זה כנראה רק צירוף מקרים שוועידת האקלים בשארם א-שייח במצרים התקיימה זמן קצר לפני טורניר גביע העולם בכדורגל בקטאר 'אולם חוץ מסמיכות הזמנים והגיאוגרפיה, ישנו מאפיין בולט המחבר בין שני האירועים: חוסר ההצלחה של הקהילה הבינלאומית לעמוד, אפילו למראית עין, מאחורי ערכיה והצהרותיה.
מיליארדים צופים במשחקים המתנהלים תחת הצהרות של אחווה, הגינות ורעות. כה רבים מאותם מיליארדים יודעים שההצהרות הן שקריות. המשחקים מתרחשים באיצטדיונים שבמהלך בנייתם החפוזה נהרגו אלפי פועלים, במדינה שאינה מכבדת זכויות נשים ורודפת להט"ב, התומכת בטרור בחלקים שונים של המזרח התיכון ואשר השיגה את הזכות לארח את המונדיאל בין היתר באמצעות עסקה סיבובית עם צרפת.
ההסכמה של פיפ"א לקיים את המשחקים בסביבה שעוינת בצורה כה גלויה את הערכים שהיא כביכול מייצגת, שקולה להסכמה של האו"ם לקיים את ועידת האקלים בחסות תאגיד רב לאומי מזהם.
והרי זה בדיוק מה שקרה בשארם. מעבר לציניות המוחלטת של צירוף המילים "ועידת האקלים בחסות קוקה קולה", הסתירה הבוטה והגלויה בין אופן קיומה של הוועידה ומטרותיה הייתה קשה מלהכיל. אף אחד לא מפקפק בכך שהאסון הנובע מההתחממות הגלובלית בפתח. ובכל זאת, העולם אינו מתגייס על מנת למנוע את הקטסטרופה ואף מוכן לקיים ועידה שבעצם התנהלותה מוכיחה כמה רחוקים אנחנו מהבנה אמיתית של הבעיה והתנהלות נחושה לפיתרון.
אין מדובר רק בעובדה שהמצרים בחרו לארח את 40,000 משתתפי הוועידה במקום שלא היה ערוך לכך, ולכן בנו באופן חפוז מבנים אותם קיררו באמצעות סוללת גנרטורים מזהמת. מעל הכל, בלטו בהיעדרם המפגינים.
בכל ועידות האקלים הקודמות, לב האירוע תמיד היה בחוץ, אצל המפגינים והמפגינות. התנועה הסביבתית מקורה באנרגיות החברתיות האדירות האלו, שהניעו התנגדות ל"עסקים כרגיל" שממשלות ותאגידים ביקשו להנהיג לנוכח התחזיות המדעיות שצפו את ההתחממות הגלובלית כבר בשנות השמונים. אבל במצרים הם לא היו. השלטון המצרי אינו ידוע בסובלנותו, ואף הצהיר באופן גלוי שלא יאפשר הפגנות אזרחיות. ההגבלות שהמצרים שמו מנעו לחלוטין את קיומה של ההוויה האזרחית והבינלאומית שמלווה ועידות אלו בדרך כלל.
בהיעדר לחץ ציבורי ועם אובדנה של הבושה, לא היה זה מפתיע לראות - אך עדיין מחריד - כי נציגי מדינות רבות התאמצו להסיג לאחור חלק מההסכמות שהושגו בשנה שעברה בגלזגו. בסקוטלנד הסכימו המנהיגים על מנגנון של בחינה ובדיקה מתמדת של התחייבויות המדינות להפחתת פליטות (מנגנון ה"ראטצ'ט"), וכי בשנת 2025 יהיה "שיא" פליטות הפחמן, אשר לאחריו יפחתו.
בשארם, המנהיגים מחקו את ההתחייבות ל"שיא" ב-2025, ורק ברגע האחרון נמנעה מחיקת סעיף הראטצ'ט. ההישג המשמעותי היחיד היה ההסכמה על הקמת קרן לתמיכה במדינות העניות המתמודדות עם נזקי האקלים. אגב, בין ההקמה של הקרן לבין מימונה ישנו פער שטרם גושר.
לנוכח הכישלון הבוטה וחסר הבושה של הקהילה הבינלאומית להתמודד עם האתגר הגדול של זמננו נשאלת השאלה, לאן נוליך את החרפה? מה נעשה עם הכישלון הברור והמובהק של הפוליטיקה והדיפלומטיה?
בקרב ותיקי התנועה הסביבתית הייתה סיסמה: Think Globally, Act Locally. לסיסמה הזו יש תוקף גם היום, אבל עם תוספות הכרחיות: חייבים לעבוד יותר לעומק, ויותר לרוחב. לעומק - במקום עיסוק במפעל מזהם זה או אחר, יצירת מודל חדש להתנהלות כלכלית משקית שאינה מייצרת, כתוצרי לוואי הכרחיים כביכול, זיהום ועוני. ולרוחב - צריך לחבר עוד ועוד קבוצות ואוכלוסיות, ליצור מסגרות רחבות של סולידריות אזרחית, הפועלות יחד כדי לעצב כלכלה וחברה דמוקרטית. צריך להימנע מעימותים כוזבים בין "הסביבה" ו"החברה" (כמו במקרה של עובדים במפעלים מזהמים או צרכני הקצה של סכו"ם מפלסטיק), וליצור בריתות וקהילות.
אני לא מתעלמת מכך שגם ברמה המקומית נראה שהדמוקרטיה והסולידריות חוטפות מכה אחר מכה. אולם לנוכח האתגרים וכישלון המנהיגים אין אנו רשאים להתבטל. הגברים והנשים המרכיבים את אירגוני החברה האזרחית צריכים למלא את החלל שמותירים המנהיגים ולא להסכים להכשיר שרצים גרועים בעבור מטרות טובות בין אם הן דיון במשבר האקלימי או חגיגת כדורגל בין-לאומית.
רוני ארז היא מנכ"לית שותפה של מרכז השל לקיימות, השתתפה במשלחת הישראלית לועידת האקלים בשארם
