במבט ראשון, ההבטחות הסביבתיות שעומדות בקווי היסוד של ממשלת נתניהו החדשה: חוק אקלים משודרג עם הפחתת פליטות פחמן של 50% עד שנת 2030; הגברת הפיקוח והאכיפה על התעשייה המזהמת ויישום מסקנות דו"ח מבקר המדינה בנושא; פיתוח מפרץ חיפה עם תאריך יעד לפינוי התעשייה המזהמת והוספת מנגנוני הסבה ופיצוי לעובדים; והגנה על הסביבה הימית ושמירה על הטבע הארץ-ישראלי, נשמעות מבטיחות.
אבל מבט נוסף מזכיר לכולנו שההבטחות הללו דומות להבטחות של ממשלת בנט-לפיד היוצאת ואפילו לאלו של ממשלת נתניהו הקודמת. המשמעות היא שבמבחן המציאות ההבטחות הללו לא ממש מיושמות בשטח, כאשר מאבקים בין שרים ובין משרדים שונים מטרפדים אותן שוב ושוב, מחוררים אותן ומשאירים אותן כמו צ'ק פתוח לממשלה הבאה, כי אחרי הכל הנייר סובל הכל. כמו כן צריך לבחון מה אין בהבטחות הללו.
ובמקרה הזה הדבר די פשוט, כי אין בהן את הדברים היומיומיים, הפשוטים והחשובים לחיינו: ניהול פסולת והפחתת ההטמנה לצד הגברת המחזור ומאבק בשריפה פיראטית של פסולת; היערכות והסתגלות לשינויי האקלים שכבר כאן; העדפה של תחבורה ציבורית וחשמלית ועוד. שלא נדבר על ההחלטה הראשונה והאומללה של שר האוצר הנכנס, בצלאל סמוטריץ', לבטל את המסים על הכלים החד פעמיים ועל המשקאות הממותקים, החלטה שתפגע בבריאות הציבור ובבריאות הסביבה ונתמכת על ידי שר הבריאות החדש, אריה דרעי, ועל ידי השרה להגנת הסביבה החדשה, עידית סילמן, שהציעה פתרון הסברתי בתגובה להורדת המס. כך גם העובדה החותכת שלא נזכה לתחבורה ציבורית בסופי השבוע גם במקרה של הרכבת הקלה החדשה בתל אביב.
רגע לפני שממשלת נתניהו הקודמת התפרקה, השרה להגנת הסביבה דאז, גילה גמליאל, ושר האנרגיה דאז, ד"ר יובל שטייניץ, רבו על יעדים וקרדיטים בנוגע למעבר לאנרגיות מתחדשות במשק החשמל ועל חוק אקלים, כאשר משרד האוצר בראשות ישראל כץ זינב בשניהם וחתך יעדים ותקציבים, וכלום לא קרה. גם ממשלת השינוי בראשות בנט-לפיד התווכחה על חוק אקלים, שהוגש לבסוף כמעט ריק מתוכן, ואף התחייבה לקדם את פינוי מפרץ חיפה בקול תרועה ובשטח לא ממש קרה דבר. במשך השנים הללו אף ממשלה לא ממש קידמה אנרגיה מתחדשת, ודווקא קידמה שוב ושוב את משק גז המחצבים. הממשלות השונות גם לא קידמו את התוכנית הלאומית למוכנות ותגובה לזיהומי ים, אבל ניסו לקדם מהלכים תכנוניים רבים שיפגעו בסביבה הימית, ועוד ועוד.
מרבית הנושאים הסביבתיים מחייבים שיתוף פעולה בינמשרדי, בלמידה ובחשיבה, בתכנון ובבנייה, בפיקוח ובאכיפה וביישום בשטח. כדי לקדם אנרגיה מתחדשת יש צורך במשרד האנרגיה, במשרד החקלאות, במשרד הפנים על גופי התכנון, במשרד להגנת הסביבה ובמשרד האוצר; כדי לקדם תחבורה ציבורית יעילה צריך שיתוף פעולה בין משרד התחבורה, משרד הפנים על הרשויות המקומיות וגופי התכנון ומשרד האוצר. כדי להפחית את זיהום האוויר בישראל, שגובה כ-2,500 מתים בכל שנה, בהערכת חסר, ועוד אלפי חולים בשלל מחלות, צריך את המשרד להגנת הסביבה, משרד הבריאות, משרד הכלכלה, משרד האנרגיה, משרד התחבורה והמשרד לביטחון לאומי, שהמשטרה הירוקה עברה עכשיו אליו. לכן, במרבית מהמקרים הללו המשרד להגנת הסביבה צריך להיות היוזם, הדוחף, המחבר ומקשר, אבל אין לו את המנדט בשטח. לצד זאת יש לא מעט נושאים שהמשרד להגנת הסביבה אחראי עליהם: מניהול הפסולת ויישום התוכנית האסטרטגית בתחום שהכינה השרה גמליאל לפני כשנתיים, עבור בשימור השטחים הפתוחים ומגוון המינים ועד ליישום תוכנית לאומית להתמודדות עם שינויי האקלים.
פרופ' עדי וולפסוןצילום: דודו גרינשפןהשרה להגנת הסביבה החדשה, עידית סילמן, לא התבטאה עד כה בנושאי סביבה, ועמדותיה בנושאים הרבים שעל הפרק לא ידועות. אבל המשימות שעומדות לפיתחה רבות ומורכבות, וכמו תמיד במחוזותינו הזמן קצר. על כן נכון היה אם סילמן הייתה מקימה לעצמה ועדת מומחים חיצונית ובלתי תלויה שתאפשר לה לקבל החלטות מושכלות ומבוססות מדע ולתעדף בין הנושאים הרבים. כמו כן, נכון לבחון אלו תוכניות קיימות ומה סטטוס הביצוע שלהן ולא לרוץ להכין תוכניות חדשות ולעשות שינויים מבניים במשרד.
בכנסת היוצאת ח"כ סילמן עמדה בראש ועדת הבריאות ולא הסתירה את רצונה להיות שרת הבריאות. ברוח זו, אני מאחל לכולנו שהשרה להגנת הסביבה הנכנסת תנהל את המשרד להגנת הסביבה כשבריאות הציבור ובריאות הסביבה בראש מעייניה, למעננו ולמען הדורות הבאים אחרינו.
פרופ' עדי וולפסון הוא חוקר במרכז לתהליכים ירוקים במכללה האקדמית להנדסה ע"ש סמי שמעון ומחבר הספר "צריך לקיים - אדם, חברה וסביבה: לקחי העבר ואחריות לעתיד" (פרדס, 2016).
