השנים האחרונות הוכיחו לנו שמשבר האקלים הוא אתגר בינלאומי עצום, שההתמודדות עמו דורשת שיתוף פעולה של מדינות, ארגונים, מדענים, תאגידים, קהילות ואזרחים פרטיים. כעת, מחקר חדש של צוות חוקרים מארגון Conservation International, שהתפרסם לאחרונה בכתב העת המדעי Nature Sustainability, ממפה את המערכות האקולוגיות בעולם לפי היקף הפחמן האגור בהן, כדי שכל הגורמים האלה יוכלו לכוון את המאמצים והמשאבים שלהם למקומות הזקוקים להם ביותר.
ועידת האו"ם למשבר האקלים, שהתקיימה בחודש שעבר בגלזגו, הסתיימה בהסכם שעליו חתמו 197 מדינות, ושבו ניתנה הבטחה לצמצום השימוש בפחם ולתמיכה כלכלית במדינות מתפתחות המתמודדות עם נזקי טבע כתוצאה ממשבר האקלים ובמעברן לאנרגיות נקיות. לצד הישגים אלו, נשמעה ביקורת רבה על כך שההסכם חסר התחייבויות משמעותיות לשינוי. דברים אמורים בעיקר בכך שלטיוטה הסופית לא נכנסה הבטחה לצמצם את פליטות הפחמן הדו-חמצני, גז החממה שהוא האחראי העיקרי לשינוי האקלים.
המחקר החדש מבקש לצמצם את פליטות הפחמן הדו-חמצני באמצעות מיפוי האזורים בעולם שבהם מאוחסנות הכמויות הגדולות ביותר של "פחמן שלא-ניתן להשיבו" (Irrecoverable Carbon) – כלומר, מערכות אקולוגיות ייחודיות האוגרות כמויות פחמן גדולות באדמה, בעצים ובצמחים אחרים. המחקר טוען כי במידה ומאגרים אלו ישתחררו לאטמוספרה כתוצאה מפגיעת האדם במערכות אקולוגיות אלו בעשורים הקרובים, המערכות הטבעיות לא יצליחו לקלוט אותן בחזרה עד שנת 2050. פחמן שכן ניתן להשיב, הוא פחמן שניתן לקבע מהאטמוספרה חזרה למערכות אקולוגיות תוך זמן קצר של פחות מ-30 שנה.
"הפחמן שנאגר באזורים שמופו במחקר נאגר במשך עשרות ומאות שנים. במקרה של פגיעה במערכות אקולוגיות אלו יהיה הרבה יותר קשה למנוע או לצמצם את שינוי האקלים", מסביר ד"ר דניאל מדר, יועץ מדעי וחוקר בתחומי מדעי הסביבה ושינוי אקלים. "הפעולות שאנחנו עושים לצמצום הפליטות, למשל בתחומי אנרגיה מתחדשת או בחקלאות, הן חשובות, אבל אם לא נשמור על מערכות אקולוגיות אלו זה יהיה כמו לעשות צעד אחד קדימה, ושניים אחורה".
2050 היא השנה שסומנה כנקודה קריטית במאבק במשבר האקלים וכתאריך היעד להגיע לניטרליות פליטות גזי חממה - net zero emissions (מצב שבו בעזרת פעולות שימור, דוגמת נטיעת עצים, מאזנים את כמות הגזים הנפלטת). פעולות אלו קריטיות על מנת להימנע מהשלכות קטסטרופליות של משבר האקלים.
סרטון על פחמן בלתי מושב:
יערות גשם, ביצות ומנגרובים
כותבי המחקר השתמשו במאגרי מידע שיתופיים ובטכנולוגיות מחשוב ענן כדי למפות מאגרי פחמן במערכות אקולוגיות בכל העולם, ומצאו כי ב-30 אחוז מהשטח היבשתי בעולם (44 מיליון קמ"ר) נאגרים 139 מיליארד טון של "פחמן שלא ניתן להשיבו". בשטחים שמיפו החוקרים נאגרת כמות פחמן השווה ל-15 שנה של שימוש בדלקי מאובנים. מאגרים אלו מפוזרים בכל יבשות העולם, מלבד אנטרקטיקה, והגדרתם בוצעה על ידי שקלול של שלושה מדדים: כיצד הם מושפעים מפעילות האדם, מידת פגיעותם ויכולתם להתאושש אחרי פגיעה (קצב אגירת הפחמן בהם).
מנתוני המחקר עולה שהאזורים שמכילים הכי הרבה פחמן שלא ניתן להשיבו הם יערות גשם טרופיים, מנגרובים (מערכת של עצים ושיחים הממוקמת בין יבשה למים מלוחים), peatlands (אזורי ביצה שבהם יש כמויות גדולות במיוחד של כָּבוּל, החומר הטבעי היעיל ביותר שקיים לאגירת פחמן) ויערות ממוזגים, temperate rainforests (יערות גשם הממוקמים בין האזורים הטרופיים לקטבי כדור הארץ, ומאופיינים בכמות משקעים גדולה).
החוקרים גילו כי 50 אחוז מפחמן זה מרוכזים ב-3.3 אחוזים בלבד מהשטח היבשתי בכדור הארץ, וכ-75 אחוז מפחמן זה מרוכזים בפחות משמונה אחוזים מאזורי היבשה בעולם. המשמעות היא שבהגנה על שטחים יחסית מוגבלים בהיקפם ניתן לוודא כי רוב הפחמן הזה לא יפלט לאטמוספרה. לשם המחשה, מדינות רבות בעולם פועלות להגדרת 30 אחוז משטחן היבשתי כשטח טבעי מוגן. במבט גלובלי, כיום רק 23 אחוז משטחי מאגרי הפחמן הזה נמצאים בשטחים המוגדרים לשימור תחת פיקוח ממשלתי (שמורות טבע למשל). כל פגיעה במערכות אקולוגיות אלו תביא לא רק לפליטה של כמויות פחמן גדולות, אלא גם תפגע ביכולתו של כדור הארץ לקבע פחמן.
האמזונס מתהפך בצורה מסוכנת
מלבד אזורי הפחמן, המחקר החדש ממפה גם שטחים עשירים במגוון ביולוגי (בעלי חיים וצמחים), המושפע ישירות מכל פגיעה בהם. החפיפה בין שני מדדים אלו מצביעה על מקומות חשובים כפליים במאבק האקולוגי. מחקר של אוניברסיטת אריזונה מהשנה שעברה מזהיר כי עד שנת 2070 אחד מכל שלושה מיני בעלי חיים וצמחים עלול להיכחד כתוצאה משינוי האקלים. הוא מצא כי החום, וספציפית, בחינה של טמפרטורות הקיצון בימי הקיץ החמים, הוא המשתנה המרכזי המסביר את הערכתם בנוגע להיעלמות המינים. "הקו שנמתח בין שינוי האקלים, נושא שעלה לסדר היום, לבין מגוון הביולוגי יכול לרתום תמיכה ביוזמות אחרות, דוגמת אמנת המגוון הביולוגי של האו"ם", אומר מדר.
במקום הראשון ברשימת האזורים העשירים ביותר בפחמן ובמגוון ביולוגי נמצאים יערות הגשם ואזורי הביצה באמזונס עם 23 אחוז מכל הפחמן הבלתי ניתן להשבה. 14 אחוז מפחמן זה נמצא בשטחי ברזיל, והאמזונס הוא בית גידול לכ-40 אלף מיני צמחים, 2,500 מיני בעלי חיים ומספר מוערך של 100 אלף חסרי חוליות, חלקם ייחודיים לאזור זה. הפגיעה המתמשכת בשטחי האמזונס כתוצאה מבירוא היערות (כריתה או שריפת עצים) לטובת שטחי חקלאות (ובעיקר שטחי מרעה לתעשיית הבקר) או לקידוחי נפט וכרייה, הביאה לכך שיער האמזונס פולט יותר פחמן דו-חמצני מאשר הוא קולט. בשנה שעברה, שריפות בפָּנטַנאל, אזור הביצות הגדול ביותר בעולם, כילו 23,490 קמ"ר, שטח גדול יותר משטחה של מדינת ישראל.
הקונגו הוא אזור נוסף עשיר בשטחי פחמן ובמגוון ביולוגי. למעשה, אזור זה מתפרש על שטחיהן של שתי מדינות נפרדות, הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו והרפובליקה של קונגו, ובשקלול השטחים שלהן אוגר מעל ל-7.5 מיליארד טון של פחמן, כ-6 אחוזים מהכמות העולמית. יערות הגשם באגן הקונגו, שניים רק לאמזונס מבחינת הגודל, וגם הם חווים ירידה ביכולת לספוג פחמן. בצורת ועלייה בחום הביאה לירידה בקצב צמיחת עצים, עדות המוכיחה כי גם שטחים שלא נפגעו ישירות מפעולות האדם, למשל בעקבות כריתת עצים, חווים פגיעה כתוצאה ממשבר האקלים. מלבד הפגיעה בצמחייה והסיכון שבירידה ביכולת לקליטת הפחמן, בירוא היערות דרדר את אוכלוסיית הגורילות באזור קונגו. כמו כן, קיים קשר ישיר בין הפגיעה ביערות הגשם במערב אפריקה לבין התפרצות האבולה הקטלנית שהתרחשה באזור בין 2016-2014.
השילוב בין תופעות אלו מעיד על רוחב ההשפעה של משבר האקלים ועל ההשלכות המטרידות של פגיעה בכדור הארץ: הן קשורות אחת בשנייה ופוגעות במקביל בסביבה, בבעלי החיים ובבני האדם.
ומה קורה אצלנו? בשטח ישראל נאגרים כ-3.8 מיליון טון פחמן, אך פחות מאחוז אחד ממנו מוגדר כפחמן שלא ניתן להשיבו. "המספרים הנמוכים הללו נובעים מכך שישראל היא בעיקרה שטח מדברי, ואילו רוב הפחמן הלא ניתן לשחזור נאגר באזורים בהם קיימים מאגרים גדולים של מים", מסביר מדר. מבחינת מגוון ביולוגי, 3 אחוזים משטחי המדינה מוגדרים כעשירים, והם מסומנים במפה בעיקר בצפון הארץ ובמפרץ אילת. אחד השטחים החשובים בהקשר זה בישראל הוא שונית האלמוגים ומרבדי עשב הים במפרץ אילת, שנמצאים כעת בסיכון מוגבר עקב תוכנית קצא"א להגביר את שינוע ופריקת הנפט באילת בעשרות מונים. בעבר, אדמות הכבול של עמק החולה הכילו את הכמות הכי גדולה של פחמן שלא ניתן להשיבו בישראל, אולם ייבוש אגם החולה בשנות ה-1950 שחרר פחמן זה לאטמוספרה.
לנתב את התמיכה למדינות שזקוקות לה
המפה האינטראקטיבית שכלולה במחקר מאפשרת למי שרוצה להתעמק בנתונים שאספו החוקרים להתמקד באזורי פחמן, אזורים עשירים במגוון ביולוגי, או בחפיפה ביניהם. החוקרים מייחסים למחקר תפקיד מעשי ומקווים שיהפוך לכלי יישומי. ציפייתם היא שהמפה שהפיקו תוכל לסייע לארגונים אזרחיים, לתורמים ותכניות ממשלתיות בבואם להתמודד עם משבר האקלים, כך שיוכלו למקד את מאמציהם פעולותיהם במקומות הפגיעים ביותר. מטרתם היא לקדם שימור של כ-4 מיליון קמ"ר עשירים במגוון ביולוגי שעליהם נפרס ה- irrecoverable carbon וכיום אינם מוגנים.
ד"ר מוניקה נון, הכותבת הראשית של המחקר מדגישה את הדחיפות של בעיית האקלים ומתייחסת לתפקיד שהוא יכול לשמש: "הידיעה כי פחמן בלתי ניתן לשחזור מרוכז בשטחים קטנים יחסית יכולה לכוון את פעולות השימור של מערכות אקולוגיות שכעת אנו יודעים שהן חיוניות לאקלים של כדור הארץ".
"יש שמדינות שבהן אחוז השטח שעשיר במגוון ביולוגי ובמאגרי פחמן הוא גדול מאוד, כמו גבון, שהמחקר גילה כי ב-58 אחוז משטחה נאגר פחמן בלתי ניתן לשחזור וב-96 אחוז יש מגוון ביולוגי עשיר. במקרה כזה, קשה להגיד למדינה 'עצרו, אל תפתחו את האזורים האלו' בלי לתמוך במדינה ולהציע לה אלטרנטיבות וסיוע", מוסיף מדר. "נושא האקלים הוא כבר לא עניין של מדינות אלא בעיה גלובלית. למדינות המפותחות יש אינטרס לשמור על שטחים אלו, והם יכולים להשתמש במחקר לעזור להם לנתב את התמיכה למדינות הזקוקות לה".
הכתבה הוכנה על ידי זווית - סוכנות הידיעות של האגודה הישראלית לאקולוגיה ולמדעי הסביבה
