במסכת יומא במשנה כתוב כי "עבירות שבין אדם למקום יום הכיפורים מכפר - עבירות שבין אדם לחברו אין יום הכיפורים מכפר עד שירצה את חברו". כלומר, ביום הכיפורים אדם יכול לכפר על חטאיו לאלוהים בצום, בתפילות ובהבעת חרטה, ואפילו בהתחייבות להימנע מלחטוא בעתיד. אך כדי לכפר על חטאים שבין אדם לחברו, יש לבקש סליחה מהזולת ולקבל ממנו מחילה, ורק אז לקוות שגם האלוהים ייטה חסדו וייעתר.
השימוש במילה "מקום" כשם נרדף לאלוהים מופיע בלשון חז"ל - בכתבי קודש ובפרשנויות, והוא נובע, כנראה, מהשאיפה להימנע עד כמה שאפשר מלהשתמש בשמות האלוהים. יחד עם זאת, הוא גם מציין את העובדה שאלוהים נמצא בכל מקום, ואת האַדְנוּת האלוהית, כלומר שהוא מעל לכל מקום. אך יש המוסיפים ומפרשים שהמקום מתייחס לא רק אל החלל החיצוני, אלא דווקא אל החלל הפנימי, אל עולמנו הסובייקטיבי, כאשר רק האל נמצא עם האדם גם במקום הזה.
לאור כל אלה, ממי עלינו לבקש סליחה בהתייחס למשבר האקולוגי-אקלימי? האם מהמקום, שהוא במובן הפשוט של המילה אזור שיש לו גבולות, פיזיים או לא פיזיים, המוגדרים מבחינה תרבותית על ידי האדם, למשל גבולות פוליטיים או אדריכליים, או אפילו מהסביבה המתוארת כאזור שגבולותיו טבעיים, למשל גיאוגרפיים או גיאולוגיים, והם לא נוצרו על ידי בני האדם? האם מספיק לבקש סליחה מהטבע על שפגענו בו? או האם לצד הבקשה לכפרה על היחס שלנו אל המקום, במובנו הצר או הרחב יותר, עלינו לבקש גם סליחה בין אדם לחברו, על הנזק והכאב שאנחנו גורמים זה לזה?
המשבר האקולוגי, שמתייחס למעשה לשלושה ממדים או שלושה משברים גדולים ומתמשכים: "המשבר הכימי"- דהיינו משבר הזיהום, "המשבר הביולוגי"- כלומר משבר מגוון המינים ו"המשבר הפיסיקלי"- הוא משבר האקלים, הוא לפני הכל ואחרי הכל משבר אנושי, כלומר "משבר האדם". ולא מדובר על משבר חברתי (Human crisis) או משבר הומניטרי (Humanitarian crisis) אלא במובן של משבר ערכי ומוסרי (Crisis of the human), דהיינו משבר שעיצב את עידן האדם, האנתרופקן, וגרם למשבר האקולוגי.
ככזה, משבר האדם מתייחס לדרך שבה אנו מתנהלים ופועלים לטובתנו האישית והנקודתית, מחוץ לגבולות של המערכות הטבעיות, לפעילות אנושית יום יומית בתוך מערכות כלכליות שלא מותאמת למשאבים ולתהליכים הטבעיים וליחסים שבין אנשים: בין אדם לאדם או בין אדם לחברו. האנושות ידעה עד כה אין ספור מאבקים בין אדם לאדם: מאבקים חברתיים, תרבותיים, כלכליים ופוליטיים, ואף מלחמות מקומיות ואזוריות רבות, ומלחמות עולם, שחלקן נסובו סביב שליטה על משאבי טבע או בשל פגיעה במשאבים אלה ואחרים. בתוך כך, בחיי היום יום, בשיגרה ובחירום, האנושות האיצה גם את המאבקים בין אדם למקום, כאשר הסכסוכים הללו, בין אדם לחברו ובין אדם למקום, הובילו לאין ספור שינויים בסביבה הטבעית, ויצרו את המשבר האקולוגי.
עדי וולפסוןצילום: דודו גרינשפןמשבר האדם מתייחס להתנהלות, להרגלים ולתרבות שהשתרשו לאורך שנים והעמידו את האדם כמין שולט ומשתלט. האדם הוא זה שמניע את החברות המזהמות, הוא זה שלוקח חלק בתרבות הצריכה והוא זה שבוחר את נבחרי הציבור, ולכן הוא גם זה שצריך לקחת אחריות. אין זה אומר שאין לחברות או למדינות, או לשיטה כלכלית זו או אחרת, אחריות, ושלא צריך לדרוש מכל אחד מהם שינוי, אבל הכל מתחיל בדרך בה אנו מתנהלים ופועלים לטובתנו האישית והנקודתית. ובפשטות, הכל עומד על הפער שבין אני, כאן ועכשיו - כלומר התמקדות בצרכים, ברצונות ובהחלטות שלנו בראייה צרה ולטווח הקצר, מבלי להתחשב באנשים אחרים או בסביבה הטבעית, לבין החתירה לטוב משותף - שיוביל לשותפות, לערבות הדדית ולשגשוג של הסביבה האנושית והטבעית, ויאפשר שימוש מושכל ואחראי במשאבי טבע, כדי לא ליצור אי שוויון ולא לפגוע בזכויות של אנשים אחרים ושל הדורות הבאים אחרינו.
ביום הכיפורים הזה אני רוצה לבקש סליחה מבני משפחתי, מחבריי, מאזרחי כל העולם, על כך שלא הצלחנו עדיין להטות את הכף ולחיות בהרמוניה בין אדם לחברו ובין אדם למקום. אני רוצה לבקש סליחה מהדורות הבאים אחרינו, אלה שיצטרכו לשאת בעול אם לא נשכיל להשתנות. ואני רוצה לקוות שיש מי ששומע את בקשתי, ושבשעת הנעילה תמצא גם המחילה.
פרופ' עדי וולפסון הוא חוקר במרכז לתהליכים ירוקים במכללה האקדמית להנדסה ע"ש סמי שמעון ומחבר הספר "צריך לקיים - אדם, חברה וסביבה: לקחי העבר ואחריות לעתיד" (פרדס, 2016).
