חוקרים חשפו תובנות חדשות על האזור, שבו נבנה ארמון הח'ליפה ח'רבת אל-מיניה (Khirbat al-Minya) סמוך לחופיה של הכינרת, זאת באמצעות סקרים גיאומגנטיים של פני השטח וחפירות שבוצעו לאחר מכן. לפי ממצאים אלה, הרבה לפני בניית הארמון, נכבש יישוב סמוך, בידי תושבים נוצרים או יהודים ובמקום נמצא פסיפס. המחקר נערך על ידי צוות מטעם אוניברסיטת מיינץ על שם יוהאן גוטנברג.
5 צפייה בגלריה
צוות הארכיאולוגים מטעם אוניברסיטת מיינץ מתעד את קווי המתאר של הפסיפס שהתגלה בסמוך לח'רבת אל-מיניה
(צילום: Hans-Peter Kuhnen)
חורבת מינים, הידועה גם בשמה הערבי ח'רבת אל מיניה, היא אתר ארכאולוגי השוכן בבקעת גינוסר, דרומית לעין שבע וצפונית לקיבוץ גינוסר, בצפון-מערב הכינרת. האתר מכיל ממצאים ממספר תקופות, שהחשוב שבהם הוא ארמון אומיי. צוות הארכיאולוגים מאוניברסיטת מיינץ חשף את התגלית העיקרית הזו באמצעות שיטות גיאומגנטיות ועל ידי חפירת בורות על בסיס הממצאים. הם גילו שבתחילת המאה ה-8 הח'ליף הזמין את בניית ארמונו, עם מסגד משולב ומגדל בגובה 15 מטרים, בשונה ממה שהיה ידוע עד כה, על קרקע לא מפותחת ולא מאוכלסת, לחופיה של הכינרת.
במהלך החפירות, מצא הצוות הארכיאולוגי של אוניברסיטת מיינץ מבני אבן עשויים בזלת המתוארכים לתקופות שונות, עם קירות מטויחים, רצפות פסיפס צבעוניות ובור מים. הצמחים המתוארים באחד הפסיפסים בולטים במיוחד מכיוון שיש להם את הגבעולים הארוכים והמעוקלים, האופייניים לאלו המתוארים גם בפסיפסים של הנילוס שנוצרו מהמאה ה-5 עד המאה ה-6. תמונות הפסיפס של החי והצומח שמקורם בעמק הנילוס סימלו את כוחו מעניק החיים של הנהר, על שיטפונותיו השנתיים שהבטיחו את הפוריות החקלאית של מצרים. הדבר מסביר מדוע כנסיות עתיקות מאוחרות, כמו כנסיית הלחם והדגים הסמוכה בעין שבע (המכונה גם טבח'ה), ובתי מגורים מפוארים בערים של סוף העת העתיקה, היו מעוטרים בפסיפס דומה.
הפסיפס שהתגלה לאחרונה, יחד עם ממצא קרמי הקשור לטווח הזמן מהמאה ה-5 עד המאה ה-7, מראים שההתיישבות על שפת האגם שגשגה מאות שנים לפני תחילת העבודות בארמון הח'ליף. ההתיישבות המקורית הייתה של נוצרים או יהודים, ולאחר מכן הצטרפה אליהם קהילה אסלאמית קטנה, שעבורה נבנתה כניסה צדדית בתחילת המאה ה-8, כדי שתוכל לגשת למסגד הארמון של הח'ליף. משרידי הקרמיקה שנחשפו עולה שהאתר נשאר כבוש תחת שליטת שושלת בית אומיה - שושלת הח'ליפים הראשונה של האימפריה המוסלמית אחרי תקופת ארבעת ה"ראשידון" ולאחר מכן, בית עבאס - אימפריה ערבית-מוסלמית שהביסה את הח'ליפות של בית אומיה, מהמאה ה-7 עד המאה ה-11. בתקופה זו החלו פרויקטים חדשים של בנייה, שבמהלכם חלקים מהפסיפסים נפלו קורבן למכושים של איקונוקלאסטים, שהרסו את המקום והעבירו את האבנים לשימוש חוזר במקומות אחרים. השרידים הפכו לבסוף לבית קברות שבו נטמנו המתים על פי המנהג המוסלמי.
בסמוך לאתר, חשף הצוות תנור בנוי אבן ששימש באותה עת לעיבוד קני סוכר. למרות שקנה הסוכר היה מהמובילים שבייצוא החקלאי של ארץ הקודש בתקופת ימי הביניים המוקדמת והביא עושר רב לבעלי האדמות, נדרשו כמויות עצומות של מים לעיבודו, בעוד שכמויות עצים גדולות נדרשו להבערת התנורים הרותחים. התוצאה הייתה שחיקת קרקע נרחבת ואסון סביבתי שהאזור סביב האגם לא התאושש ממנו במלואו עד היום. קנה המידה העצום של גידול קנה סוכר בימי הביניים הוכח הן על ידי ממצאי החפירות בארמון הח'ליף - אלה מ-1936 עד 1939 ואלו ב-2016 - והן על ידי הסקרים הגיאומגנטיים של הצוות מטעם אוניברסיטת מיינץ ב-2019.
5 צפייה בגלריה
חשיפת המקום בו שרפו את קנה הסוכר על ידי צוות המחקר מאוניברסיטת מיינץ
(צילום: Hans-Peter Kuhnen)
"החפירות האחרונות שלנו מראות שהח'ליף וואליד הקים את ארמונו על חוף הכינרת, על שטח שהיה מיושב זה מכבר. על אף שהאזור הניב רווחים גדולים מגידול קנה סוכר, נגרם למרבה הצער נזק מתמשך למערכת האקולוגית", אמר מנהל האתר והארכיאולוג פרופ' הנס-פיטר קונן. "המחקר שלנו החיה מחדש את היישוב הזה, שסמוך לארמון הח'ליף, והעמיד אותו בהקשר הנכון שלו בתולדות ההתיישבות האנושית בארץ הקודש, שכן במהלך מאות השנים הוא חווה תקופות משתנות של תחיה ודעיכה", הוסיף פרופ' קונן.
עקב מגפת הקורונה, פרופ' קונן וצוותו נאלצו לעצור את המחקר למשך כשנתיים, עד שחזרו אל האתר. עם זאת, נראה שהם זכו לתגמול עשיר על מאמציהם תחת השמש הקופחת בחודשי הקיץ החמים. "הסריקות הגיאומגנטיות הקודמות שלנו הן שסיפקו לנו אינדיקציות מדויקות בצורה יוצאת דופן של מה שאנחנו צפויים למצוא מתחת לפני השטח. התוצאה של החפירות שלנו הייתה בדיוק מה שקיווינו לה. שילוב שתי שיטות המחקר הללו דורש פחות מאמץ, עוזר לשמר המורשת הארכיאולוגית, ומהווה את עתיד הדיסציפלינה שלנו", סיכם פרופ' קונן את השלב הזה של החפירות הנוכחיות לחופי הכינרת, שיימשכו בשנה הבאה.
