבריאות שלנו, על הביטחון התזונתי, על הכלכלה והמרקם החברתי, על המים והאוויר. אבל כל אלה ידועים כבר שנים ארוכות ובכל זאת אנחנו ממשיכים לצעוד באותו מסלול. לכן השאלה הגדולה שמרחפת מעל פסגת גלזגו היא האם נצליח לחשב מסלול מחדש?
הסוגיה הראשונה שחייבים לדבר עליה בהקשר לפסגה היא סוגיית היעדים, התוכניות וההצהרות. מכל אלה היו לנו די והותר. הפעם צריך לבדוק ביצועים ועמידה ביעדי עבר, ובעיקר להחליט איך מתמודדים עם המדינות שלא עומדות ביעדים או לא מציבות יעדים מספיק שאפתניים ואיך להבטיח צדק אקלימי. זה מורכב מאוד, כמו כל דיון באו"ם, כיוון שלא רק שהסנקציות חלשות, הרי שגם מדובר פה בשינוי סדרי עולם מבחינת יחסי הכוחות וחלוקת המשאבים, וגם משום שהעולם בראי משבר האקלים גלובלי יותר ממה שהיה אי פעם.
נושא נוסף שחייבים להוריד מהשולחן הוא נושא הטכנולוגיה. כלומר, אי אפשר עוד לחכות שיהיו טכנולוגיות טובות יותר, יעילות יותר, חכמות יותר, ובעיקר לא לטכנולוגיות שישאבו את הפליטות ויפחיתו אותן. ומעל לכל חייבים לזכור שהטכנולוגיה היא רק כלי ולא יעד, ושהפחתה במקור היא הצעד היחיד שיוכל להציל אותנו.
אבל הצעד המשמעותי ביותר שפסגת גלזגו צריכה לייצר הוא שינוי תודעתי. ואל תתבלבלו, לא מדובר באידאולוגיה, אלא בהישרדות. ברגע שנבין שאנחנו היחידים שיכולים לתת למנהיגים את האומץ והכוח להוביל שינוי, יש פתח לסיכוי. כי לא רק הם כשלו, גם כל אחת ואחד מאיתנו, שהמשכנו בשלנו, שעדיין לא תפסנו את גודל השעה.
יש לנו מחויבות אישית, לילדינו ונכדינו ולילדי כל העולם, יש לנו מחויבת לאומית להבטחת החוסן הביטחוני והכלכלי, ויש לנו מחויבות גלובלית, כאזרחי העולם הגדול. אולי עכשיו נותרה רק ההבנה הפשוטה שהפחתת פליטות היא הדבר המוסרי שאנחנו חייבים ויכולים לעשות למען הדורות הבאים. כמו שלא מוסרי לרצוח או לגנוב, כך גם לא מוסרי לפלוט גזי חממה. פשוט כך. אולי עכשיו הגיע הזמן שהרגש יעבוד. ואם לא, אז המציאות תכה בפנינו ותעשה את שלה.
פרופ' עדי וולפסון הוא חוקר במרכז לתהליכים ירוקים במכללה האקדמית להנדסה ע"ש סמי שמעון ומחבר הספר "צריך לקיים - אדם, חברה וסביבה: לקחי העבר ואחריות לעתיד" (פרדס, 2016).
