המצב של ישראל, בפשטות, הוא בזבל. זו לא הגזמה. במשך שנים מזהירים מומחים שעוד רגע נטבע באשפה. המדינה מטמינה 83% מהפסולת שלה בקרקע, אז נגמר לנו המקום. 68% מהפסולת מוטמנת בדרום הארץ. הנגב הפך לפח הזבל של המדינה. בשנת 2020 הוטמנו בדרום 3.15 מיליון טונות אשפה מתוך 4.66 מיליון שהוטמנו בכל הארץ. לשם השוואה, במדינות ה-OECD מתברר ש-42% מהפסולת מוטמנת. במדינות אירופה 35%. גם בארה"ב המצב יותר טוב, עם 53% שיעורי הטמנה.
קצב גידול ייצור הפסולת בישראל עומד על כ-2.6% בממוצע בשנה. 1.94% נובעים מקצב גידול האוכלוסייה ו-0.66% משינויים בהרגלי הצריכה. לפי נתוני ה-OECD ישראל היא משיאניות הארגון לשיתוף פעולה ולפיתוח כלכלי בייצור פסולת והטמנתה. אדם בישראל מייצר בממוצע 680 ק"ג פסולת בכל שנה. לפי דוח מבקר המדינה האחרון בנושא, שהתפרסם ביולי השנה, במצב זה של עומס בפסולת, עתידות להיסגר עד סוף השנה חמש מטמנות. בעוד שלוש עד ארבע שנים לא יהיו עוד בארץ שטחים מאושרים להטמנת פסולת.
"כל ענייני הסביבה לא נמצאים בראש סדר העדיפויות של הממשלות וחברי הכנסת", אומר חבר הכנסת לשעבר דב חנין, כיום יו"ר פורום האקלים הישראלי. "אבל פסולת זה נושא מאוד בעייתי ומוזנח בישראל כבר הרבה שנים. אנחנו מתייחסים לסביבה כאל מותרות, לא מבינים עד כמה הפסולת זה החיים עצמם".
חנין שם את האצבע על הבעיה: אורח החיים המערבי שלנו וקצב גידול האוכלוסייה. אנחנו פשוט זורקים יותר זבל לפח. "צריך להתחיל בהפחתת הצריכה והבזבוז", הוא אומר. "אנחנו מבזבזים בקנה מידה עצום. חלק גדול מהמזון אנחנו זורקים. מוצרי טקסטיל והלבשה יש בכמויות עצומות, לובשים אותם 20-10 פעמים וזורקים לפח. שאלת הפסולת כרוכה בתרבות של 'השתמש וזרוק'. כמו בזבוז המזון. זה 'השתמש וזרוק' בבגדים, במזון, במוצרי אלקטרוניקה שמתוכננים מראש שלא להחזיק מעמד הרבה זמן. זה הסיפור הכי גדול – איך אנחנו מייצרים פסולת".
אין כוח
קל להעביר את האשמה אלינו, הציבור, ואכן יש צדק בדבריו של חנין. אבל זה לא שהישראלים הם חסרי מודעות סביבתית. כלומר, הם כן. אבל זו לא ממש אשמתנו. "למשרד להגנת הסביבה אין אסטרטגיה ברורה לגבי פסולת", חנין טוען. "כל כמה שנים משנים אסטרטגיה ואפילו זזים אחורה. עד לפני שנתיים ברחובות העיר שבה אני חי היו כלובים שבהם יכולת לשים בקבוקים. הם היו מתמלאים מהר כי אנשים, בהתנדבות מלאה, היו שמים שם את בקבוק הפלסטיק. עכשיו הוציאו את הכלובים. עכשיו החד"פ שווה כסף. תלך לסופר ותקבל כסף. מהלך מטומטם. אנשים לא הולכים לסופר עם ארבעה בקבוקים ריקים. פשוט זורקים לפח. זו שגיאה שנובעת מתפיסה קריקטורית של מה מניע אנשים - תן להם כסף, הם יעשו את מה שצריך. זה לא נכון. רמת המוטיבציה לעשות דברים נכונים היא מגוונת. אנשים היו מוכנים למחזר בקבוקי פלסטיק בכלובים מתוך רצון לעשות דברים טובים וכשזה נוח ואפשרי. היתרון של הכלובים היה בזמינות. היום צריך ללכת לסופר ולהביא בקבוקים. אף אחד לא עושה את זה".
חנין נוגע בנקודה חשובה. מתכנן הערים אלון סיגלר, עד לאחרונה מתכנן תחבורה בעיריית תל-אביב, פעיל מאוד בטוויטר בנושאי תכנון עירוני. בציוץ אחד הצליח לשרטט בצורה מדויקת את לב הבעיה. במשרד להגנת הסביבה רוצים שאנחנו נמחזר, וגם אנחנו רוצים. אבל אי-אפשר לרצות להיות דומים למדינה מתוקנת, עם פחות מ-40% הטמנה, כשאין תשתיות לבצע את המהלך. אי-אפשר לבקש מהציבור להפריד את האשפה הביתית שלו כאשר מדובר במשימה שמצריכה ממנו כל כך הרבה אנרגיה.
"הסתובבתי לפני חודשיים בברצלונה וקלטתי שבכל צומת יש פחי מחזור", סיגלר מספר. "אני גר ביפו. ביקשתי פעם ממוקד 106 פח כתום ואמרו שלא שמים שם. על פחי קומפוסט אין בכלל על מה לדבר, למרות שזה הכי קל לטיפול. המדינה אומרת שחשוב למחזר ולמחזר אבל אני צריך לאגור בבית ערימות של פחים. בערים צפופות, בערים בכלל, אנשים עושים את מה שהכי קל. אם זה דורש מאמץ, הם לא יעשו את זה".
קחו לדוגמה את כישלון ה"פחומי" בבאר-שבע, שהיה אמור להפוך את העיר לבירת המחזור של הדרום ולעודד את התושבים להפריד פסולת אורגנית. התושבים קיבלו פח חום קטן, ופחים חומים קטנים הוצבו סמוך לפחים הירוקים. "בעיר מתחוללת מהפכת ניקיון", הכריזו. הבעיה? פינוי הפחים היה בעייתי, השכונות הוותיקות הסריחו, ומטלת פינוי האשפה הביתית הפכה ללא נעימה ומסריחה עוד יותר. מה הלקח? אי-אפשר לעשות מהפכת ניקיון על בסיס יחסי ציבור בלבד. "שימו בכל מקום קומפוסט, אז אנשים יתרגלו שמפרידים את הזבל הרטוב", אומר סיגלר. "אנחנו לא רוצים להתאמץ. יש לנו מספיק דאגות במהלך היום".
אין מתקנים
זו אינה הבעיה היחידה, כמובן. גם אם היינו רוצים לטפל בכל הפסולת שלנו, אנחנו לא יכולים. כיום פועלים ארבעה מתקני מיון בלבד. עוד שישה נמצאים בשלבי הקמה. יש שלושה מתקנים לטיפול בחומר אורגני ועוד שלושה מתוכננים או נמצאים בשלבי הקמה. יש היום 11 מטמנות, שש מתוכן בדרום הארץ.
גיל ליבנה, מנכ"ל איגוד ערים דן לתברואה, מסביר כי "מדינת ישראל לא מצליחה ליצור טיפול מתקדם וסביבתי יותר בפסולת. היא לא מצליחה לצמצם את כמויות ההטמנה למרות הצבת יעדים שנה אחר שנה. תחום הטיפול בפסולת סובל מהפרדה בין אחריות לסמכות. בעוד שהאחריות מוטלת על העיריות, הסמכות איך לטפל בפסולת ואיפה, היא בידי המשרד להגנת הסביבה. גם אם עיריות היו רוצות לבצע שינוי באופן הטיפול בפסולת – איסוף, מיון ומחזור – הן כפופות למדיניות המשרד להגנת הסביבה. הוא קובע להן איך ומה לעשות".
משנת 2007 נדרש כל מפעיל אתר לסילוק פסולת בישראל לשלם היטל הטמנה לקרן לשמירת הניקיון. הרעיון הוא ליצור תמריץ שלילי להטמנת פסולת בקרקע. "בסוף הכסף להקמת מתקנים חדשים לטיפול בפסולת נתקע בקופה", אומר ליבנה, ומתכוון לקופה של הקרן לשמירת הניקיון. לפי דוח מבקר המדינה, נכון לסוף 2020 הצטברו בקרן 3.22 מיליארד שקל. רק 37% מהכספים שהתקבלו בקרן משמשים להגשמת מטרותיה, שהן בגדול לשמור על הניקיון במדינת ישראל. 1.66 מיליארד שקל למשל הועברו בשנים 2016 עד 2020 לטובת תקציב המדינה.
"בניגוד למה שקורה ברוב מדינות העולם, בישראל מייצרים משנה לשנה יותר ויותר פסולת", אומר עו"ד עמיעד לפידות, אחראי תחום הפסולת בארגון אדם טבע ודין. "אצלנו הפסולת היא 44% חומר אורגני, הרטיבות שלה מאוד גבוהה, מה שגורם לכך שאי־אפשר לטפל בה במורד הזרם. אי־אפשר לקחת את הפסולת לתחנת מיון לטיפול. זה לא עובד. יש שתי תחנות מיון כאלה בארץ, שתיהן כושלות וצריכות את התמיכה של קרן הניקיון".
לפידות אומר ש"הכהונה של השרה תמר זנדברג פוספסה מבחינת הטיפול בפסולת. הייתה תוכנית אסטרטגית והיא הייתה צריכה לקבוע צעדי יישום. מה עשו? כלום. נושא המטמנות זה סיפור כואב. אנחנו עומדים על גשר הספינה, רואים את הקרחון, שזה כמות הפסולת ההולכת וגדלה, והמקום נגמר. יש תוכנית אסטרטגית לטיפול בפסולת, אבל אין ביצוע".
התוכנית לטיפול בפסולת החלה בימי השרה הקודמת, גילה גמליאל. זנדברג החליטה להמשיך איתה קדימה, אבל העניינים זזים לאט. אלעד עמיחי, סמנכ"ל בכיר לשלטון המקומי במשרד להגנת הסביבה, מקווה להשטיח את עקומת הפסולת. "ההתייחסות לפסולת צריכה להיות כאל חומר גלם", הוא אמר. "מדיניות הטיפול בפסולת מגדירה את היעדים: 20% הטמנה, מעל 50% פסולת שתועבר למיחזור, וכל מה שיגיע להטמנה יהיה אחרי טיפול. צריך תשתית מספקת לטיפול בפסולת. זה מפעלים, מתקנים. אתגר הטיפול בפסולת שווה ערך לפחות לאתגר שהיה בעניין המים, כשהוקמו פה מתקני התפלה. בעשור הקרוב המדינה צריכה להקים 50 מתקנים בכל רחבי הארץ לטיפול בפסולת. יש פה אתגר לאומי. רק עם שילוב כוחות של המשרד יחד עם השלטון המקומי, האוצר ומוסדות התכנון ורשות מקרקעי ישראל אפשר להרים את הדבר הזה".
אין כניסה
אל כל הצרות שצוינו כאן תוסיפו את ההנחה שאף אחד לא רוצה מתקן טיפול בפסולת קרוב לבית שלו. רק השבוע מועצת התכנון אישרה הקמת מתקן כזה בראשון-לציון, לאחר התנגדות הרשות המקומית. המתקן אמור לטפל ברבע מהפסולת של גוש דן. אבל מי רוצה דבר כזה קרוב לבית? אף אחד.
בינתיים אנחנו לא ממש בכיוון. עדיין פועלים לאיתור קרקעות זמינות בשביל אותם מתקנים עתידיים. ומה לגבי סוגיית התשתיות העירוניות? "תוך שלוש שנים הפחים הכתומים להפרדת אריזות יהיו פרוסים בכל מדינת ישראל", מבטיח עמיחי. ומה לגבי היעלמות כלובי מיחזור בקבוקי המשקאות הנוחים? "נכון שהיו 40 אלף כלובים, והם היו גדולים ובולטים, אבל שיעור האיסוף בחזרה של בקבוקים שמיועדים למיחזור היה 20% בלבד. ברגע שאנחנו יוצרים ערך לבקבוק, כסף, נגיע לאיסוף השנה של 66%. אנחנו רק חצי שנה אחרי כניסתו של החוק ונלך ונשתפר. יהיו הרבה יותר נקודות החזרה, וציות של מפעלים ובתי העסק".
שיפור עבור האזרח הממוצע עדיין אין. וחשוב לזכור שהפסולת מהווה 10% מפליטות גזי החממה שלנו. "לפי תוכנית המשרד להגנת הסביבה, עד 2030 כ־80% מהפסולת תהיה תחת טיפול", אומרת פרופ' אופירה אילון מאוניברסיטת חיפה, חברה בפורום האקלים. "המשרד יודע את כל הפתרונות. זו לא בעיה טכנולוגית, זו בעיה רגולטורית. אני לא מצליחה להבין למה יש פה כל כך הרבה תקלות בדרך. אין בעיה של כסף. יש את קרן הניקיון".
טוב, אתם כבר יודעים מה קורה עם קרן הניקיון.
