בשנת 2008 אישרה כנסת ישראל את "חוק הגנת הסביבה-המזהם משלם". מטרתו של החוק, כפי שציין המחוקק, היא "להגן ולשמור על איכות נאותה של הסביבה ולשפרה, למנוע פגיעה בסביבה או בבריאות הציבור ולשלול את הכדאיות הכלכלית שבפגיעה בסביבה, בין השאר באמצעות ענישה המתחשבת בשווי הנזק שנגרם, בטובת ההנאה שהושגה או ברווחים שהופקו תוך ביצוע עבירות שעניינן פגיעה כאמור." במסגרת החוק, שמבוסס על מנגנון כלכלי, יש אפשרות להטיל קנסות כבדים על חברות מזהמות, בהתאם למחזור המכירות השנתי שלהן, עד לסכום של 2.4 מיליון שקל. כמו כן, החוק כולל גם הליך פלילי, ועונש של עד שלוש שנות מאסר למרבית מהעבירות הסביבתיות.
עקרון "המזהם משלם" הוא עקרון מרכזי באתיקה הסביבתית, ומשמעותו בראש ובראשונה הטלת אחריות על הגוף שגרם לזיהום, ובכך הוא למעשה מוביל גם להרתעה ולמניעה של הזיהום מראש. בנוסף, עקרון זה דורש מהמזהם לשלם כדי לתקן ככל הניתן את ההשלכות של הזיהום ולפצות את הציבור, שנפגע באופן ישיר בשל הפגיעה בסביבה האנושית או באופן עקיף בשל הפגיעה בסביבה הטבעית. אך לא פחות מכך, הוא גם מדגיש שהמדינה, כלומר הציבור, לא צריכה להיות זו שנושאת בנטל לטיפול בזיהום.
אבל ככל שהחוק נשמע מבטיח, המציאות טפחה על פנינו. לפי דו"חות שונים של מבקר המדינה, ובמיוחד הפרק העוסק במשרד להגנת הסביבה בדו"ח המבקר לשנת 2019, המשרד לא משתמש בחוק שעומד לרשותו והמזהם כלל וכלל לא משלם. המבקר מציין כי "נגד רוב המפגעים כלל אינן מתבצעות אכיפה מינהלית או אכיפה פלילית (כ-59% מכלל המפגעים הסביבתיים המדווחים המתועדים), והם מטופלים, אם בכלל, באמצעות הסדרה", כאשר "רובם המכריע של תיקי החקירה בשנים 2014 ועד יוני 2018 (כ-77%) נסגרו ללא הגשת כתב אישום, ובפחות מרבע מהם הוגש בפועל כתב אישום - שיעור של כ-1.7% מכלל המפגעים המהותיים שהתרחשו בשנים אלו". כלומר המשרד להגנת הסביבה כשל בפיקוח ובאכיפה, ולפיכך הסיכוי שהמזהם ישלם הוא נמוך. ולצערנו, אין שינוי ממשי מאז שנת 2018.
מדוע המשרד להגנת הסביבה לא משתמש בסמכויות העומדות בידו ומדוע הוא לא פועל למצות את הדין עם המזהמים ולהכריח אותם לשלם? הסיבות לכך נעות בין ניסיון של המשרד לפעול בשיתוף החברות כדי לקבוע תוכניות להפסקת או הפחתת הזיהום וטיפול במפגעים מבלי להיסחב שנים בבתי משפט, עבור במחסור בכוח אדם וביכולות משפטיות ואחרות, ועד לעובדה שלא תמיד ניתן לשים את האצבע על מקור הזיהום או המזהם ולקבוע ולכמת את ההשפעות של הזיהום על הסביבה. אבל אם מתעמקים יותר מגלים שגם במקרים רבים שבהם הגורם המזהם ודאי והנזק מוכח, המשרד לא פועל על פי החוק, בזמן שהפעולה שלו בערוצים אחרים לא מפסיקה את הזיהום. יתרה מכך, במקרים רבים ניתן לקבוע שלמעשה מדובר ב"שבי רגולטורי", מצב שבו המפוקח הוא זה שמנהל את המפקח, נותן לו את כל המידע ומניע אותו לפעול לפי צרכיו ולטובתו, גם אם לרעתנו.
3 צפייה בגלריה
האזרחים תובעים, המדינה לא. הפגנה בינואר מול בית המשפט שבו מתנהל הדיון בתביעה היצוגית נגד ICL
(צילום: החברה להגנת הטבע)
כל אלה הובילו בשנים האחרונות את הציבור הרחב לקחת את המושכות לידיים ולפנות לבית המשפט נגד המזהמים או נגד המשרד להגנת הסביבה שלא מקיים את החוק. לדוגמה, נתי ריגלר ביקש לאחרונה לתבוע את "פלנטקס" מבית "טבע" בשם כלל הציבור, בשל הטלת שפכים תעשייתיים שזיהמו את הקרקע ואת מי התהום באזור נתניה עוד ב-2010. ואילו רועי גלילי, דורית אביהר, ליאורה אמיתי ועומרי שקותאי, הגישו בקשה לתביעה ייצוגית נגד חברת ICL (כי"ל לשעבר), חברת רותם ICL - (רותם אמפרט לשעבר) ונגד ארבעה מנהלים בחברה, בגין הטלה מתמשכת של שפכים מזהמים לעין צין, לעין עקרבים ולגבי שיש, שגרמה לזיהום של המעיינות ולפגיעה בצמחייה באזור. התובעים ביקשו מבית המשפט לתקן את המעוות: לעצור את הזיהום, לשקם את הנחל ולפצות את הציבור.
הדיונים בבית המשפט חשפו עוד יותר איך השבי הרגולטורי עובד. מצד אחד אין עוררין שיש זיהום בנחל ויש פגיעה בצמיחה הייחודית באזור. אין גם עוררין מה הגורם לזיהום ומי הגורם לזיהום. השאלה היחידה היא כמה זה עולה לנו ומי ישלם, אבל בעקיפין גם למה הוא לא שילם עד עכשיו? אבל כאשר ארבעת התובעים הגישו בקשה לסעד מהיר למניעת קריסה של בריכת השפכים המדוברת, הנתבעים הציגו מסמכים שלטענתם מעידים שאין חשש כזה ויש פיקוח של המשרד להגנת הסביבה במקום. יחד עם זאת, חקירה של העדה מטעם המשרד, החתומה על המסמך המדובר, העלתה הרבה יותר שאלות מתשובות, כאשר בתגובה לתקשורת המשרד להגנת הסביבה ציין כי "המדינה מכינה בימים אלו עמדת רגולטור מפורטת ומקיפה שתאגד את כלל המידע הקיים בידי המשרד להגנת הסביבה, רשות המים, משרד הבריאות ורשות הטבע והגנים, לרבות פעולות האסדרה, הפיקוח והשיקום שנדרשו מחברת רותם אמפרט." והנה לכם, שוב, אין אכיפה ואין דרישה מהמזהם לשלם.
אם כן, למה לא לתבוע את המשרד להגנת הסביבה עצמו על כך שאינו פועל על פי החוק? התשובה לכך מורכבת יותר, אך במילים פשוטות ניתן לומר כי החוק לא שווה בפני כולם. את המדינה, כגורם מפקח במקרה זה, אי אפשר לתבוע בתביעה ייצוגית אלא בהליך בבג"ץ, שיסתובב שם שנים רבות, בלי לשמוע עדים ובלי לבחון את המזהם עצמו. ואפילו אם בג"ץ יוציא צו ויורה למשרד לפעול כנגד המזהם, הרי לא בטוח שבכלל הצו שבג"ץ ייתן יתקיים בפועל.
פרופ' עדי וולפסון הוא חוקר במרכז לתהליכים ירוקים במכללה האקדמית להנדסה ע"ש סמי שמעון ומחבר הספר "צריך לקיים - אדם, חברה וסביבה: לקחי העבר ואחריות לעתיד" (פרדס, 2016).
