הסוף לזבל ברחובות ניו יורק? כל מי שגר או מגיח לעיר שמכנה את עצמה "בירת העולם" נדהם מהמסורת המוזרה של הנחת שקיות אשפה ברחובות. השקיות "ממתינות" שיפנו אותן אחת לשבוע על ידי עובדי חברות הובלה פרטיות, שנשכרות על ידי עסקים ומסעדות, על פי חוק.
אבל מיום שישי האחרון המראה הזה אמור להיכנס לפח ההיסטוריה, והעייריה מחייבת מעכשיו את כל עסקי ומסעדות העיר - ובהמשך גם בניינים בני יותר מתשע קומות - לזרוק את האשפה שלהם בפחים עם מכסה מאובטח, כדי להפסיק את ״מזנון החולדות שפתוח 24/7״, לפי ראש העיר, אריק אדמס.
מדובר בבשורה של ממש בעיר, שבה יותר מ-800 אלף בנייני מגורים, שתושבי העיר המתגוררים בהם מייצרים כ-10 מיליון ק״ג של פסולת ביום. בנוסף, עסקים מסחריים מייצרים עוד כ-9 מיליון ק״ג מדי יום.
אבל לא כולם מרוצים. למשל יעל (28), תושבת הפייננשל דיסטריקט בדרום מנהטן, שתוהה היכן בדיוק יוצבו מכולות האשפה החדשות: "אין מקום לזוז ברחוב. אני כמעט נזרקת לכביש היום מרוב צפיפות על המדרכה, בדרך חזרה מהעבודה. שלא לדבר על למצוא חניה. אז הכי קל ויפה ופופוליסטי לבוא ולהגיד ׳אנחנו נגד אשפה ברחובות׳ - אבל מה האלטרנטיבה? אתם הולכים להחליף בעיה אחת בבעיה שנייה".
כמו בערים רבות בנות מאות שנים ברחבי העולם, המקום היחיד שבו ניתן להניח מכולות אשפה גדולות, יציבות ומוגנת-חולדות הוא ברחוב. אבל כדי לעשות זאת, ניו יורק תצטרך לגזול שטח ממכוניות והולכי רגל, ועוד בתקופה שבה התחרות על המדרכות גוברת ממקורות חדשים: שבילי אופניים, חניות לקורקינטים ומתקני השכרת אופניים שיתופיים, אזורי ישיבה בחוץ של מסעדות ובתי קפה, נקודות איסוף משלוחי אמזון, עמדות הטענה לרכב חשמלי ולמטעני אופניים חשמליים.
התוכנית החדשה תדרוש לפחות 800 אלף פחי אשפה על גלגלים, שיירכשו על ידי תושבים ומנהלי בניינים. נכון לעכשיו כל דגם פח מותר, אבל עד 2026 העירייה תדרוש דגם אחד סטנדרטי. מחלקת התברואה מעריכה שהתוכנית תתפוס כ-34 אלף מקומות חניה, או כ-1% מסך חניות הרחוב כיום.
אבל איך בכלל הגענו למצב הזה? התשובה חוזרת לשנת 1811 עם המתכננים שהתוו את רחובות השתי וערב של מנהטן מצפון לרחוב האוסטון. הם לא כללו שום סמטאות צדדיות, שיכולות לשמש לאחסון פחים - ללא סיבה מיוחדת שהיסטוריונים ידועים להסביר. ישנה טענה כי שניים ממחברי המפה היו עסוקים עד מעל הראש במועד האחרון להגשת תכנון פרויקט ״תעלת אירי״ העתידית בצפון המדינה, עד שפשוט לא היה להם פנאי לחשוב על אשפה.
עם זאת, עד 1968 נדרשו תושבי ניו יורק לשים את האשפה שלהם בתוך פחי מתכת ברחוב, מהסוג שאוסקר מ״רחוב סומסום״ קורא להם בית. באותה שנה פרצה שביתת עובדי התברואה בעיר והפחים האלה עלו על גדותיהם. האשפה פשוט התעופפה לכל עבר ברחובות. או אז תעשיית הכימיקלים התנדבה ״להציל את המצב״ עם מוצר מהפכני - שקית אשפה מפלסטיק עמיד. התעשייה אף תרמה 200 אלף יחידות לעירייה כדי להתמודד עם המשבר.
תושבי ניו יורק כמובן שמחו - לא רק לגבי הפתרון לזבל שכבש את הרחובות, אלא גם שמחו להיפטר מפחי המתכת שהיו מטרד רעש בכל פעם שעובדי העירייה רוקנו אותם. הם האמינו ששקיות עשויות לבודד טוב יותר את הריח שמשך חולדות. גם עובדי התברואה העדיפו לזרוק שקיות לתוך משאית הזבל על פני התגוששות עם "קופסאות השימורים" הענקיות האלה. כשהעיר העבירה ב-1971 את ההחלטה לבטל רשמית את החוק שמחייב פחים, פקידי עירייה הכריזו על שקית הניילון כהמצאה המשמעותית ביותר בתחום איסוף האשפה מאז שמשאיות זבל החליפו את הסוס והעגלה .
אבל כיום, בעיר פרוגרסיבית עם חובת שקיות בד בסופר וקרטונים מתכלים לגלידות - איך קורה שבאשפה ניו יורק מפגרת כל כך מאחור? המבקרים מאשימים את כוח ההרגל, ולמחלקת התברואה תמיד היו עוד דברים בהולים לדאוג מהם - כמו קיצוצים בתקציב, תכנון מסלולי פינוי אשפה, ציוד מוזנח והיכן לשים את כל הזבל הזה.
ואז נכנס אריק אדמס לתפקיד ראש העיר - שונא עכברושים ידוע. הוא מינה מנהלת תברואה חדשה, ג'סיקה טיש, ששמה לעצמה מטרה להילחם במטרד והפכה בן לילה לסנסציה ברשתות אחרי מסיבת העיתונאים שקיימה ועסקה כולה בנהלים כדי להתמודד עם המכרסם. ציטוט אחד שלה הפך לסחורה לוהטת על חולצות וספלי קפה - גם עם חלקם במימון העירייה שמוכרת אותם בחנות המזכרות שלה עצמה: “החולדות לא מנהלות את העיר. אנחנו מנהלים אותה”.
