הביצה שהשתמרה: לא להאמין, אבל ביצה מהתקופה הרומית, בת 1,700 שנה התגלתה ממש במקרה - והפכה כנראה לביצה העתיקה ביותר שנמצאה במצב שמור לחלוטין.
מבזק חדשות טובות
(צילום: ירון ברנר)
הביצה התגלתה ביחד עם עוד שלוש ביצים אחרות, במהלך חפירה ארכיאולוגית באיילסברי באנגליה, ובאופן מפתיע – היא נשמרה עם החלמון והחלבון שלה. החוקרים משערים שזו הפעם היחידה בהיסטוריה, שבה נמצאה ביצת תרנגולת בת מאות שנים, שלא נשברה.
שלוש הביצים האחרות היו שבריריות מדי ונשברו עם חשיפתן. לדברי החוקרים הן שחררו ריח חזק ומסריח, כיאה לביצה שפג תוקפה. הביצה ששרדה נסרקה בסריקת רנטגן, שם התגלה הנוזל הפנימי.
חפצים אורגניים כמו מזון, לרוב נרקבים כשהם נחשפים לחמצן, אבל כאן הביצה נשמרה מכיוון שהאדמה הייתה ספוגה במים. לביצים משמעויות סמליות עבור הרומאים, הם היו מקשרים אותן לאלים ולברכות לפריון. ועכשיו, לחלק המורכב באמת: ארכיאולוגים שוברים את הראש כדי להבין איך לחלץ את החלבון מהביצה, מבלי לשבור אותה.
ועכשיו להפתעה מתחת למים: חוקרים גילו לאחרונה שלווייתנים כחולים הזדווגו עם מינים אחרים לאורך היסטוריית האבולוציה, והצליחו להעמיד צאצאים. כלומר, לא מדובר רק בהשתובבות כפי שחשבו ביולוגים עד לא מזמן.
ריצוף ה-DNA של לווייתנים כחולים בצפון האוקיינוס האטלנטי חשף ש-3.5% ממנו הוא בכלל של לווייתנים גדולי סנפיר. הרצף הגנומי הזה מאוד נדיר, כך שהמדענים לא ציפו שהאחוז יהיה כל כך גבוה. יתרה מכך, לכל דגימת DNA של לווייתן כחול במחקר היה מספר מסוים של אחוזים של לווייתן גדול סנפיר – תופעה שנקראת אינטרוגרסיה (הכלאה בין תת מינים).
החלק המפתיע הוא שלרוב בעלי החיים שמעמידים צאצאים שאינם בני אותו המין – אין המשכיות. הם נוטים להיות עקרים. ההורים חייבים להיות דומים מספיק כדי להתרבות מלכתחילה. המאפיינים הגנטיים של גדול הסנפיר ושל הלווייתן של הכחול מספיק דומים כדי להתרבות. מעניין שאותה הכלאה בין תת המינים עובדת רק בכיוון אחד. בעוד שללווייתן כחול יש לא מעט DNA של סנפיר בתוכו, מחקרים לא מצאו שללווייתני סנפיר יש ב-DNA שלהם מהכחולים.
אחת ההשערות במחקר היא שהלווייתן הכחול הוא המין היחידי שמזדווג בהצלחה עם מין אחר, "אולי בגלל שהם לא יכולים להרשות לעצמם להיות בררנים". אוכלוסיית לווייתני גדולי הסנפיר למשל, יותר גדולה. במובן מסוים, היכולת להתרבות עם מיני לווייתנים דומים אחרים, פירושה שיש יותר מחזרים זמינים, וזה תמיד טוב באוכלוסיות שכאלה.
ומכאן, לאסטרואידים בחלל. מחקר שנערך לאחרונה, באמצעות נתוני טלסקופ סופיה של נאס"א, גילה מים על שני אסטרואידים בחלל: 7 Iris ו-Massalia. קוטרו של איריס 7 הוא 199 ק"מ, מה שהופך אותו לאחד האסטרואידים הגדולים שמוכרים לנו, גדול ב-99% מאחרים. מאסאליה דומה בגודלו לאיריס, והוא מגיע לרוחב של 135 ק"מ, ושניהם חולקים מסלול דומה, בתוך חגורת האסטרואידים בין מאדים לצדק.
חקר אסטרואידים מסייע לנו להבין את יסודות מערכת השמש ואת הסבירות לחיים מחוץ לכדור הארץ. בעוד שבעבר התגלו סימנים להימצאות מים באסטרואידים (אסטרואיד בנו), או קרח מים (באסטרואיד תמיס), כאן הנתונים שנלכדו מסמנים על גילוי מים, ובאמצעות האינפרא-אדום יכלו החוקרים לראות את מולקולות המים על פני שטח האסטרואיד.
האסטרונומים הנרגשים מספרים כי נדרש ניתוח נוסף כדי להבין את התפלגות המים, ובשביל זה ישתמשו בעתיד בתותח הכבד של חקר החלל כיום, וזהו טלסקופ החלל ג'יימס ווב.
