האם תהיתם אי פעם מה אנשים אחרים חושבים עליכם? ואני מתכוון - מה הם באמת חושבים עליכם? אני, למשל, רוצה לחשוב שנחמד לבלות בחברתי, גם אם אני נהיה מעט קולני אחרי כמה כוסות בירה. אני גם רוצה לחשוב שאני פתוח ומתחשב, אף שאני מודע לכך שלפעמים אני מגיב בזלזול. אבל לאחרונה, במיוחד בבוקר שאחרי אותן כוסות בירה, התחלתי לתהות איך אנשים אחרים רואים אותי.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
האמת היא שאני תוהה לפעמים אם אנשים תופסים אותי בתור מישהו מעצבן יותר ממה שחשבתי. כי גם אם זה המקרה - סביר שלא אדע. זה חלק ממה שמסקרן אותי בכל העניין. עד כמה נכון אנחנו מעריכים את עצמנו? מיהו בעצם האני האמיתי - האני שאנחנו חושבים על עצמנו או האופן שבו האנשים שסביבנו תופסים אותנו?
6 צפייה בגלריה
ישנו פער בין איך שאנחנו תופסים את עצמנו לאיך שאחרים תופסים אותנו
(צילום: shutterstock)
תראו, זה לא שאני אובססיבי בנוגע לעצמי. אני פשוט סקרן לדעת עד כמה התפיסה של אנשים אחרים את האישיות שלי תואמת את התפיסה שלי את עצמי. אבל בסופו של יום, השאלה המתבקשת היא אם הגברת המודעות לאותה "אישיות צללים" שלי תהפוך את החיים לטובים יותר, לא רק עבורי אלא גם עבור האנשים שסביבי. אמרתי כבר שאני לא אובססיבי בנוגע לעצמי?
בחיפוש אחר תשובות, עשיתי את מה שרוב האנשים ההגיוניים נוטים להימנע ממנו - ביקשתי תובנות כנות על האופי שלי מקבוצה של חברים, בני משפחה ועמיתים לעבודה. ביקשתי מהם למלא שאלון להערכת אישיות שבנו פסיכולוגים, שכלל 60 סעיפים. נוסף על כך, ביקשתי שיציינו שתי תכונות שהם הכי מייחסים לי - אחת חיובית ואחת שלילית. אחר כך ישבתי וחיכיתי בעצבנות לתוצאות.
הקריאה "דע את עצמך" מהדהדת עוד מהעת העתיקה. ידועה הכרזתו של סוקרטס, שחיים ללא חקירה עצמית הם חיים חסרי ערך. אבל עבור הפילוסופים היוונים הקדמונים, השאיפה להכרת העצמי התבטאה בדיאלוגים שנועדו לפענח את מהות הטבע האנושי ואת צורת הממשל הנכונה. ההתמקדות בהתבוננות פנימית הגיחה רק בשלב מאוחר יותר, במאה ה-17, עם רנה דקארט. "הרעיון שאנחנו פשוט יושבים ומהרהרים על עצמנו, אותו מבט פנימה, הוא מודרני ומערבי באופן מובהק", אומר מיטשל גרין, פילוסוף מאוניברסיטת קונטיקט שחוקר את הידע העצמי.
במובן מסוים, אי אפשר להימנע מצבירת ידע על העצמי. אנחנו כל הזמן חושבים כיצד אנו מרגישים, מה נאכל בערב וכן הלאה. נוסף על כך, לכל אחד ואחת מאיתנו יש יתרון בצבירת ידע ייחודי על ההיסטוריה האישית שלנו, על המחשבות והרגשות הפרטיים, ועל מה שאנחנו עושים כאשר אף אחד לא מסתכל. לכאורה, אין לנו סיבה לחשוב שאנחנו לא יודעים כל מה שצריך לדעת על האני האמיתי שלנו. איני מתכוון למהות הפנימית והבלתי משתנה שלנו, אלא לדרך שבה אנחנו בדרך כלל חושבים, מרגישים ומתנהגים לאורך שנים, ואפילו עשרות שנים. במילים אחרות - האישיות שלנו. אף על פי כן, ממש לא בטוח שלמרות כל זאת יש לנו תמונה מדויקת על עצמנו.
עבור פסיכולוגים זוהי שאלה אמפירית. הצרה היא שתפיסות עצמיות הן מקרה קלאסי של "בעיית הקריטריון" - בהיעדר קריטריון אובייקטיבי להשוואה, כיצד נוכל להעריך את רמת הדיוק של התפיסה העצמית שלנו? בשנים האחרונות ניסו חוקרים להתגבר על כך על ידי השוואה בין תפיסה עצמית ובין האופן שבו אחרים תופסים אותנו. "אין צינור ישיר לאני האמיתי שלנו", אומרת סימין וזירה, פסיכולוגית מאוניברסיטת מלבורן שבאוסטרליה. "האופן שבו אנשים שמכירים אותנו היטב תופסים אותנו בהקשרים שונים ועל פני הטיות שונות הוא הקריטריון הכי קרוב שיש לנו להערכת השאלה מי אנחנו באמת".
במחקרים אחדים, הצליחו חוקרים להשוות תפיסות עצמיות עם תצפיות חיצוניות על ההתנהגות. בהשוואה בין הדירוג העצמי של תכונות האישיות המרכזיות שנתנו לעצמם משתתפי קבוצת מחקר ובין אינדיקטורים התנהגותיים שנצפו על כל אחת מהתכונות הללו (בסביבת מעבדה), נמצא שיש מתאם טוב למדי בין תפיסות עצמיות להתנהגות בפועל. תוצאות דומות דווחו מניסויים שנעשו בסביבות של העולם האמיתי, ובהם החוקרים מדדו התנהגות באמצעות הקלטות אודיו של חיי היומיום של המשתתפים.
"התפיסות העצמיות שלנו בדרך כלל מנבאות את ההתנהגות שלנו טוב למדי", אומרת לורן יומן, פסיכולוגית מאוניברסיטת מקגיל במונטריאול שבקנדה. לדבריה, הן גם תואמות היטב את התפיסות של אנשים שקרובים אלינו. ממצאים אלה הסתדרו היטב עם חוויית המשוב האישית שלי. השתמשתי בגרסה מקוונת של מבחן הנקרא Big Five Inventory-2, המבוסס על מודל שפסיכולוגים משתמשים בו כדי להעריך אישיות. המודל מחלק את האישיות שלנו לחמש תכונות בלתי תלויות - מוחצנות, נעימות, מצפוניות, פתיחות מחשבתית ונוירוטיות, ומפיק ציון בסולם 1 עד 100 לכל תכונה. כשניגשתי למבחן קיבלתי ציון גבוה על מוחצנות (71) ועל פתיחות מחשבתית (96), יצאתי בינוני בנעימות (65) ונמוך בנוירוטיות (48) ובמצפוניות (46).
6 צפייה בגלריה
"התפיסות העצמיות שלנו בדרך כלל מנבאות את ההתנהגות שלנו טוב למדי"
(צילום: shutterstock)
כאשר התוצאות על התפיסות של אנשים אחרים אותי החלו לזרום, נדהמתי ממידת הדמיון לתוצאות שלי. היו כמה הבדלים, כמובן. למשל, חלק מהמשיבים דירגו אותי גבוה ממה שדירגתי את עצמי בתכונות מוחצנות ומצפוניות. כמו כן, כמה מהם התלהבו מאוד מהמשימה השנייה, ונהנו לדווח על שפע תכונות שליליות שהם מקשרים אליי, וחרגו לגמרי מ"חמש התכונות הגדולות". כמה מרגעי השיא כללו תיאורים כמו "צעקני", "מתלהם", "לא ממושמע", ומעל כולם - התשובה שכתב מי שנכנה אותו כאן בשם בן, כי זה שמו - "האם יש מילה גרמנית לתכונה 'לא נותן להשחיל מילה'?".
אומנם הייתי מודע לתכונות האלה, אבל כנראה זלזלתי בהיקף שלהן. בכל מקרה, יכולתי לומר שבסך הכול הפערים בין תפיסת העצמי שלי לאופן שבו אחרים תופסים אותי היו קטנים דיים כדי לגרום לי לחשוב שאני מכיר את עצמי די טוב.
כפי שאולי תוכלו לנחש, השטן נמצא בפרטים הקטנים. פסיכולוגים הוכיחו שוב ושוב שהדרך שבה אנו רואים את עצמנו עוברת דרך בופה שלם של הטיות קוגניטיביות, שגורמות לכולנו, במידה כזו או אחרת, לחיות באשליה בנוגע למי שאנחנו. "התפיסות העצמיות שלנו רחוקות מלהיות מדויקות", אומרת וזירה.
חוסר הדיוק שלנו מגיע לשיאו כשמדובר בתכונות אישיות שאנו מחשיבים כרצויות מאוד או כלא רצויות מאוד. "אנחנו מעריכים את עצמנו יתר על המידה בתכונות שחשובות לנו, וגם בתכונות שאינן חד-משמעיות", אומר דיוויד דאנינג מאוניברסיטת קורנל בניו יורק. התוצאה היא מה שזכה לכינוי "אשליית העליונות" - מצב שבו אנשים מעריכים יתר על המידה את תכונותיהם ומדרגים את עצמם בצורה חיובית יותר מאשר הדירוג שלהם על ידי אחרים. כך לדוגמה, וזירה מצאה שהדיווחים העצמיים של סטודנטים על רמת האינטליגנציה שלהם היו גבוהים בדרך כלל מתוצאות מבחני האיי־קיו שלהם ומתפיסות של אחרים אותם. אנחנו משלים את עצמנו בנוגע לחוכמה שלנו, לאטרקטיביות הפיזית שלנו או לכריזמה שלנו - כך או אך, נראה שאנחנו עושים זאת כדי לשפר את תחושת הערך העצמי ואת המעמד החברתי שלנו. אני חושש שגם אני נפלתי למלכודת, כאשר דירגתי את עצמי 96 ב"פתיחות מחשבתית", בזמן שהיו שדירגו אותי בכ-70 בלבד. היה אפילו "חבר" (נניח!) שדירג אותי בציון העלוב 43 בתכונה "נעימות".
מנגד, נראה שרבים מאיתנו מזלזלים בתכונות של עצמנו ומפקפקים ביכולות שלנו, בהשוואה לאלו של אחרים - תופעה המכונה תסמונת המתחזה. "השאלה לאיזה צד ניטה תהיה תלויה במידה רבה בהערכה העצמית שלנו", אומרת וזירה. במחקר שתיארנו קודם, הסטודנטים שדורגו בהערכה עצמית נמוכה העריכו בחסר את רמת האינטליגנציה שלהם, בעוד הבטוחים יותר בעצמם חשבו שהם חכמים יותר ממה שהיו באמת.
אם כך, במקרים רבים אחרים יתפסו אותנו בצורה נכונה יותר ממה שאנו תופסים את עצמנו, או לפחות אפשר לטעון שזה המצב, כל עוד מקבלים את העובדה שהפרספקטיבה המוסכמת של משקיפים חיצוניים מציעה ראייה אובייקטיבית יותר עלינו מאשר הראייה שלנו את עצמנו, גם אם לכל אחד מהם יש בהכרח הטיות ונקודות עיוורון משלו. לדברי יומן, "ברוב המקרים, תפיסות חיצוניות מנבאות טוב יותר התנהגות של אנשים מאשר דיווח עצמי".
במידה רבה, אנחנו מה שרוב האחרים חושבים עלינו אבל גם כאן יש הבדלים קטנים. כאשר וזירה השוותה דירוגי אישיות עם דירוגי התנהגות, כפי שנצפתה בסרטוני וידאו המתעדים משימות בתנאי מעבדה, היא גילתה שהדירוגים שנתנו המתבוננים היו מדויקים יותר מהדירוגים העצמיים עבור תכונות כמו אינטליגנציה ויצירתיות, אבל ההפך היה נכון בנוגע לתכונת הנוירוטיות. כך שאולי נכון יותר לומר שמי שמכיר אותנו היטב רואה בנו דברים שאנחנו לא רואים בעצמנו, במיוחד כשמדובר בהיבטים באישיות שלנו שאכפת לנו מהם, ולכן קשה לנו יותר לשפוט אותם במדויק.
ככלל, אם יש משהו שמתקרב לאמת אובייקטיבית בנוגע למי אנחנו, הרי אלה התפיסות המצטברות של אנשים אחרים אותנו. אם זה כך, למרות הכול אינני האדם שאני חושב שאני. "במידה רבה, אנחנו מה שרוב האחרים חושבים עלינו", אומר דניאל לייסינג, מהאוניברסיטה הטכנית של דרזדן שבגרמניה.
הבעיה מבחינתי היא שהתפיסה שלי בנוגע לאופן שבו אחרים רואים אותי, מה שמכונה מטא-תפיסה או תפיסת-על, תאמה באופן כללי את האופן שבו אחרים באמת רואים אותי, לפי הדירוג שלהם אותי בחמש תכונות האישיות הגדולות, למעט הערכת החסר שלי בתכונה "עד כמה אני יכול להיות מעצבן כשאני מתלהב". התחלתי לחשוב שאולי התוצאות היו עסיסיות יותר, לוּ היה מתברר שאנשים באמת חושבים שאני בלתי נסבל. אבל כשבחנתי את ההסכמה המוחצת בקרב הנשאלים על היותי קולני ופטפטן, אני יכול לראות למה התכוון לייסינג כשאמר שתפיסות העל שלנו לרוב אינן מדויקות.
המסקנה היא שאם אתם רוצים תמונה מלאה של האישיות שלכם, אתם זקוקים למשוב. עבור גרין, מחבר הספר Know Thyself: The value and limits of self-knowledge (בתרגום חופשי: דעו את עצמכם: הערך והגבולות של הידע העצמי), הרעיון של "תת-מודע מסתגל" הוא תמיכה נוספת ברעיון המשוב. המונח 'תת-מודע מסתגל' מתייחס לשורה של תהליכים נפשיים המשפיעים על שיפוט ועל קבלת החלטות, אך נמצאים מחוץ לטווח ההכרה של המוח המודע. "אם תת-מודע מסתגל אכן קיים - ויש ראיות רבות המצביעות על כך שהוא קיים - אזי לא סביר שנצליח לגלות מהן נקודות העיוורון וההטיות החבויות בנו באמצעות התבוננות פנימית בלבד", אומר גרין.
אומנם ההתבוננות הפנימית חשובה, אך הרעיון הוא ש"צריך גם את הפרספקטיבה האובייקטיבית יחסית של גורם חיצוני", מסביר גרין. "עם זאת, הייתי מוסיף שצריך להיזהר, כי קבלת ביקורת חיצונית כנה על האישיות שלנו עלולה להיות חוויה לא הכי נעימה. יש סיבה לכך שמשוב ישיר וכן הוא נדיר".
במקרה שלי, ציוני חמש התכונות הגדולות שלי במבחן האישיות לא ערערו אותי כלל, אבל כשזה הגיע לבחירת המילים שבהן אנשים אחדים השתמשו לתיאור תכונותיי השליליות ביותר - ובכן, אני יכול להבין מדוע סוג כזה של משוב לא מתאים לכולם.
אם אנחנו לא מכירים את עצמנו, אנחנו מסתכנים ברדיפה אחר דברים שאנחנו לא רוצים לשמוע.
מה שמביא אותנו לשאלה הגדולה השנייה: האם השאיפה להכרת העצמי שווה את זה? מה בעצם אנחנו מרוויחים מהצצה לתוך הנקודות העיוורות שלנו, במטרה לקבל הבנה מדויקת יותר של מי שאנחנו?
"תפיסה מדויקת יותר של העצמי נחשבת בדרך כלל דבר טוב", אומרת יומן, "משום שהכרת האישיות שלנו אמורה לעזור לנו בהחלטות טובות יותר בחיים" - לאיזו קריירה לשאוף, עם מי ליצור מערכות יחסים וכדומה. ידע עצמי "גם מאפשר לנו לקיים אינטראקציות נעימות יותר עם אחרים, ויוצר תחושה סובייקטיבית של קוהרנטיות ושל משמעות". למשל, מחקר שיומן פרסמה עם עמיתים ב-2020 הראה כיצד אנשים שמסכימים יותר עם אחרים בנוגע לתכונות האישיות שלהם מדווחים על רווחה נפשית גבוהה יותר.
זה הגיוני. הבעיה היא שרוב העדויות התומכות במסקנות כאלה הן מתאם (קורלציה). "קשה לדעת אם ידע עצמי מקדם רווחה נפשית או רווחה נפשית מקדמת ידע עצמי", אומרת יומן.
וזירה נוטה לעבר הספקנים. "מטרת המחקר שלי לא הייתה רק לבדוק עד כמה אנשים מכירים את עצמם, אלא גם לברר מדוע זה חשוב: האם לאנשים בעלי ידע עצמי מפותח יותר יש הישגים טובים יותר בחיים?" היא מסבירה. "אבל האמת היא שאנחנו אפילו לא יודעים אם ידע עצמי הוא טוב עבורנו או לא. הראיות אינן חד-משמעיות לחלוטין. זו עדיין שאלה פתוחה". לא קשה לדמיין מחקר שמשווה אנשים בעלי ידע עצמי טוב לקבוצת ביקורת, ועוקב אחריהם לאורך עשרות שנים כדי לראות אם השיגו תוצאות טובות יותר לטווח ארוך, מבחינת רווחה ומערכות יחסים. אבל לא קיימים מחקרים כאלה, אולי מסיבה טובה. "הרעיון שנוכל להתערב בידע העצמי כדי לשפר את חייהם של אנשים נשען על ההנחות שידע עצמי הוא דבר מדיד, שהוא טוב עבורנו, ושאנחנו יכולים לשנות אותו. האמת היא שאנחנו בקושי יודעים את הדבר הראשון", אומרת וזירה. גם יומן אומרת דבר דומה: "עדיין לא הוכח אמפירית שאנשים יכולים לבצע שינויים כאלה, וכי שינויים כאלה יכולים לשפר את הרווחה הנפשית ואת התוצאות החברתיות החיוביות".
כפי שמציינת וזירה, ייתכן שכאשר מדובר ברווחה נפשית או באושר, אמונות מוטות יציעו תוצאות טובות יותר. ואומנם, הוצע כי קיימת "אשליה שולית אופטימלית", שמצליחה לקלוע למקום המושלם שבו אתם עדיין רואים את עצמכם בצורה חיובית, אבל בלי לעוות את המציאות עד כדי כך שיתעוררו בעיות במערכות היחסים או בקריירה. עם זאת, וזירה סבורה שתפיסות עצמיות מדויקות צפויות לגרום לאנשים סביבכם להיות שמחים יותר.
6 צפייה בגלריה
"קשה לדעת אם ידע עצמי מקדם רווחה נפשית או רווחה נפשית מקדמת ידע עצמי"
(צילום: shutterstock)
האינסטינקט של גרין נמצא במקום כלשהו באמצע. "אני כן חושב שידע עצמי במובן הרחב שלו, שכולל גם תפיסות של אחרים אותנו, הוא בעל ערך, אם כי לא אתיימר לחשוב שיש מחקרים מעמיקים המגבים זאת". זו יותר אינטואיציה, המבוססת במידה רבה על הרעיון שהתפיסה העצמית שלנו משפיעה רבות על מערכות היחסים שלנו ועל ההחלטות שמעצבות את החיים שנחיה. "אם אנחנו לא מכירים את עצמנו, אנחנו מסתכנים בבזבוז האנרגיה שלנו על מרדף אחר דברים שאנחנו לא באמת רוצים או לא באמת אכפת לנו מהם", אומר גרין. במובן הזה, אולי מועיל יותר להבין מה באמת חשוב לנו.
אני חייב להודות שהחוויה שלי של הצצה לתפיסות של אחרים את האופי האמיתי שלי לא הייתה כרוכה בתגליות מרעישות. עיניי לא נפקחו לרווחה. עם זאת, אני חושב שזה היה תרגיל חשוב, משום שעכשיו יש לי מושג ברור יותר היכן מתחבאות האשליות שלי, ואני בהחלט מתכוון להשתדל מעכשיו להפסיק לקטוע אנשים באמצע הדיבור. "ברור שהשם שיוצא לנו מרמז על אופן ההשפעה שלנו בעולם", אומרת וזירה, "ומלמד אותנו מה אחרים חווים כשהם נמצאים במחיצתנו".
ההטיות הקוגניטיביות ונקודות העיוורון שלנו פירושן שאחרים רואים את האישיות האמיתית שלנו בצורה מדויקת יותר מאיתנו, במיוחד כשמדובר בתכונות שאנחנו מעריכים. דרך אחת לנצל זאת היא פשוט לשאול אנשים, אבל רק אם אתם חושבים שתצליחו להתמודד עם משוב אמיתי. תוכלו למצוא מבחני אישיות של דיווח עמיתים באינטרנט.
כמו כן, קחו בחשבון שלכל אחד יש את ההטיות שלו, וכי הקרובים אליכם ביותר עלולים להיות גם המוטים ביותר בנוגע אליכם. "זו הסיבה שמשפחה קרובה היא לא בדיוק חוות הדעת המומלצת", אומרת סימין וזירה מאוניברסיטת מלבורן שבאוסטרליה. "האדם האידיאלי הוא מישהו שמכיר אותנו היטב, אבל זהותו לא מתמזגת עם זהותנו, למשל: עמית ותיק לעבודה שאנחנו נוהגים לבלות איתו גם מחוץ לשעות העבודה".
אם אחד המדדים לאישיות האמיתית שלנו הוא האופן שבו אנחנו חושבים ומתנהגים כלפי אחרים באופן לא מודע, ולא האופן המודע שבו אנחנו חושבים שאנחנו עושים זאת, אזי אחת הדרכים להכיר את האני האמיתי שלנו הוא לעשות את מבחן האסוציאציות החבויות (IAT), שמציע שיטה מהירה לחשיפת ההטיות הנסתרות שלנו. "אלה דברים שאי אפשר להגיע אליהם באמצעות התבוננות פנימית", אומר מיטשל גרין, פילוסוף מאוניברסיטת קונטיקט.
יש ויכוח מסוים בנוגע למהימנות של מבחנים כאלה, אבל בהתחשב בבעיות הרבות שיש לניסיון להתמודד עם ההבנה הזו לבד, הם כנראה אמינים יותר מהשיפוט העצמי שלנו. בכל מקרה, יש מה להרוויח מהבנת האופן שבו החברה עיצבה את ההנחות שלנו בנוגע לאחרים.
חסם מרכזי לידע על העצמי הוא מה שמכונה חשיבה מוּנַעַת (motivated reasoning). כך למשל, אם אנו נוטים לייחס חשיבות רבה לכריזמטיות או לאינטליגנציה, אזי נעריך יתר על המידה תכונות אלה בעצמנו, כי כך חשיבה כזו מרחיקה רגשות שליליים, וגורמת לנו להרגיש טוב.
לפי אריקה קרלסון מאוניברסיטת טורונטו שבקנדה, שיטת המיינדפולנס (הפניית הקשב למחשבות ולרגשות שלנו בצורה לא שיפוטית) יכולה להיות דרך טובה להתגבר על חסמים כאלה. הרעיון הוא להפחית תגובתיות רגשית, וכך למתן את הדחף להשלות את עצמנו. קרלסון מציינת שמודעות גופנית גבוהה יותר יכולה גם היא לשפר את המודעות שלנו להתנהגותנו הלא מילולית, כגון הזעפת פנים או מחוות שליליות אחרות.
פורסם לראשונה: 14:48, 26.12.22
