יש הרבה מקומות שבהם אפשר להתחיל את הסיפור של ג'יין גודול (Goodall). אחד מהם הוא ב-1960, ביער של נחל גוֹמְבֶּה בטנזניה. גודול היתה אז בת 26, ללא השכלה אקדמית, עם ניסיון בעבודה כמזכירה וכמלצרית. במשך כחמישה חודשים היא צפתה בשימפנזים ותיעדה את התנהגותם - ככל שהצליחה לראות אותה, שכן לרוב קופי האדם מיהרו לברוח ברגע שהבחינו בה. באותו יום היא צפתה בזכר שאותו כינתה דיוויד גרייבירד, "אפור הזקן", השימפנזה הראשון שנתן לה להתקרב אליו. גרייבירד הרים גבעול דק, הסיר ממנו את העלים, והכניס אותו לתוך קן טרמיטים. הוא הוציא אותו אחרי מספר שניות, מכוסה בחרקים שתקפו ונשכו את ה"פולש", והעביר אותו על שפתיו, אוכל בהנאה את הטרמיטים.
"היה לי קשה להאמין למראה עיני", סיפרה בראיון ל"גרדיאן" ב-2010, חמישים שנה לאחר מכן. "באותו זמן, התפיסה הייתה שבני אדם, ורק בני אדם, ייצרו כלים והשתמשו בהם. לימדו אותי בבית ספר שההגדרה הטובה ביותר לאדם הייתה עושה-כלים - ובכל זאת, ראיתי מולי שימפנזה עושה-כלים בפעולה. אני זוכרת את היום הזה כאילו זה היה אתמול".
גודול דיווחה על התצפית לחוקר המאובנים לואיס ליקי (Leakey), שהשיג את המימון עבור המחקר שלה. במברק התשובה הוא כתב "עכשיו אנחנו צריכים להגדיר מחדש כלי, להגדיר מחדש אדם, או לקבל ששימפנזים הם בני אדם".
לשנות את העולם לטובה
התגלית הזו הייתה אחד מרגעי השיא של הקריירה של גודול, ובלעדיה, ייתכן שאותה קריירה הייתה מסתיימת עוד לפני שהחלה. בעקבותיה קיבלה גודול מענק מחקר מנשיונל ג'יאוגרפיק, ויכלה להמשיך ולחקור את השימפנזים. היא התפרסמה כשכתב העת פרסם כתבה גדולה עליה, בצירוף תמונות, ב-1963, ועוד יותר ב-1965, כשהסרט "מיס גודול והשימפנזים הפראיים" שודר בטלוויזיה האמריקנית. הציבור אהב את השילוב של הבחורה הבריטית הבלונדינית והיפה עם הטבע האפריקני הפראי, אבל האקדמיה עיקמה את אפה הקולקטיבי.
מדענים רבים לא רצו להקשיב למישהו שלא למד אפילו קורס אחד באוניברסיטה, במיוחד אם המישהו הזה הוא אישה. היא עשתה דברים בדרך שונה - נתנה שמות למושאי המחקר שלה, ייחסה להם אישיות ורגשות - ומבחינתם, דרך שונה הייתה דרך מוטעית. זה לקח זמן רב, אבל בסופו של דבר הגישה של גודול ניצחה: האקדמיה היום פתוחה הרבה יותר לדיונים בעולם הפנימי של בעלי חיים, וחוקרי התנהגות נותנים דרך קבע שמות לקופים או קופי האדם שהם עוקבים אחריהם. איש כבר אינו מטיל ספק בכך שלחיות שונות, גם מאותו מין ומאותה קבוצה, יכולה להיות אישיות שונה לחלוטין.
עם השנים העבירה גודול בהדרגה את מרכז העשייה שלה ממחקר לאקטיביזם, והפכה לאחד הדוברות החשובות ביותר לשימור הסביבה והגנה על בעלי חיים, בראש ובראשונה, כמובן, שימפנזים. ב-3 באפריל 2024 היא חגגה יום הולדת 90 - וזה ממש לא אומר שהיא מתכוונת לעצור. השנה היא תהיה בדרכים 320 יום, נוסעת ממקום למקום, מרצה ומתראיינת. לקהלים הגדולים שבאים לראות אותה היא מדברת על החשיבות שבשמירה על הטבע, על חובותינו כלפי בעלי החיים שלצידנו, ועל האפשרות, שתמיד קיימת, לשנות את העולם לטובה.
ראשונת הטרימטיות
כשלוש שנים לפני אותו יום גורלי ביער בגומבה, שבו צפתה בגרייבירד משתמש בכלים, הגיעה גודול לראשונה לאפריקה. היא גדלה בבורנמות' שבאנגליה, והידע שלה על אפריקה והחיות שבה הגיעה מהספרים שקראה בילדותה, כמו טרזן וד"ר דוליטל. השימפנזה הראשונה שבה נתקלה הייתה בובה בשם ג'וּבִּילִי, שקנה לה אביה כשהייתה בת קצת יותר משנה. "החברות של אמא שלי נרתעו מהבובה, וחשבו שהיא תפחיד אותי ותגרום לי סיוטים", סיפרה גודול לימים באחד מספריה, "סיבה לתקווה". "אבל ג'ובילי הפכה מייד לנכס היקר ביותר שלי, וליוותה אותי כמעט בכל הרפתקאות הילדות שלי".
כשחברה שלה מצאה עבודה בקניה, החליטה ג'יין, אז בת 23, להצטרף אליה. היא חסכה כסף בעבודה במלצרות, וכשהגיעה לניירובי פנתה אל ליקי, שכבר היה חוקר ידוע. ליקי התעניין באבולוציה של האדם, וראה בחקר קופים וקופי אדם תחום משלים לחקר המאובנים – עם ממצאים ותובנות משני התחומים, חשב, נוכל להגיע להבנה טובה יותר של חיי אבותינו הקדומים. הוא שכר את גודול לעבודה כמזכירה, אבל היו לו תוכניות גדולות יותר עבורה. העובדה שלא למדה באוניברסיטה הייתה, לדעתו, דווקא יתרון - כך היא תגיע למחקר ללא דעות מוקדמות ותפיסות מוטעות.
ב-1958 שלח ליקי את גודול ללמוד התנהגות ואנטומיה של פרימטים בלונדון אצל חוקרים שהכיר, בעוד הוא מארגן מימון למחקר השימפנזים. גודול הפכה לראשונה מבין "הטרימטיות" (The Trimates) – שלוש חוקרות קופי אדם שליקי קידם ועזר לממן. בעוד גודול התמקדה בשימפנזים, דיאן פוסי (Fossey) חקרה גורילות, ובירוטה גלדיקס (Galdikas) – אורנגאוטנים.
בערך באותו זמן ליקי גם אמר לגודול שהוא אוהב אותה. הוא היה מבוגר ממנה בשלושים שנה ונשוי, אך זה לא מנע ממנו לכתוב לה מכתבי אהבה. "זה הציב אותי במצב מאוד קשה", סיפרה גודול לגרדיאן עשרות שנים לאחר מכן. "מצד אחד הערצתי אותו, הוא ידע כל כך הרבה. ובנוסף, העתיד שלי היה בידיו. מצד שני, חשבתי לעצמי: 'לא תודה'".
גודול חששה שהסירוב שלה יגרום לליקי להפסיק ולתמוך בעבודתה, אך הוא לא עשה זאת, והמשיך לגייס כסף למחקר. בקיץ של 1960 היא הגיעה לגומבה לראשונה, לתקופה של שישה חודשים. השלטונות לא אהבו את הרעיון של אישה לבנה החיה לבדה בג'ונגל, ולכן גודול הביאה איתה בת לוויה - אמא שלה.
"אני זוכרת את היום הראשון, איך הבטתי מחוף האגם אל היער, שמעתי את קופי האדם ואת הציפורים, הרחתי את הצמחים, וחשבתי שכל זה כל כך, כל כך לא אמיתי", אמרה. "ואז התחלתי ללכת ביער, וברגע שראיתי שימפנזה, הוא היה בורח".
רגשות של שימפנזים
במשך חודשים עקבה גודול אחר השימפנזים מרחוק, וניסתה אט-אט לרכוש את אמונם. התגליות המשמעותיות שלה הגיעו ממש בסוף אותם שישה חודשים. אחת מהן הייתה כמובן השימוש בכלים. תגלית נוספת הייתה שהשימפנזים, שנחשבו עד אז לצמחוניים, צדים ואוכלים חיות.
ב-1961 עזר ליקי לגודול להתקבל ללימודי דוקטורט באוניברסיטת קיימברידג', למרות שלא היה לה תואר ראשון. ב-1962 היא הציגה את מחקרה בכנס של החברה הזואולוגית של לונדון. כתבה שהתפרסמה ב-2017 בנשיונל ג'יאוגרפיק תיארה את התגובות כמעורבות. רבים התרשמו ממנה מאוד, אך אחד החוקרים תאר את מחקרה כ"אנקדוטות והשערות, שלא תרמו תרומה משמעותית למדע". דיווח של סוכנות הידיעות Associated Press על ההרצאה שלה נפתח כך: "בלונדינית דקה שמקדישה זמן רב יותר לקופים מאשר לגברים סיפרה לנו היום שהיא בילתה 15 חודשים בג'ונגל, כדי ללמוד את המנהגים של קופי האדם".
גם המחקרים שכתבה נתקלו בביקורת. כשכתבה על השימפנזים השתמשה בשמות הגוף "הוא" ו"היא", אך העורכים של כתבי העת המדעיים שינו אותם ל-It, כינוי הגוף הנייטרלי. בנוסף, גודול כינתה את השימפנזים בשמות, כפי שהייתה עושה עם חתולים או כלבים. בקבוצה הראשונה שחקרה היו פיפי, פלו, מר מקרגור, מרת מאגס, וכמובן דיוויד גרייבירד, שקיבל את שמו מציצית שיער אפורה על סנטרו. זה לא התקבל על דעתם של המדענים בני התקופה.
"דבר ראשון, אמרו לי שאני עושה הכל לא נכון. שימפנזים לא צריכים לקבל שמות, הם צריכים להיות ממוספרים", סיפרה בראיון לניו-יורק טיימס. "את לא יכולה לדבר על האישיות שלהם. את לא יכולה לדבר עליהם כאילו יש להם מוחות שמסוגלים לפתור בעיות. את בהחלט לא יכולה לדבר על הרגשות שלהם. את לא יכולה להיות אובייקטיבית מבחינה מדעית אם את מרגישה אמפתיה למושאי המחקר שלך".
גודול לא התרשמה מהטענות האלו. "הכלב שלי ראסטי, כשהייתי ילדה, לימד אותי שאלו שטויות מוחלטות. הבלים", אמרה.
"את לא יכולה לחלוק את חייך עם כלב, כמו שאני עשיתי בבורנמות', או עם חתול, ולא לדעת טוב מאוד שלחיות יש אישיות, יכולת חשיבה ורגשות", הסבירה בראיון לגרדיאן. "אתה יודע את זה ואני חושבת שכל אחד מהמדענים האלו ידע את זה גם כן, אבל בגלל שהם לא יכלו להוכיח את זה, הם לא יכלו לדבר על זה. אבל אני כן דיברתי על זה. באופן מסוים, ראסטי נתן לי את הביטחון לעשות זאת".
משפחה בג'ונגל
נשיונל ג'יאוגרפיק מימנו את המחקר של גודול, וביקשו בתמורה שתכתוב להם כתבה – וכמובן, שתספק גם תמונות טובות. הם רצו לשלוח צלם מקצועי, אך גודול התנגדה: היא חששה שהשימפנזים, שרק החלו להשלים עם נוכחותה שלה באזור, יתרחקו ממנה אם תגיע בלוויית אדם זר. היא ניסתה לצלם את התמונות בעצמה, אך הן לא היו טובות מספיק לפרסום. כפשרה, היא הציעה שאחותה ג'ודי תהיה הצלמת - היה לה ניסיון בצילום, והיות שהשתיים היו דומות למדי, גודול חשבה שהשימפנזים יקבלו אותה בקלות יחסית. אבל גם הצילומים של ג'ודי גודול לא סיפקו את כתב העת.
ב-1962 נכנעה גודול והסכימה לשתף פעולה עם צלם מקצועי. היה זה ליקי שהציע לנשיונל ג'יאוגרפיק לשכור את ההולנדי הוגו ון לוויק (van Lawick) למשימה, ולדעתה של גודול, כשרון הצילום שלו לא היה הדבר היחיד שליקי חשב עליו. "לואיס בוודאות עסק בשידוכים כשהוא שלח את הוגו", אמרה לנשיונל ג'יאוגרפיק ב-2015. "אין שום שאלה. הוא גם הודה בכך". למרות, אהבתו אליה, ואולי בגללה, ליקי מצא לה בן זוג מתאים יותר ממנו עצמו.
השידוך הצליח: השניים התאהבו, וב-1964 התחתנו. שלוש שנים לאחר מכן נולד בנם, שגם הוא קיבל את השם הוגו, וכונה "גראב" (Grub). את שנותיו הראשונות בילה בגומבה עם השימפנזים. גודול אמרה כי הדרך שבה גידלה את בנה הושפעה ממה שראתה אצל קופי האדם. "יש מאפיינים מסוימים שמגדירים אמא שימפנזה טובה", אמרה בראיון לגרדיאן. "היא סבלנית, היא מגוננת אבל לא יותר מדי – זה מאוד חשוב. היא נותנת לילדיה למתוח גבולות אבל יודעת גם להטיל משמעת. היא מראה חיבה. היא משחקת. והכי חשוב: היא תומכת בצאצאים שלה".
להיות אם תומכת ושופעת חיבה זה לא בדיוק רעיון חדשני, אבל באותם שנים היו מדריכים להורים שטענו שהאמהות צריכות להיות נוקשות יותר: אם התינוק בוכה, למשל, על ההורים לתת לו להירגע לבד, ולא לרוץ ולהרים אותו לידיהם מיד. גודול, אם בהשפעת השימפנזים ואם מתוך היגיון בריא, התרחקה מעצות כאלו. "בוא נגיד שאני הרמתי את התינוק שלי כשהוא בכה", סיכמה.
האידיליה המשפחתית לא נמשכה זמן רב. הוגו בילה את רוב זמנו בצילום בקניה, והשניים התרחקו זה מזה וב-1974 התגרשו. שנה לאחר מכן התחתנה גודול שוב, עם פקיד בממשלת טנזניה בשם דרק ברייסון (Bryceson). ב-1980 נפטר ברייסון מסרטן.
"זואולוגית מודרנית" מול "צעירה מקסימה"
18 שנים קודם לכן, ב-1962, הרומן בין ון לוויק לגודול רק החל ללבלב. הצילומים, שהתפרסמו בכתבה גדולה בנשיונל ג'יאוגרפיק ב-1963, הפכו את גודול למפורסמת - על היתרונות והחסרונות שבכך. התקשורת, והציבור אחריה, הלכו שבי אחר הדימוי של הבחורה העדינה עם השיער הארוך והבהיר, שמבלה את ימיה ביער עם חיות פראיות. בעמוד הראשון של כתבת הנשיונל ג'יאוגרפיק היא אומנם הוצגה כ"זואולוגית מדעית מודרנית", אך בפסקה הבאה כבר תוארה כ"אנגליה צעירה ומקסימה".
נשיונל ג'יאוגרפיק גם הפיקו את הסרט על גודול, ששודר ברשת CBS ב-1965. המפיקים והעורכים דרשו מון לוויק עוד ועוד תמונות וקטעי וידאו, לא של השימפנזים אלא של גודול עצמה. "אני יודע שלא תשכח לצלם כמה תמונות של חיי המחנה, בישול, כתיבה לתוך הלילה לאור מנורה, רחצה, חפיפת שיער וכדומה", כתב העורך רוברט גילקה (Gilka) לוון לוויק. סצנה של גודול חופפת את שערה הארוך בנחל אכן מופיעה בסרט, למגינת ליבה של הגיבורה שלו, שלא הבינה מדוע הצופים צריכים לראות זאת.
כ-25 מיליון איש צפו בסרט כששודר לראשונה, ושמה של גודול החל הולך לפניה. לא תמיד זה היה קל. "התחילו לצאת מאמרים שבהם נכתב, 'ג'יין גודול מוכרת רק כי היא על השער של נשיונל ג'יאוגרפיק. והיא על השער של נשיונל גיאוגרפיק רק כי יש לה רגליים יפות'", אמרה לניו-יורק טיימס. "ואני, מה אני רציתי? אני רציתי לחזור לשימפנזים ולהמשיך ללמוד עליהם. אז אם הרגליים שלי אפשרו לי את זה – תודה רגליים".
מדברת בשם מי שאין להם קול
עם השנים למדה גודול להשלים עם הדמות הציבורית שנוצרה לה, הדמות הרומנטית של הבלונדינית היפהפייה בקרב חיות הפרא, וגם לנצל אותה. "באיזשהו שלב הבנתי שאם אנשים יחשבו בצורה כזו, הם יקשיבו לי", אמרה לנשיונל ג'יאוגרפיק ב-2015. "וזה יוכל לעזור בהגנה על השימפנזים, ובכל הדברים האחרים שאני צריכה לעשות".
גודול נוהגת לומר שהיא מדברת בשמם של מי שאין להם קול, והיא עושה זאת מתחילת הקריירה שלה. ב-1964 הרצתה לראשונה בארצות הברית, לפני קהל של אלפים. היא שבתה את ליבם בתיאורים של השימפנזים, פיפי האקרובטית השובבה, אחיה פיגאן ש"חושב שהוא טוב מכולם", וכמובן דייוויד גרייבירד. "הוא שם את מבטחו באדם באופן מוחלט", אמרה גודול לקהל. "האם נבגוד באמון שהוא נותן בנו? בוודאי מוטל עלינו לעשות כל מה שאפשר כדי להבטיח שלפחות חלק מהיצורים הפנטסטיים, הכמעט-אנושיים האלו, ימשיכו לחיות ללא הפרעה בסביבה הטבעית שלהם".
המחנה הקטן שהקימה גודול עם אִמהּ הפך עם השנים לתחנת מחקר גדולה, באזור שהיום הוא שמורת גומבה. חוקרים עדיין מתצפתים שם על הנינים ובני הנינים של פיפי ופיגאן, אך גודול עצמה עברה להקדיש את עיקר זמנה לפעילות הקשורה לשמירת טבע. ב-1977 הקימה את מכון ג'יין גודול, ארגון ללא כוונות רווח שמפעיל שורה של פרויקטים, ממקלטים לשימפנזים שניצודו ונמכרו כחיות מחמד, דרך מלחמה בסחר בחיות בר ועד לתכניות לשיפור חייהן של קהילות מקומיות באפריקה. בתוכנית חינוכית שנקראת Roots and Shoots ("שורשים וענפים") משתתפים כ-150 אלף ילדים ובני נוער מרחבי העולם, שלוקחים חלק בפרויקטים מקומיים לשמירת טבע ולקידום הקהילה.
גודול פרסמה 16 ספרים למבוגרים ועוד 11 ספרי ילדים. היא מרצה כמעט ללא הפסקה, והופיעה בסרטים תיעודיים ובתכניות טלוויזיה רבות. ב-2017 יצא הסרט "ג'יין" שמספר את סיפורה, ומשתמש גם ברבים מהצילומים המקוריים של ון לוויק. היא זכתה בפרסים ובאותות הוקרה רבים, מאות לגיון הכבוד הצרפתי ומדליית סטיבן הוקינג לתקשורת מדע ועד ללוחית לכבודה, עם דמותה לצד דמותו של דיוויד גרייבירד, על "עץ החיים" בממלכת החיות של דיסני בפלורידה. ב-2019 הופיעה ברשימת מאה האנשים המשפיעים ביותר של השבועון "טיים".
במובן מסוים, גודול נלחמת מלחמת מאסף, נגד כוחות חזקים בהרבה. לפני מאה שנים היו כשני מיליון שימפנזים באפריקה, וכיום נותרו רק כמאתיים אלף. רבות מאוכלוסיות השימפנזים ניצבות בפני סכנת הכחדה, בשל ציד ובעיקר הרס של שטחי מחיה. לכל קבוצה יש מנהגים ומסורות מיוחדים לה, וכאשר קבוצת שימפנזים נכחדת, המנהגים האלו נעלמים לבלי שוב.
אבל גודול מסרבת להתייאש. ספרה האחרון, שכתבה עם דאג אייברמס (Abrams) ויצא ב-2021, נקרא "ספר התקווה" ( The Book of Hope). גודול מונה בו ארבע סיבות לתקווה: האינטלקט האנושי, החוסן של הטבע, הכוח של אנשים צעירים, והרוח האנושית הבלתי ניתנת להכרעה.
"בסופו של דבר, אני עדיין מאמינה שאנחנו יכולים לעשות את מה שצריך", אמרה לגרדיאן. "בכל מקום שאליו אני מגיעה, אנשים צעירים עם עיניים בורקות רוצים לספר לד"ר ג'יין מה הם עושים כדי להפוך את העולם למקום טוב יותר".
בשבת האחרונה, על חוף הים בעיירה כרמל שבקליפורניה, נערך אירוע מיוחד במינו לכבוד גודול. ארגון שמירת הטבע Wildlife Conservation Network ארגן לה "הצדעה של 90 כלבים": אורחים הגיעו עם כלביהם, מצ'יוואווה ועד דני ענק, לחגוג יום הולדת 90 לחוקרת השימפנזים, שהודתה שבעצם כלבים הם החיות האהובות עליה.
"זה היה מדהים", אמרה לכתב של ניו-יורק טיימס. "אני בסיבוב הרצאות לכבוד יום הולדתי ה-90 ויש אירועים בכל העולם. יש לנו 25 סניפים של מכון ג'יין גודול בארצות שונות, וכולם מנצלים את יום ההולדת שלי ומקיימים אירועים שמאפשרים להם לגייס כסף. בגלל שזה יום הולדת 90 זה עניין גדול – בשבילם. זה היה האירוע היחיד שבאמת התרגשתי לקראתו כל השנה".
סיבוב ההרצאות העמוס הזה היה יכול להתיש אנשים שגילם מחצית מגילה של גודול, אבל היא לא מתכוונת לעצור, או להאט. "את מבינה כשאת מגיעה לגיל 90, שאני לא יודעת מתי הסוף יגיע, אבל אני בברור הרבה יותר קרובה אליו משהייתי בגיל 70", אמרה. "אבל אם את מרגישה שיש לך משימה, לנסות ולגרום לעוד אנשים להבין שאנחנו צריכים לפעול, ושהפעולות שלהם יכולות להשפיע ולשנות. במקום להאט, מה אני יכולה לעשות אם לא להגביר את המהירות?"
ד"ר יונת אשחר, העורכת הראשית של אתר מכון דוידסון לחינוך מדעי, הזרוע החינוכית של מכון ויצמן למדע
