השבוע התקיימו טקסי חלוקת פרסי נובל, שבעולם המדע מתייחסים אליהם בערך כמו שבהוליווד מתייחסים אל פרס האקדמיה, האוסקר. לפני חודשים, באוקטובר, הכריזו ועדות נובל מי יהיו הגברים שיזכו הפעם בפרס. בסמוך להכרזה כל אנשי המדע, ואנשים רבים מחוץ לאקדמיה, חיכו בהתרגשות לשמוע איזה סרט, סליחה, חוקר, יקבל שיחת טלפון מפתיעה ויגלה שיוענק לו פרס על מחקרו בפיזיולוגיה או רפואה, כימיה, או פיזיקה. בימים שלאחר מכן הוכרזו גם פרסי נובל הלא-מדעיים, לספרות ולשלום.
הזוכים המאושרים, לרוב, מקבלים פרס כספי נכבד, תהילת עולם ומדליה. אך פעמים רבות התהילה של מעטים – בכל פרס יכולים לזכות עד שלושה אנשים – מעמידה בצל את תרומתם של חוקרים וחוקרות אחרים למחקר שהוביל לזכייה. בעיה זו מלווה את הפרס מימיו הראשונים. אולי לא מפתיע, עבור פרס שעורר מחלוקות מהרגע שנודע על קיומו, ושנוצר אולי כניסיון של אדם אחד לשפר את יחסי הציבור שלו.
במותו ציווה לנו את הפרסים
ביום רביעי, 27 בנובמבר 1895, בפריז, חתם אלפרד ברנרד נובל (Nobel) בן ה-62 על צוואתו השלישית והאחרונה. הוא היה אחד האנשים העשירים באירופה, כימאי, מהנדס יזם וממציא, שעשה את הונו מפיתוח חומרי נפץ, וביניהם הדינמיט. על פי הסיפור המקובל, כמה שנים לפני שערך את צוואתו, ב-1888, זכה נובל בהצצה חטופה ליום מותו. באותה שנה מת אחיו לודוויג וכמה עיתונים פרסמו בטעות ידיעות על מותו של אלפרד. אחד מהם, עיתון צרפתי בשם Ideotie Quotidienne, פרסם את הידיעה השגויה תחת הכותרת "סוחר המוות מת" (Le marchand de la mort est mort). נובל, כך טוענת האגדה, קרא את הידיעה, נחרד מהרעיון שיזכר כ"סוחר מוות" והחליט להוריש את רוב הונו לקרן שתישא את שמו, ותעניק פרסים לאנשים שהגיעו להישגים שתרמו לאנושות.
עוד כתבות באתר מכון דוידסון לחינוך מדעי:
המירוץ המדעי למיגור הקורונה: עדכון שבועי
המחקרים החדשים ביותר
רביית הבתולים המפתיעה של הקונדורים
סיפור יפה, אולם נראה שהעיתון הצרפתי מעולם לא היה קיים. אמנם היו עיתונים שדיווחו בטעות על מותו של נובל, כמו לה פיגארו (Le Figaro) שפרסם ידיעה קצרצרה על כך ש"אדם, שאי אפשר להחשיב בקלות למיטיבה של האנושות, מת אתמול בקאן. זה אדון נובל, ממציא הדינמיט. נובל היה שוודי". ידיעה ללא כותרת מחרידה, ושקשה לדעת אם אלפרד נובל קרא אותה. האגדה גם לא מופיעה באתר של פרס נובל, שעל פיו נובל קיבל השראה לייסוד הפרס, לפחות חלקית, בעקבות זכייתו עם אביו ב-1868 בפרס של האקדמיה המלכותית השוודית למדעים על "גילויים חשובים בעלי ערך מעשי לאנושות". נראה שגם לאהובתו לשעבר וחברתו הטובה הברונית ברטה פון זוטנר (von Suttner), סופרת ופציפיסטית, היה חלק בכך. ב-1905 פון זוטנר אף זכתה בעצמה בפרס נובל לשלום. לא משנה מה ההשראה האמיתית של נובל, נראה שהוא החליט לוודא שבעתיד יקשרו את שמו לא לחומרי נפץ, אלא לקדמה ומדע.
ב-10 בדצמבר 1896 מת נובל בביתו בסן רמו, באיטליה. בני משפחתו קראו את צוואתו וגילו שהאדם שכתב על עצמו בעבר: "אני מיזנתרופ ובכל זאת אדם מיטיב, חסר לי יותר מבורג אחד ואני בכל זאת סופר-אידיאליסט שמעכל פילוסופיה באופן יעיל יותר מאשר אוכל", אכן היה לכל הפחות חלק מהדברים האלה. נובל חסר הילדים הוריש סכומים קטנים לאחיינים ולאחייניות שלו, למשרתים, ולעוד כמה אנשים ביניהם אהובתו לשעבר סופי קאפי (הס), יהודיה שהתנצרה ושנובל לא הסתיר מפניה את דעותיו האנטישמיות. את כל מה שנותר מעזבונו, 31 מיליון קרונות שבדיות שהיו 94 אחוז מכל הונו, הוריש לקרן שתיפתח על שמו. בערך של ימינו הסכום הזה שווה לכ-1.7 מיליארד קרונות, שהם קצת יותר מ-583 מיליון שקל. על פי הצוואה "הריבית על הקרן תחולק בכל שנה כפרסים לאלו שבמהלך השנה הקודמת העניקו את התועלת הרבה ביותר לאנושות".
בצוואתו קבע נובל שהריבית הזו תחולק לחמישה חלקים שווים, שינתנו בתחום הפיזיקה, הכימיה, הפיזיולוגיה או הרפואה, הספרות וקידום השלום, כל אחד לאדם אחד, שייבחר ללא קשר למוצאו. הוא גם הגדיר מי יהיו המוציאים לפועל של צוואתו ואילו ארגונים יהיו אחראים על בחירת הזוכים וחלוקת הפרסים.
הצוואה החדשה הכעיסה מאוד המון אנשים, ונחשבה בעיני רבים מבני משפחתו של נובל לצעד רע למדי. בני המשפחה שחשו, בצדק, שנושלו ניהלו קרב משפטי ארוך נגדה; מנהלי העזבון שמינה גילו על תפקידם רק כשנפתחה הצוואה; המוסדות שנובל קבע שיבחרו את הזוכים שמעו על כך לראשונה לאחר מותו; ובתקשורת כעסו שהפרס העתידי יחולק גם ללא שוודים. בעקבות כל הבעיות האלו פרסי נובל הראשונים הוענקו רק ביום השנה החמישי למותו של נובל, ב-10 בדצמבר 1901, לפני 120 שנה.
ללא כתפי ענקים?
מהרגע בו פרסי נובל הוענקו לראשונה התחילו גם הביקורות והתלונות על הפרסים. בין הזוכים בשנה הראשונה היה אמיל פון ברינג (von Behring), שקיבל את הפרס ברפואה על גילוי אנטי-רעלן נגד דיפתריה. התגלית נעשתה עשר שנים לפני כן, במחקר שהיה שותף לו הרופא והבקטריולוג היפני ברון קיטסאטו שיבסבורו (Kitasato). קיטסאטו אף היה אחד המועמדים לפרס, אך לבסוף הוא ניתן רק לפון ברינג. רשמית קיטסאטו לא יכל לקבל את הפרס מפני שנובל קבע שרק אדם אחד יזכה בו. אולם, כבר באותה שנה שני אנשים חלקו את פרס נובל לשלום, וכעבור שנתיים, ב-1902, נבחרו שני חתני פרס נובל לפיזיקה: פיטר זימן (Zeeman) והנדריק לורנץ (Lorentz) ההולנדים. כמו כן, נובל קבע שהפרס יוענק למחקר שנעשה בשנה שקדמה לו, הגבלה שוועדת הפרס התעלמה ומתעלמת ממנה בצדק: הרי אי אפשר לקבוע אם תגלית היא נכונה, או עד כמה היא "מועילה לאנושות", בזמן כה קצר. מסיבות אלו ההנחה הרווחת היא שקיטסאטו לא קיבל נובל בגלל גזענות או לאומנות, אחרי הכל הוא היה זר יפני.
יש עוד דוגמאות רבות לחוקרים שקופחו ולא חלקו את הפרס על אף שתרמו למחקר שבזכותו הוא ניתן. במאמר מ-2013 שני הביולוגים ארתורו קסדבאל (Casadevall) ופריק פנג (Fang) מספרים על פרס נובל לפיזיולוגיה או לרפואה שהוענק ב-1952 לזלמן אברהם וקסמן (Waksman) על גילוי האנטיביוטיקה סטרפטומיצין, אף שמי שבאמת גילה את האנטיביוטיקה, בעודו עובד לבד במרתף, היה הסטודנט לדוקטורט אלברט שץ (Schatz). דוגמה חדשה יותר, ושנויה במחלוקת, היא של ריימונד דמדיאן (Damadian), רופא אמריקני, בריאתן וממציא מכונת דימות תהודה מגנטית (MRI) הראשונה. ב-2003 ועדת נובל החליטה להעניק את הפרס לרפואה לפול לוטרבור (Lauterbur) ולפיטר מנספילד (Mansfield) על תפקידם בפיתוח דימות תהודה מגנטית. סורקי MRI הקיימים כיום מבוססים על פיתוחיהם, יותר מאשר על אלו של דמדיאן, שנעשו בנפרד. על אף שהייתה לוועדה אפשרות להעניק את הפרס לאדם שלישי היא בחרה לא לעשות זאת. בתגובה, דמדיאן הפגוע – שהיה הראשון להציע את הרעיון של דימות תהודה מגנטית, ואף פרסם מאמר בכתב העת Science על זיהוי גידולים בעזרת הטכנולוגיה – פרסם מודעות מחאה בגודל עמוד שלם בניו יורק טיימס, בוושינגטון פוסט ובלוס אנג'לס טיימס.
ההכרזה על הזוכים בפרס נובל בפיזיקיה ב-2017
בשנת 2017 פרס נובל בפיזיקה הוענק לשלושה מדענים, מספר הזוכים המקסימלי האפשרי. השלושה, ריינר וייס (Weiss), בארי בריש (Barish) וקיפ ת'ורן (Thorne) מצוות גלאי LIGO/VIRGO, קיבלו את הפרס על תרומתם לגילוי גלים כבידתיים. אולם השלושה, שהקימו את הוועדה המנהלת של LIGO, הם חלק מצוות של מאות חוקרים וחוקרות: על המאמר המתאר את גילוי הגלים חתומים מעל אלף אנשים מעשרים מדינות.
"כמובן ש-LIGO חייב את הצלחתו, פשוטו כמשמעו, למאות מדענים ומהנדסים מסורים", אמר מרטין ריס (Rees), האסטרונום המלכותי של בריטניה, בריאיון ל-BBC. "העובדה שוועדת נובל מסרבת להעניק פרסים קבוצתיים גורמת לבעיות עבורה בתכיפות הולכת וגדלה – ויוצרת רושם מטעה ולא הוגן של האופן בו רוב המדע נעשה בפועל". קסדבאל ופנג הביעו דעה דומה, וכתבו במאמרם שפרס נובל הוא התמצית של גישת "המנצח לוקח הכל", הוא מעוות את ההיסטוריה של המדע בכך שהוא מתמקד בתרומתם של פרטים בודדים לתגליות שנעשו בזכות עבודתם של קבוצות ושל הרבים. ברובם המוחלט של המקרים מדע הוא עבודת צוות. המדענים, כדברי ניוטון, עומדים על כתפי ענקים ומסתמכים תמיד על עבודתם של קודמיהם. עם זאת, עבודתם נבנית גם בעזרת תרומתם של שותפיהם ושל מדענים אחרים בני זמנם העובדים באותו תחום, אפילו אם ועדות נובל מסרבות להכיר בכך.
5 צפייה בגלריה
פרס נובל ברפואה הוענק לפול לוטרבור (משמאל) ולפיטר מנספילד. ומי נשאר בחוץ? ריימונד דמדיאן
(צילום: אתר פרס נובל)
הוועדות לא יכולת לטעון שהן מעניקות פרסים לשלושה אנשים לכל היותר בגלל הצמדות לכללים בצוואתו של אלפרד נובל. נובל הרי קבע בצוואתו שבכל תחום יהיה רק זוכה אחד - ושהוא יזכה על תרומתו בשנה החולפת, שני כללים שהוועדות התעלמו מהם במהרה. ועדת פרס נובל לשלום בחרה לעתים להעניק את הפרס לקבוצות ולארגונים, כמו לשכת השלום הבינלאומית בשוויץ או הוועד הבינלאומי של הצלב האדום, שזכה בפרס שלוש פעמים. אם כך אין סיבה שפרסי נובל המדעיים לא יוענקו לקבוצות.
חפש את האישה
שיאני המקופחים, שלא קיבלו פרס נובל על אף שהיו ראויים לכך, הן המדעניות. מבין 626 החוקרים שזכו בפרס נובל במדעים עד היום רק 22 היו נשים, ביניהן הישראלית עדה יונת שזכתה ב-2009 בפרס נובל בכימיה על פענוח מבנה הריבוזום, "בית החרושת" שמייצר חלבונים בתא. חוקרת אחרת שהתמחתה בפענוח מבנים הייתה המדענית הבריטית רוזלינד פרנקלין (Franklin), שעבודתה תרמה רבות לפענוח מבנה ה-DNA. ללא ידיעה עמיתה לעבודה, מוריס וילקינס, שיתף עם ג'יימס ווטסון ופרנסיס קריק צילום שעשתה, ושאיפשר לצמד לקבוע את מבנה ה-DNA ב-1953. ווטסון, קריק ווילקינס זכו על תגליתם בפרס נובל לפיזיולוגיה או רפואה לשנת 1962, ארבע שנים לאחר מותה של פרנקלין מסרטן השחלות בגיל 37. מאז 1974 פרס נובל מוענק רק לאנשים שהיו בחיים בעת ההכרזה על זכייתם, אך גם לפני כן היה מאוד לא מקובל להעניקו לאחר המוות. עם זאת, מאחר שהפרס יכול להתחלק בין לא יותר משלושה אנשים סביר שגם לו הייתה בין החיים ועדת הפרס הייתה מעניקה אותו לשלושת הגברים.
מדעניות חיות נדחקו אף הן על ידי שותפיהן ויריביהן הגברים. ורה רובין (Rubin), האסטרונומית שגילתה בשנות ה-60 וה-70 של המאה הקודמת ראיות לקיומו של החומר האפל על פי סטיות בתנועתן של גלקסיות, הוזכרה פעמים רבות כמועמדת לפרס נובל בפיזיקה. "החומר האפל שינה מן היסוד את תפיסתנו בנוגע ליקום וחולל מהפכה בפיזיקה כולה. המאמצים להבין את טיבו מעסיקים חוקרים רבים באסטרופיזיקה ובפיזיקה של חלקיקים", אמרה אמילי לאבסק (Levesque) אסטרופיזיקאית מאוניברסיטת וושינגטון בריאיון לכתב העת Astronomy. "צוואתו של אלפרד נובל קובעת שהפרס בפיזיקה יוענק על התגלית החשובה ביותר בתחום. אם חומר אפל אינו מתאים לתיאור הזה, איני יודעת מה כן מתאים".
אולם, גם אחרי שהעניקה את פרס נובל בפיזיקה לשנת 2011 לשלושה גברים שגילו את האנרגיה האפלה, בתצפיות שערכו עשרים שנה אחרי תצפיותיה של רובין, המשיכה ועדת נובל להתעלם מהישגיה של רובין. היא הלכה לעולמה ב-25 בדצמבר 2016 בגיל 88, וכך אבד הסיכוי שוועדת נובל תתפקח ותעניק לה את הפרס.
גם הפיזיקאית ליזה מייטנר (Meitner) הייתה ראויה לפרס נובל, והוגשה כמועמדת לפרס 48 פעמים, אך מעולם לא זכתה בו. היא גילתה, עם אחיינה אוטו פריש (Frisch) ועם הכימאי הגרמני אוטו האן (Hahn), את הביקוע הגרעיני. ב-1945 האן זכה, רטרואקטיבית, בפרס נובל בכימיה לשנת 1944, שלא חולק אז בשל מלחמת העולם השנייה. אף שלא זכתה ליוותה מייטנר את האן לטקס הענקת הפרס, אך נפגעה מכך שלא הזכיר את תרומתה, ואת תרומתו של פריש, בנאומו. במכתב לחברתה כתבה מייטנר "בוודאי שלהאן הגיע לזכות בפרס, אין כל ספק בכך. אבל אני מאמינה שפריש ואני תרמנו תרומה לא זניחה להבהרת תהליך ביקוע האורניום – איך הוא נוצר ושהוא מפיק כל כך הרבה אנרגיה, זה משהו שהאן היה רחוק מאוד [מלהבין]".
שותפי מחקר בעיתיים היו גם לג'וסלין בל ברנל (Bell-Burnell). היא גילתה את הפולסר הראשון, כוכב נייטרונים שפולט קרינה מהקטבים שלו. אך את פרס נובל בפיזיקה על הגלוי שלה קיבלו ב-1974 רק המנחה שלה לדוקטורט, אנתוני יואיש (Hewish), וראש המחלקה, האסטרופיזיקאי הנודע מרטין רייל (Ryle). הפיזיקאי פרד הויל (Hoyle) מחה על כך שבל ברנל קופחה, והאשים את המנחה שלה כי נטל קרדיט על עבודתה. בל ברנל פחות התרגשה מהנושא ואמרה לעיתון הגארדיאן שהיא חושבת שהיא הצליחה להרוויח מהעובדה שלא קיבלה פרס נובל, כי מאז היא זכתה בפרסים אחרים כמעט כל שנה, ש"זה כיף הרבה יותר".
כוחו של סיפור
חלק גדול מהמחלוקות הקשורות לפרס נובל, קיפוח אנשים ראויים או הסתרת תרומתם (ובעיקר תרומתן) של חוקרים נוספים, נובע מהגבלת מספר הזוכים האפשרי. הגבלה זו יוצרת סיפור יפה שקל להתפתות להאמין לו, שתגליות מדעיות נעשות על ידי גאון בודד, שהוא לרוב גם גבר מערבי. נראה שהסיפור הזה אף מועיל לזוכים. קסדבאל ופנג מציינים שהמאמרים של זוכי פרס נובל מצוטטים יותר, ושהם נוטים לחיות שנה או שנתיים יותר ממועמדים שלא זכו. לפרס יש גם יתרונות מעבר לטובתם האישית של הזוכים: ההילה שנוצרה סביב זוכי פרס נובל מאפשרת להם להגדיל את עניין הציבור במדע, וגם עוזרת למוסדות מהם הם מגיעים לגייס כספים למימון מחקרים נוספים, לפחות בתחומי פיזיקה, כימיה ופיזיולוגיה או רפואה.
למרבה הצער לרושם שיוצרת הזכייה בפרס יש גם צד שלילי. הוא גורם לאנשים לתת משקל יתר לדעותיהם של הזוכים אף כשהן לא בתחום מומחיותם, למשל לדעותיו הגזעניות של ווטסון, או הכחשת הקשר בין נגיף ה-HIV לאיידס של קארי מוליס (Mullis). מוליס, ממציא ה-PCR וחתן פרסם נובל לכימיה לשנת 1993, גם הכחיש את שינוי האקלים וטען שדיבר עם רקון זוהר מהחלל.
אך הנזק העיקרי שלו היא בשימור והפצת סיפור הגאון הבודד, שהופך את חתני וכלות פרס נובל למעין גיבורים מיוחדים. במציאות מדע, במיוחד במאה ה-21, הוא כמעט תמיד עבודה קבוצתית של אנשים מתחומים רבים. כדי לייצג את המציאות הזו, הפרס שאלפרד נובל יזם בסוף המאה ה-19 צריך לעדכן את כלליו לתקופה החדשה: לבטל את ההגבלה על מספר החוקרים שיכולים לזכות בפרס, כדי שכל התורמים למחקר יוכלו לקבל את ההכרה המגיעה להם, וללמוד מפרס נובל לשלום ולאפשר לקבוצות מחקר ולפרויקטים מיוחדים לזכות בנובל במדעים.
עדכון כזה יגדיל את השוויון בין הזוכים והזוכות, ויאפשר להמשיך להציג לקהל הרחב תגליות מדעיות מעניינות בלי לעוות את תפיסתו לגבי הדרך בה מדע נעשה ולגבי הזוכים. ועד שיעשה שינוי כזה, לא צריך לבטל את פרס נובל או "לתת לו לנבול", אלא רק לזכור את דברים של חתן פרס נובל בפיזיקה לשנת 1965, ריצ'רד פיינמן (Feynman): "אני לא רואה שיש חשיבות כלשהי לכך שמישהו באקדמיה השוודית החליט שהעבודה הזו אצילית דיה כדי לקבל פרס. כבר קיבלתי את הפרס. הפרס הוא ההנאה בגילוי דברים. התענוג שבתגלית, בהבחנה שאנשים אחרים משתמשים בה. אלה הדברים האמיתיים".
נעם לויתן, מכון דוידסון לחינוך מדעי, הזרוע החינוכית של מכון ויצמן למדע
