כלי אבן עתיקים, שהתגלו בדרום סין, מהווים את העדויות המוקדמות ביותר לקציר אורז, כבר לפני 10,000 שנים. החוקרים זיהו שתי שיטות לקציר האורז, שעזרו לביות שלו. המחקר, שפורסם בכתב העת PloS One, נערך בהובלת חוקרים מאוניברסיטת דארטמות' קולג'.
4 צפייה בגלריה
מבחר כלי אבן מתרבויות השאנגשאן (a-h) והקואהוקיאו (i-l), כשהנקודות האדומות מסמנות את האזור איתו קצרו את האורז
(צילום: Jiajing Wang)
אורז בר שונה מאורז מבוית בכך שהוא משיר באופן טבעי את הגרגירים הבשלים אל האדמה, בעוד שגרגירי אורז מבוית נשארים על הצמח כשהם מגיעים לשיא בשלותם. כדי לקצור את האורז בימי קדם, היה צורך בכלים מסוימים, כשהמגדלים בחרו בגרגירים שנשארו על הצמחים, כך שבהדרגה גדל שיעור הגרגירים הללו וכתוצאה מכך התרחש הביות של האורז.
"במשך זמן רב, אחת החידות הייתה שכלי קציר לא נמצאו בדרום סין מהתקופה הניאוליתית המוקדמת או מתקופת האבן החדשה (לפני 10,000-7,000 שנים) - תקופת הזמן שבה אנו יודעים שהתחיל ביות האורז", אמרה ג'יאג'ינג וואנג, מהמחלקה לאנתרופולוגיה בדארטמות' קולג', שנמנתה על צוות המחקר. "עם זאת, כאשר ארכיאולוגים עבדו בכמה אתרים ניאוליתיים מוקדמים בעמק נהר היאנגצה התחתון, הם מצאו הרבה חתיכות קטנות של אבן, שלהן קצוות מחודדים, אשר עשויים להיות כמי ששימשו לקציר האורז".
4 צפייה בגלריה
איור שממחיש את שיטות האיסוף של האורז: טכניקת "סכין אצבע" (משמאל) וטכניקת "מגל" (מימין)
(איור: Jiajing Wang)
בעמק נהר היאנגצה התחתון, שתי קבוצות של התרבות הניאוליתית הקדומות ביותר היו השאנגשאן (Shangshan) והקואהוקיאו (Kuahuqiao). החוקרים בחנו 52 כלי אבן מאתרים שנכבשו על ידי בני שתי התרבויות הללו, כלי אבן שקצוותיהם היו מחודדים ואורכם (בדומה לרוחבם) נאמד בכ-5 ס"מ. על מנת לקבוע האם כלי האבן המחודדים שימשו לקציר אורז, הצוות ביצע ניתוח של סימני בלאי ושאריות פיטוליתים - משקעים מיקרוסקופיים של צורן שנוצרים בתאי צמחים שונים, שמאופיינים בעמידות בפני פגעי הזמן, יחסית לחלקי צמח אחרים, ולפיכך משמשים בארכאולוגיה, פלאואקולוגיה ופלאונטולוגיה לשחזור הצומח הקדום.
לצורך ניתוח בלאי השימוש בכלי האבן, נבדקו מיקרו שריטות על משטחי הכלים במיקרוסקופ כדי לקבוע כיצד נעשה השימוש בהם. התוצאות הראו של-30 מתוך 52 כלי האבן היו דפוסי שחיקה דומים לאלו שנמצאו על כלים איתם קצרו צמחים סיליקטים (עשירים בסיליקה), בדומה לאורז. לעומת זאת, באמצעות ניתוח שאריות הפיטוליתים, גילו החוקרים כי נותרו שאריות מיקרוסקופיות מהם על 28 אבנים, ויותר מכך היו אלה פיטוליתים של אורז. "מה שמעניין בפיטוליתים של אורז הוא שקליפת ועלי האורז מייצרים סוגים שונים של פיטוליתים, מה שסייע בקביעת האופן בו נקטף האורז", הסבירה וואנג, שמתמקדת במחקריה במקורות והתפשטות של חקלאות, מזון ואינטראקציות תרבותיות בסין הפרהיסטורית.
4 צפייה בגלריה
פיטוליתים של קליפת אורז (בצד שמאל) ופיטוליתים של עלי אורז (בצד ימין)
(צילום: Jiajing Wang)
הממצאים מניתוחי בלאי השימוש ועקבות הפיטוליתים, המחישו כי נעשה שימוש בשתי שיטות קציר אורז - טכניקת "סכין אצבע" וטכניקת "מגל" - שתי שיטות הנמצאות בשימוש עד היום ברחבי יבשת אסיה. כלי האבן מהשלב המוקדם של אותה תקופה (לפני 10,000-8,200 שנים) הראו כי האורז נקטף ברובו בשיטת סכין האצבע, שבה קוטפים את הגרגירים בחלק העליון של צמח האורז, הודות לסימנים שהופיעו בסמוך לקצה כלי האבן, אשר רמזו על תנועת החיתוך או גירוד, ואף הכילו פיטוליתים מגרגירי האורז או מקליפתם (מה שהיוותה סימן נוסף לכך שהאורז נקצר מהחלק העליון של הצמח).
לעומת זאת, כלי האבן מהשלב המאוחר יותר של אותה התקופה (לפני 8,000-7,000 שנים) היוו עדות לשיטת קצירת מגל, שבה נקטף האורז מהחלק התחתון של הצמח, כשגם במקרה זה סימנים שנותרו על הכלים רמזו על שיטת החיתוך. "שיטת קצירת המגל הייתה בשימוש נרחב יותר כאשר האורז הפך מבוית יותר, וגרגירים בשלים יותר נשארו על הצמח", אמרה וואנג והסבירה כי מכיוון שבשיטה הזו לא רק הגרגירים נקטפים, אלא גם עלי האורז והגבעולים, ניתן היה להשתמש בהם כחומר בעירה, חומר לבנייה ולמטרות נוספות אחרות, מה שהופך את שיטת קצירת המגל ליעילה הרבה יותר.
