כשתמר זנדברג נכנסה למשרד להגנת הסביבה, עם רקורד סביבתי-חברתי לא מבוטל מפעילותה לאורך השנים בכנסת, וקשר טוב עם פעילי וארגוני הסביבה, יש לשער שהיועצים שלה חשבו איך אפשר ללכת בלי ולהרגיש עם, לתפוס את הפוזיציה ועדיין להישאר גם אופוזיציה, ובעיקר להשאיר חותם בדרך לתפקיד הבא. גם הפקידות הבכירה במשרד להגנת הסביבה, שכבר מתורגלת בחילופי שרים, חשבה, כנראה, שצריך לתת לשרה דגל לצעוד עימו בראש המחנה, מבלי לזעזע יותר מדי את המערכת ו"להיכנס לפינות".
והנה, נדמה כי כל הנוגעים בדבר מצאו מוצא. זנדברג נכנסה לתפקיד, ומהרגע הראשון התגייסה לטובת הנושא "הכי חם בעולם"' תרתי משמע, משבר האקלים, עד כדי כך שרצתה לשנות את שם המשרד שהיא עומדת בראשו מ"המשרד להגנת הסביבה" ל"משרד הסביבה והאקלים". ואל יקל בעינכם הדבר, מפני שהשם החדש מגלה טפח, כלומר מציב בראש את מה שזנדברג מבקשת להוביל ולהילחם בשבילו, את משבר האקלים, אך גם מכסה טפחיים, דהיינו את מה שהיא מבקשת לזנוח ולהתעלם ממנו: ההגנה על הסביבה המקומית. כי כמה קל לעסוק במשברים גלובליים ולהבטיח הבטחות שייפרעו, אם בכלל, בעוד עשור או יותר, ולא לטפל במחדל ניהול הפסולת, בזיהום התעשייתי והתחבורתי, בהיערכות לזיהום ים ועוד, נושאים עליהם אמון המשרד להגנת הסביבה אך כושל בטיפול בהם שנים ארוכות.
אחד הנושאים שזנדברג סימנה והובילה בהקשר למשבר האקלים, הוא חקיקת חוק אקלים. המאבק לחקיקת חוק אקלים, שקידמו פעילי הסביבה השונים, עמד על הפרק כבר בממשלה הקודמת, אך בשל התכתשויות, שהיו גם פומביות, בין המשרד להגנת הסביבה, משרד האנרגיה ומשרד האוצר, הוא אף פעם לא הגיע לקו הסיום. והנה זנדברג, נחושה לעמוד בהצהרותיה בנושא, והצעת החוק תעלה בזמן הקרוב לדיון בממשלה.
מטרתו של חוק אקלים להוות מסגרת לתכנון מדיניות והתמודדות עם משבר האקלים, בטווח הקצר, הבינוני והארוך. החוק אמור להציג יעדים לפעולה לכלל משרדי הממשלה, ולחייב את הממשלה לגבש תוכנית לאומית רב-שנתית להפחתת פליטות גזי החממה (מיטגציה) ולהיערכות למשבר האקלים (אדפטציה), תוך פיקוח ובקרה מתמידים. בנוסף, החוק אמור לכלול הקמת ועדה ממשלתית פנימית וועדת מומחים חיצוניות, ואפילו מכון מחקר, שילמדו את התחום, על האתגרים והפתרונות שכל רגע מתעדכנים, יעקבו אחר יישום החוק וייעצו לממשלה איך להמשיך ולפעול. אולם יישום חוק שכזה מחייב שתוף פעולה והסכמות בין כל המגזרים במשק: הממשלה, רשויות מקומיות, המגזר התעשייתי והעסקי והחברה האזרחית, ובאקלים הפוליטי המקומי, שמקדש את הטווח הקצר ורצוף קשרי הון-שלטון, שיתוף פעולה שכזה לא פשוט כלל וכלל.
אם כך, בשונה מהחלטת ממשלה שיכולה להשתנות וקיומה תלוי בעיקר ברצון טוב, חקיקה תאפשר לציבור לתבוע את המדינה בבית משפט במידה ולא יקיים את החוק, וגם תכריח את משרדי הממשלה השונים להתעורר. והרי מבקר המדינה כתב לא מזמן שהם כלל לא עוסקים באתגרים שמשבר האקלים מציבים בפנינו. אבל אליה וקוץ בה. כיוון שהחשש של המדינה מתביעות בבג"ץ ומהעלויות שיושתו ביישום החוק, הוביל למעשה לקיצוץ וריכוך שלו. עד כדי כך, שארגוני סביבה רבים מתנגדים לקידום החוק במתכונתו הנוכחית. בנוסף, עולה השאלה, האם חוק אחד יכול להכיל כל כך הרבה תחומים, ואולי את נושא האקלים צריך להטמיע באין ספור חוקים ותקנות? יתרה מכך, בחוק אוויר נקי, למשל, יש כבר היום כלים להוביל להפחתת פליטות גזי חממה וגם פליטות מזהמים על הדרך, אבל הם לא מיושמים.
באקלים הפוליטי המקומי, לא רק החלטות ממשלה אלא גם חוקים לא תמיד מתקיימים. לכן, החשש המרכזי הוא שהחוק החדש יהיה יותר נוצות להתהדר בהן בפני העולם ובפני אזרחי ישראל, ולא יקדם את המאבק במשבר האקלים בצורה יעילה ונכונה. במקרה זה חוק האקלים יכול להפוך לנטל יותר מאשר להיות נכס. ובמילים פשוטות, מה שאנחנו צריכים זו לא ליטגציה אלא מיטגציה ואדפטציה.
פרופ' עדי וולפסון הוא חוקר במרכז לתהליכים ירוקים במכללה האקדמית להנדסה ע"ש סמי שמעון ומחבר הספר "צריך לקיים - אדם, חברה וסביבה: לקחי העבר ואחריות לעתיד" (פרדס, 2016).
