לוזיו, השלד האנושי הקדום ביותר שנמצא במדינת סאו פאולו שבברזיל, היה צאצא של אוכלוסיית האבות הקדמונים שהתיישבה ביבשת אמריקה לפני 16 אלף שנה לפחות, עד שבסופו של דבר התפתחו העמים הילידים של ימינו, כמו למשל הטופי (Tupi) - אחת מקבוצות השבטים הילידיות המרכזיות בברזיל, יחד עם הגוארני (Guarani) הקרובים אליהם.
3 צפייה בגלריה
אחד מ-34 השלדים שנותחו במחקר הגנטי, אשר הגיעו מארבעה אזורים שונים בחופי ברזיל
(צילום: André Strauss)
מממצאי מחקר שפורסמו בכתב העת Nature Ecology & Evolution, שהתבסס על המכלול הגדול ביותר של נתונים גנומיים ארכיאולוגיים מברזיל, עולה הסבר להיעלמותן של קהילות החוף העתיקות ביותר, שתושביהן יצרו את ה"סאמבקויס" (Sambaquis) - תלוליות ענק שהורכבו בעיקר מקונכיות של רכיכות, שמיוחסת להן חשיבות ארכאולוגית בשל העובדה שהן מספקות לארכיאולוגים מידע חיוני בחקר התזונה ומנהגיהם של עמים בימי קדם, עד לרגע הפלישה מאירופה.
"אחרי תרבויות האנדים - שם כולל לתרבויות ועמים שונים שהתפתחו לאורך רכס הרי האנדים ומורדותיו, במערב יבשת דרום אמריקה - בוני הסאמבקויס על חופי האוקיינוס האטלנטי היו התופעה האנושית בעלת הצפיפות הדמוגרפית הגבוהה ביותר בדרום אמריקה הקדם-קולוניאלית. הם היו 'מלכי החוף' במשך אלפי שנים, אך נעלמו בפתאומיות לפני כ-2,000 שנה", אמר פרופ' אנדרה מנזס שטראוס, ארכיאולוג במוזיאון לארכיאולוגיה ואתנולוגיה של אוניברסיטת סאו פאולו וחוקר ראשי בצוות המחקר.
מחברי המחקר ניתחו את הגנום של 34 שלדים מארבעה אזורים שונים בחופי ברזיל, שתוארכו לתקופה שלפני 10,000 שנים לפחות. אחד מהשרידים שנותחו היה של לוזיו, השלד הקדום ביותר שנמצא בסאו פאולו, שם התגלה בנהר קאפליניה (Capelinha) שבעמק ריביירה דה איגואפה (Ribeira de Iguape) על ידי קבוצת מחקר בראשותו של פרופ' לוי פיגוטי מהמוזיאון לארכיאולוגיה ואתנולוגיה של אוניברסיטת סאו פאולו.
המורפולוגיה של הגולגולת שלו דומה לזו של לוזיה, המאובן האנושי העתיק ביותר שנמצא עד כה בדרום אמריקה, המתוארך לתקופה שלפני כ-13 אלף שנה. למעשה, השמות שניתנו ללוזיו וללוזיה הם כהומאז' ללוסי - שלד מאובן של הומינין, שגילו בערך 3.2 מיליון שנים, המשתייך למין אוסטרלופיתקוס אפרנסיס - שהתגלה באתר ארכאולוגי הנמצא בעמק נהר האוואש התחתון שבמשולש עפר באתיופיה.
החוקרים סברו שהוא שייך לאוכלוסייה שונה מבחינה ביולוגית מהעמים הילידים ביבשת אמריקה של ימינו, שהתיישבו במה שהיא כיום ברזיל לפני כ-14 אלף שנה, אבל מסתבר שהם טעו. "ניתוח גנטי הראה שלוזיו נמנה על עמים ילידים ביבשת-העל אמריקה אשר שכנו בה לפני שהחלה הקולוניזציה האירופית שלה (החל מסוף המאה ה-15), כמו הטופי, הקצ'ואה והצ'רוקי. זה לא אומר שכולם זהים, אבל מנקודת מבט גלובלית, מקורם בגל נדידה בודד שהגיע לאמריקה לפני יותר מ-16 אלף שנה. אם הייתה כאן אוכלוסייה אחרת לפני 30 אלף שנה, הרי שלא נותרו ממנה צאצאים בעמים הילידים הללו", אמר פרופ' שטראוס.
ניתוח החומר הגנטי גילה קהילות הטרוגניות בעלות דמיון תרבותי אך עם הבדלים ביולוגיים משמעותיים, במיוחד בין קהילות חוף בדרום-מזרח ובדרום ברזיל. "מחקרים על מורפולוגיה של הגולגולת שנערכו בעשור הראשון של המאה ה-21 הצביעו על הבדל עדין בין הקהילות הללו, כשהניתוח הגנטי שלנו אישר זאת. גילינו שאחת הסיבות הייתה שאוכלוסיות החוף הללו לא היו מבודדות אלא 'החליפו גנים' עם קהילות מפנים המדינה. במשך אלפי שנים, התהליך הזה תרם להבדלים האזוריים", הסביר פרופ' שטראוס.
בנוגע להיעלמותה המסתורית של ציוויליזציית החוף הזו, הכוללת את הציידים-לקטים הראשונים של ההולוקן, ניתוח דגימות הדנ"א הראה בבירור שבניגוד להחלפה הנאוליתית האירופית של אוכלוסיות שלמות, מה שקרה בחלק זה של העולם היה שינוי של שיטות עבודה, עם ירידה בבניית ערימות פסולת מצדפים ועלייה בבנייתן מכלי חרס על ידי בוני הסאמבקויס, כמו שעלה למשל מניתוח החומר הגנטי שנדגם ממדינת סנטה קתרינה. "המידע הזה תואם למחקר מ-2014 שניתח שברי חרס מסאמבקויס ומצא שסירי הקדרות לא שימשו לבישול ירקות אלא דגים, כך שהטכנולוגיה מפנים הארץ אומצה על ידי הקהילות שחיו על קו החוף", סיכם פרופ' שטראוס.
