כשיער המאכל של סיאטל התחיל את דרכו, לפני למעלה מעשור, הוא היה לא יותר מחלום משוגע של ארבעה סטודנטים. ב-2012 ניטעו עצי הפרי הראשונים, לאחר משא ומתן ארוך עם העירייה - וכיום, היער משתרע על פני כעשרה דונמים, ומכיל מטעים של עצי דובדבן, תפוח ואגסים, עשרות שיחי עגבניות, מיני שעועית וגינת תבלינים - והכול לשימוש הציבור הרחב. מעבר לחוויה שבמגע הישיר עם העצים, היער מספק אוכל של ממש: במהלך 2020 נקטפו בו כ-1,600 קילוגרם של תוצרת חקלאית, וכ-100 קילוגרם נתרמו לבנקי מזון.
סיאטל לא לבד: ערים רבות בעולם, משיקגו, דרך מדריד ועד שניאנג שבסין, יזמו בשנים האחרונות נטיעות של עצי ושיחי מאכל - בהיקפים נרחבים יותר או מקומיים ומצומצמים יותר – כחלק מתנועה הולכת וגדלה של חקלאות לא-מסחרית. כעת, מחקר ישראלי חדש מפנה לראשונה זרקור אל משאב הטבע שאנחנו נוטים לזלזל בחשיבותו: עצי הפרי וצמחי המאכל שגדלים בחצרות בתים פרטיים ובשטחים ציבוריים ברחבי ישראל, וחושף שיש להם פוטנציאל לחסוך לנו לא מעט ביקורים אצל הירקן.
גם בישראל קיימים יערות מאכל: הראשון שבהם קם ב-2011 במושב קדרון, ואחריו הופיעו יערות במקומות נוספים, כמו דרום תל אביב ואשדוד. עם זאת, לדברי ד"ר אורן שלף, חוקר במחלקה למשאבי טבע במכון למדעי הטבע במכון וולקני, ככלל, עצי פרי נתפסים על ידי הרשויות בעיקר כמטרד: הפרי שנושר ונרקב מטנף את המרחב הציבורי, או עלול לגרום לעימותים ומתיחות בקרב תושבים שרוצים לקטוף אותו; זאת במקום שיתרונותיהם יזכו להערכה. "אם גדל עץ ליד הבית שלי, ואני קוטף מהפרי שלו ואוכל אותו - אין לזה השפעה על התל"ג של מדינת ישראל וזה לא נרשם בשום מקום, אבל יש לזה ערך תזונתי עבורי", הוא אומר. "מדובר במשאב טבע שרלוונטי לחיים שלנו".
אין צורך לקנות תפוזים
המחקר החדש נערך בקיבוץ העוגן שבשרון, שמונה כ-800 תושבים. שלף וצוותו מיפו את כל עצי המאכל ביישוב - הן אלו שממוקמים באזורים נגישים לציבור, והן אלו שצומחים בחצרות בתים. כ-2,000 עצי פרי נמנו ביישוב, כשכ-60 אחוז מתוכם (כולל כאלו שנטועים בחצרות בתים) לא מתוחמים בגדר, והנגישות אליהם גבוהה.
"המטרה שלנו הייתה לדעת אם עצי מאכל הם מקור מזון משמעותי – או שמדובר בדבר זניח שאין לו ערך רב בתמונה הגדולה, בהתאם לאופן שבו אנחנו מתייחסים לנושא כיום", אומר שלף. לשם כך, החוקרים העריכו את תפוקתם של עצי המאכל ביישוב במספר קטגוריות: עצי הדר, אגוזים, זיתים, פירות סובטרופיים (כמו אנונה) ועצים נשירים (כמו תפוח ורימון). את ממצאיהם הם השוו לנתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה בנושא צריכת הפירות והירקות הממוצעת של הישראלים.
על פי ממצאי המחקר, הפוטנציאל התזונתי הגלום בעצי הפרי בקטגוריות שונות הוא כזה שאי אפשר להתעלם ממנו. כך למשל, אילו תפוקת עצי הפרי הייתה מחולקת שווה בשווה בין תושבי היישוב – אפשר היה לספק באמצעותם כ-80 אחוז מצריכת האגוזים הממוצעת, כ-115 אחוז מצריכת פירות ההדר וכ-150 אחוז מצריכת הפירות הסובטרופיים. משמעות הדבר היא שבמצב כזה, התושבים לא יצטרכו לקנות אפילו תפוז או גויאבה אחת כל השנה.
יש לציין שהמידע שנאסף במחקר אומנם מתמקד בצורת יישוב כפרית, אך לדברי שלף, מסקנותיו לא מוגבלות לאזורים אלה בלבד. "בהחלט אפשר להשליך מהמחקר על המרחב העירוני ולהשתמש בו בעתיד ככלי לתכנון עירוני", הוא אומר. "חילקנו במחקר את היישוב לשלושה חלקים: גם לאזור המגורים – שאכן ייחודי לסביבה הכפרית ושאין לו כל כך מקבילה במרחב העירוני, אבל גם לחלק ציבורי, שדומה במאפיינים שלו לפארקים ולגנים שבמרחב העירוני, ולאזור מסחרי, שגם הוא דומה באופיו למרחב המקביל בעיר".
כשהקרקע לא מספיקה
המחקר החדש נערך כחלק מהמאמצים שמתקיימים כיום ברחבי העולם להתמודד עם בעיית הביטחון התזונתי, שמאיימת לפגוע בצלחות שלנו. לאחרונה הגיעה אוכלוסיית העולם ל-8 מיליארד בני אדם, ולדברי שלף, גידול זה יביא לחיסול הדרגתי של שטחים פתוחים לצורכי מגורים, ובמקביל יעלה הצורך בניצול האדמה לצרכי חקלאות. כך, בקרוב אנחנו עלולים למצוא את עצמנו במצב שבו הקרקע לא יכולה לספק גם את דרישות התזונה שלנו וגם את דרישות המגורים והמחייה שלנו.
נושא הביטחון התזונתי עלה לשיח הציבורי ב-2020, על רקע מגפת הקורונה. שבריריותו של תהליך השינוע הבינלאומי של המזון שאנחנו צורכים ניכרה אז בכל ביקור בסופרמרקט. באותם ימים, היו ברחבי העולם כאלה שפנו לגידול מקומי של מזון לשימושם האישי, לצורך הבטחת אספקה קבועה של מזון לצלחותיהם, ללא תלות בסחורה שעל המדפים.
לאחרונה דווח גם על הליקויים במאגרי המזון הלאומיים לשעת חירום: כמות החיטה והמספוא במאגרים לא עודכנה מאז שנות ה-70, אז מנתה אוכלוסיית ישראל כ-4-3 מיליון תושבים – פחות מחצי מאוכלוסייתה כיום. משמעות הדבר היא שבמקרה חירום קיצוני שיצריך את פתיחת המחסנים, המלאי הנוכחי של מספוא לבהמות יספיק למשך שבועיים בלבד.
לראות את העצים כנכס
"נצטרך לגדל את המזון שלנו בצורה בת-קיימא, לאורך זמן", אומר שלף. "אני מאמין שהדגש יעבור לגידול המזון בסביבות המגורים שלנו".
כך, בינואר האחרון קיבלה הממשלה החלטה על מיזם הצללה טבעית רחב היקף, שבמסגרתו יינטעו עד 2040 כ-450 אלף עצים במאה ערים ורשויות בישראל. לדברי שלף, זו הזדמנות עבור מקבלי ההחלטות להצטרף למגמה העולמית – ולנטוע עצי מאכל במרחב הציבורי. "באירופה יש עצי פרי רבים מאוד במרחב הציבורי, כי עיריות קיבלו החלטה לראות בהם נכס חיובי ולא מטרד", הוא אומר. "גם כאן אפשר לקבל החלטה כזו, ובמקום לנטוע פיקוסים נוספים – לנטוע שדרות של פקאנים או עצי הדר".
לדברי שלף, גידול פירות וירקות לא מצריך בהכרח שטחי חקלאות נרחבים, וגם לא תכנון רחב היקף שדורש את התערבות ותמיכת הרשויות. "יש גידולים, כמו שיח עגבניות או עשבי תיבול שגדלים באדנית, שאפשר לגדל גם במרפסת בהשקעה נמוכה יחסית", הוא אומר. "פירות וירקות הם מזונות שאנחנו צורכים כדי לקבל מהם ויטמינים ואלמנטים אחרים – שמתבטאים באיכות, ולא בכמות". לדבריו, אפילו לכמות קטנה של עגבניות או תפוזים מהעץ בגינה יש משמעות תזונתית רבה. "שלא לדבר על הערך המוסף שיש במהלך הזה: מזון טרי, קשר למקום ולטבע וחשיפת ילדים לגידול מזון ולהערכת הטבע מגיל צעיר", הוא מסכם.
הכתבה הוכנה על ידי זווית – סוכנות הידיעות של האגודה הישראלית לאקולוגיה ולמדעי הסביבה
