כמו היום, מדינת ישראל הייתה תלויה כל שנותיה באספקה מתמדת של נשק ותחמושת שיבטיחו את קיומה; וכמו בעבר, גם כעת היא מוצאת את עצמה זקוקה לעזרתן של מעצמות ידידותיות, בעודה שואפת לשמור על עצמאותה הביטחונית. אולם עם קום המדינה, לפני 76 שנה, האתגרים שעמדו בפני קברניטי המדינה היו קשים הרבה יותר, והאמברגו המחמיר שהוטל אז על אספקת נשק לצדדים הלוחמים חייב את המדינה הצעירה למצוא פתרונות יצירתיים.
ביסוד הפיתוח הביטחוני של ישראל בראשית ימיה ניצב חיל המדע (חמ"ד), פרי חזונו של ראש הממשלה ושר הביטחון הראשון דוד בן גוריון. החיל, שצמח מתוך המחלקה המדעית של ארגון "ההגנה", גייס לשירותו חוקרים וסטודנטים מהאוניברסיטה העברית בירושלים וממכון זיו ברחובות (כיום מכון ויצמן למדע), ביניהם הכימאים אהרן ואפרים קצ'לסקי (לימים קציר), יוחנן רטנר ועוד רבים ממי שהפכו בהמשך הדרך לבכירי המדענים של מדינת ישראל.
6 צפייה בגלריה
ביסוד הפיתוח הביטחוני של ישראל בראשית ימיה ניצב חיל המדע, שצמח מתוך המחלקה המדעית של ארגון "ההגנה". שלושה מבכירי החיל, יוחנן רטנר (מימין), אהרן קציר (במרכז) ואפרים קציר
(צילומים: Imrich, מכון ויצמן למדע, ויקיפדיה, נחלת הכלל)
ב-29 בנובמבר 1947 אישר ארגון האומות המאוחדות את תוכנית החלוקה וביטול שלטון המנדט הבריטי בארץ ישראל. למחרת פרצה מלחמת השחרור, והלימודים באוניברסיטה העברית הושבתו לתקופה ארוכה, כשהר הצופים נותר כמובלעת ישראלית מבודדת בתוך שטח בשליטה ירדנית. בהעדר לימודים, הפך הר הצופים לבסיס של חיל המדע. חלק מהסטודנטים היו חיילים ביחידה - כמעט כולם היו בגיל המתאים, וחלקם אף היו בוגרי הפלמ"ח וחיל השדה של ארגון "ההגנה" (חי"ש). לא רק הידע המדעי הסטודנטיאלי שלהם עמד לרשותם, אלא גם הניסיון הצבאי שהיה לחלקם, ששימש אותם גם להגנה על ההר הנצור.
עוד כתבות באתר מכון דוידסון לחינוך מדעי:
הכול בבת אחת בתלת-ממד
מחלות ללא גבולות: האייל הזומבי
זריקה אחת וזה עובר
כוח עילית מדעי
דיקן הפקולטה למדעי הטבע בימים ההם היה יואל (ג'וליו) רקח, מאבות הפיזיקה העיונית בארץ ישראל וממייסדי תחום הספקטרוסקופיה המודרנית. אהרן קציר היה אז מפקד חמ"ד בירושלים, ורקח עמד בראש קבוצת הפיזיקאים ביחידה.
באוניברסיטה פעל אז מסלול ישיר לתואר שני במדעי הטבע, ורקח הנחה בו שישה סטודנטים מצטיינים: יגאל תלמי מכפר יחזקאל, עמוס דה-שליט, ישראל פלח וגדעון יקותיאלי מתל אביב, גבירול (גבי) גולדרינג מירושלים, ואורי הבר-שיים מרחובות. עבור כמעט כולם, הפעילות בחמ"ד הייתה התנסות ראשונה מסוגה בפיזיקה שימושית, קל וחומר בפיזיקה לצרכים מלחמתיים. יוצא הדופן היחיד היה פלח, המבוגר שבחבורה, שבמהלך מלחמת העולם השנייה עסק בייצור, חיתוך וליטוש של גבישי קוורץ לבקרת תדירות של משדרים במטוסי חיל האוויר המלכותי הבריטי. עקב ניסיונו הקרבי כצלף, הוא השתתף גם בהגנה על ההר.
בפעילות היחידה, ניכר היטב שהבטיחות לא הייתה בראש מעייניהם של אנשיה. "ישבתי בספרייה וקראתי חומר על רובים, תותחים, מרגמות, חומרי הדף וחומרי נפץ", שיחזר לימים יקותיאלי בספרו הקצר "ימי חמד". "הכימאים של אהרן קציר היו מעוניינים במרגמה לטווח קצר, שתוכל להטיל כמות גדולה של חומר נפץ על ביצורי האויב. פרופסור רקח הציג לנו רעיון איטלקי, לפתח מטען חלול שיוכל לחדור שריון או קיר מבוצר. לפי רעיון זה יוצקים את חומר הנפץ בצורה של עדשה, כך שגלי ההלם שיתפשטו מנקודת הייזום, בקצה האחורי של העדשה, יתמקדו בנקודת המוקד לפני העדשה. לפי רעיון זה עוצמת הנפץ במוקד תהיה גדולה מאוד.
6 צפייה בגלריה
עבור כמעט כולם, הפעילות בחמ"ד הייתה התנסות ראשונה מסוגה בפיזיקה שימושית. גדעון יקותיאלי, אורי הבר-שיים וחוקר נוסף, יהודה ייבין, שותפים למחקר בקרינה קוסמית, 1952
(מתוך הספר "ימי חמד", מכון ויצמן למדע, 1996)
"האיטלקים האמינו כי בעזרת המטען המרכז הזה אפשר יהיה לחדור שריון, או קיר מבוצר. כדי לבדוק רעיון זה ניסיתי לייצר גרסה דו-ממדית של עדשת חומר נפץ מרכזת. חישבתי את צורת העדשה וציירתי אותה על לוח עץ שעליו התכוונתי לצקת טן (חומר נפץ). ניסיתי להתיך אבקת טן בסיר, על אש פתוחה. תוך כדי ההתכה נדלק הטן בסיר והתחיל לבעור. ברגע הראשון נבהלתי. פחדתי שהכל יתפוצץ. אך מיד התעשתִּי. שמתי את הסיר הבוער על הקרקע וכיסיתי אותו בסמרטוט. האש נחנקה מיד".
לורטה ללא רתע
מאחר שהפעילות בירושלים הנצורה הייתה כרוכה במגבלת רבות, נשלחו יקותיאלי ודה-שליט לתל אביב, ל"מכון 1" – בסיס חיל המדע ששכן אז בגבעת רמב"ם, סמוך לדרך השלום. בתל אביב הכירו השניים את ז'נקה רטנר, שהוביל בחמ"ד את התחום ההנדסי של פיתוח הנשק. באותה תקופה נפל אחיו של יקותיאלי, אמנון, בקרב למרגלות מצודת נבי יושע בצפון, ותלמי איבד את חברו מילדות, הבוטנאי והביולוג המבטיח טוביה קושניר שנהרג בקרב שיירת הל"ה.
ככל שהתארכה המלחמה הגיעו לגבעת רמב"ם עוד ועוד חוקרים, רובם כימאים. במהלך ההפוגה הראשונה באמצע 1948, גם שאר הפיזיקאים ירדו מירושלים והתקבצו יחד עם רקח בבסיס חיל המדע ברחובות. שם גם הצטרף לראשונה יגאל תלמי אל חמשת חבריו, שכן הוא שירת בחודשי המלחמה הראשונים בחי"ש. ברחובות הוא מונה לעמוד בראש קבוצת המטען החלול שפיתח ז'נקה רטנר.
משרדי היחידה שכנו בבניין זיסקינד במכון זיו, שבו פועלת כיום הפקולטה למתמטיקה ומדעי המחשב של מכון ויצמן למדע. את הניסויים ביצעו בין השאר בגבעת הקיבוצים, היא גבעת מכון איילון הסמוכה למכון ולשטחי פארק המדע של ימינו, וגם בשטחים השייכים כיום לפקולטה לחקלאות של האוניברסיטה העברית. ניסויים נוספים בוצעו במטווח נבי רובין, סמוך לראשון לציון ולקיבוץ פלמחים.
גולת הכותרת של פעילות השישה במהלך שהותם ברחובות הייתה פיתוח התותח ללא רתע, שנודע בכינוי "לורטה" על שם השחקנית בת התקופה לורטה יאנג. וכך כתב יקותיאלי: "התותח ללא רתע מצא חן בעינינו. היינו מעוניינים בתותח בכינון ישיר, שְיִירה פגזים חודרי שריון וישמש נשק אנטי-טנקי נייד [...] המחשבה הייתה לפתח תותח ללא רתע לפי המודל האמריקאי. התותח ללא רתע בנוי משלושה מרכיבים המחוברים זה לזה: קנה התותח שבו מואץ הפגז, תא השריפה שבו נשרף הפרופלנט [חומר נפץ הודף, י"ב] ונוצר הלחץ המאיץ את הפגז, והפיות (הדיזות) באחורי תא השריפה, דרכו מתפרצים סילונים של גז חם ומאזנים את רתיעת התותח. לתותח ללא רתע היו יתרונות רבים: הוא היה פשוט לייצור, נוח לטיפול ולהחזקה, ויכול היה לשמש נשק אנטי-טנקי זמין ונייד [...] החיסרון העיקרי של התותח ללא רתע היה החשש שהסילון האחורי שלו יגלה את מקור הירי".
גם בעת פיתוח הלורטה לא הפגינו השישה ועמיתיהם זהירות מפליגה. באחד הניסויים שערכו בנבי רובין, גולדרינג כמעט נהרג במהלך ההפגזה.
נוסף על הלורטה היו השישה שותפים לפיתוחים נוספים. בין השאר נודע לימים חלקו של ישראל פלח בפיתוח פנס לראיית לילה שמאיר באור תת-אדום. באוקטובר 1948 השתמשו בו בהצלחה לוחמי היחידה לחבלה ימית, בפיקודו של מפקד חיל הים לעתיד יוחאי בן-נון, במבצע לטיבוע אוניית הדגל המצרית אל-אמיר פארוק. הייתה זו הפעם הראשונה בהיסטוריה שבה נעשה שימוש בפנס תת-אדום לצרכים מבצעיים.
גרעין של יוזמה
בקיץ 1949 נחתמו הסכמי שביתת הנשק ברודוס ומלחמת העצמאות באה אל סיומה. את פיתוח הלורטה השישה לא השלימו מעולם, אך חברם המהנדס משה (מויה) אפשטיין, שהיה ממקימי חברת הנשק הממשלתית "רפאל" ומתכנן הטילים הראשי שלה, המשיך את מלאכתם וייצר תותחים ללא רתע בהצלחה מרובה.
בתום המלחמה השלימו השישה את לימודיהם והחלו מהרהרים בעתידם. עמוס דה-שליט הכיר את תפיסתו המוצקה של בן גוריון, שסבר כי הפיזיקה הגרעינית היא מדע בסיסי חיוני לביצור כוחה של המדינה, לצד התועלת האזרחית הטמונה בה כמקור אנרגיה בר-קיימא וככלי למחקר מדעי. הוא התעניין גם באנרגיית השמש ובקרינה הקוסמית, שלא היו להן שימושים צבאיים משמעותיים. דה-שליט הכיר גם את ההערכה העמוקה שראש הממשלה הראשון רחש לאנשי חיל המדע.
על סמך התובנות האלה ניסח דה-שליט בשמו ובשם חמשת חבריו מכתב שהוא הקפיד שיגיע היישר לידיו של בן גוריון עצמו. תקציר הבקשה: שלח אותנו ללימודי דוקטורט בחו"ל, וכשנשוב, נקים כאן את מעבדותינו ונוביל את חקר הפיזיקה הגרעינית בישראל – גם ליישומים ביטחוניים. והפלא ופלא, בן גוריון נענה. לא היה זה עניין של מה בכך. המימון לשהותם של ששת הצעירים בחו"ל הגיע מקופת המדינה, שהייתה אז דלה מאוד וסבלה ממחסור עמוק במטבע חוץ. סייעה להם העובדה שלא היה אז בארץ אף חוקר שהתמחה בפיזיקה גרעינית ניסיונית ויכול היה להנחות אותם בלימודיהם.
6 צפייה בגלריה
בתום המלחמה השלימו השישה את לימודיהם והחלו מהרהרים בעתידם. יגאל תלמי ורעייתו חנה תלמי (קיבלביץ)
(צילום: מכון ויצמן למדע)
השישה התפזרו בין כמה מהמעבדות הטובות בעולם באותה תקופה. יגאל תלמי ועמוס דה-שליט נסעו לשווייץ, שם תלמי היה לתלמידו של וולפגנג פאולי (Pauli), מאבות מכניקת הקוונטים, ודה-שליט התקבל למעבדתו של פאול שרר (Scherrer); גדעון יקותיאלי וגבי גולדרינג הגיעו לבריטניה, שם חקרו בהנחייתם של ססיל פרנק פאוול (Powell) וסמואל דוונס (Devons) בהתאמה; דרכו של אורי הבר-שיים הובילה אותו לארצות הברית, כתלמידו של ענק הפיזיקה המודרנית אנריקו פרמי (Fermi); וישראל פלח היה לתלמידו של מדען הקוונטים הנדריק קזימיר (Casimir) בהולנד.
ב-1952 היו השישה בני 27-26 בלבד, אבל עם דוקטורט טרי וניסיון מעשי לא מבוטל. משימתם הבאה הייתה להקים את המחלקה לפיזיקה גרעינית במכון ויצמן למדע. יקותיאלי והבר-שיים חזרו ראשונים ועד מהרה הצטרפו אליהם חבריהם. את המעבדה הראשונה הקים יקותיאלי, במסגרת גוף בשם "מכון 4" של משרד הביטחון, שם חקר חלקיקים אלמנטריים באמצעות ציוד מתקדם לזמנו שהביא מבריטניה. הבר-שיים עסק במחקר כשנתיים במסגרת מכון 4, אך ב-1954 הסתכסך עם מנהל מכון ויצמן דאז ארנסט דוד ברגמן ועזב את ישראל עם משפחתו. דרכו הובילה אותו לבוסטון, שם הפך למומחה בעל שם עולמי בתחום החינוך המדעי. הוא שב לישראל רק אחרי צאתו לגמלאות.
6 צפייה בגלריה
השישה התפזרו בין כמה מהמעבדות הטובות בעולם באותה תקופה. יואל רקח, גדעון יקותיאלי, יגאל תלמי ועמוס דה-שליט בכנס בשווייץ, לצד הודעה על כנס בפילדלפיה שנערך לכבודו של פרופ' תלמי ב-1984
(צילום: מכון ויצמן למדע)
ישראל פלח השתלם בכורים גרעיניים בצרפת, שסייעה מאוד לישראל בפיתוח הטכנולוגיה הגרעינית שלה. בשובו ארצה הוא פיקח על בניית הכור הגרעיני המחקרי בנחל שורק, שהוענק לישראל במתנה מארצות הברית, והיה מנהלו הראשון. מ-1962 ועד מותו בגיל 58 מהתקף לב, הוא חקר ולימד פיזיקה גרעינית באוניברסיטת תל אביב. גבי גולדרינג ניהל את מאיצי החלקיקים במכון ויצמן, ונותר במכון עד היום, בגיל 98. גם רעייתו המנוחה חנה שירתה בצעירותה בחיל המדע.
כל השישה היו בשלבים אלה ואחרים בחייהם חברים בוועדה לאנרגיה אטומית ותרמו רבות לפיתוח הטכנולוגיה הגרעינית של ישראל והידע המדעי בתחום. חלק ניכר מתרומותיהם לביצור ביטחונה של המדינה לא פורסם מעולם, ובוודאי יישאר חשאי עוד שנים רבות. סיפורם מבטא חיבור איתן בין המדע והציונות, ברוח חזונם של מייסדי המדינה.
בחגיגות שנת ה-60 לישראל ציין העיתונאי איתן הבר את השישה בין 24 האישים שלדעתו תרמו יותר מכל לבניין כוח ההרתעה הלאומי. יום העצמאות הוא הזדמנות מצוינת לומר להם תודה, ולזכור את הרעות העמוקה, המסירות והחוכמה שהפכו את השישה לחבורה כל כך מובחרת.
6 צפייה בגלריה
בין האישים שתרמו יותר מכל לבניין כוח ההרתעה הלאומי. מאמרו של איתן הבר ב"ידיעות אחרונות"
תלמי ודה-שליט הקימו יחד קבוצת מחקר ברחובות שעסקה בתחום של מודל הקליפות הגרעיני. שניהם התקדמו לתפקידים בכירים במכון ויצמן למדע, וב-1965 הם זכו יחד בפרס ישראל למדעים מדויקים. שנים אחדות אחר כך נפטר דה-שליט מדלקת לבלב חריפה. ב-43 שנות חייו הוא הותיר חותם עמוק בחקר הפיזיקה בישראל, היה ממייסדי הקריה למחקר גרעיני בדימונה, ולא פחות חשוב – תרם תרומה ייחודית ומשמעותית לקידום החינוך המדעי ומדיניות המדע בישראל. תלמי המשיך בעבודתו עוד שנים רבות וכיום, בן 99, הוא חי במרכז הארץ עם רעייתו חנה, ששירתה גם היא בחיל המדע.
הכתבה מוקדשת לכל המדענים והחוקרים שחירפו נפשם במאבק על המולדת ותרמו להגנה על המדינה. היא מסכמת מחקר מקיף שערך הכותב על יואל רקח ותלמידיו, בהתבסס על סדרת שיחות והתכתבויות שקיים במשך כשנה וחצי.
תודה לעדנה כהן-יקותיאלי, פרופ' אדר פלח, ד"ר אלון גולדרינג, נאוה דה-שליט (הבר-שיים), פרופ' יהושע יורטנר, פרופ' אבנר כהן, פרופ' יאיר זרמי, ד"ר משה רשפון, ד"ר נתן זלדס. תודה מיוחדת לארכיון מכון ויצמן למדע על סריקת הספר "ימי חמד".
יהונתן ברקהיים, מכון דוידסון לחינוך מדעי, הזרוע החינוכית של מכון ויצמן למדע
