את לימודי באוניברסיטה התחלתי בחוג לפסיכולוגיה. בלימודי ההיסטוריה בחרתי כאילוץ, כי צריך היה לבחור בחוג שני. עד מהרה התברר שהיסטוריה עניינה אותי יותר מפסיכולוגיה, ועם סיום התואר הראשון היה ברור שאת דרכי האקדמית אמשיך כהיסטוריון. מה שריתק אותי יותר מכל היה הניסיון להבין את הדינמיקה של מפגשים בין תרבויות; אילו תהליכים של שינוי ותמורה הובילו ללידתה של תרבות חדשה וכיצד הבינו בני התקופה את שהתרחש סביבם? מצאתי עצמי שואל שאלות ומחפש תשובות בתחומי ההיסטוריה התרבותית והאינטלקטואלית. בעידודו של מורי באוניברסיטה העברית - פרופ׳ אמנון לינדר - נסעתי לכתוב את עבודת הדוקטורט בחו״ל ושם נגלה בפני עולם חדש ומרתק. שלהי העת העתיקה וימי הביניים המוקדמים, אותה תקופה עלומה שבין התפוררות האימפריה הרומית להתבססות הממלכות של ימי הביניים התיכוניים (כלומר, המאות השלישית עד העשירית לספירה), הניחה את היסודות לצמיחת תרבות המערב ולחלוקה הגאו-פוליטית של אירופה המודרנית.
בעבר, לפחות מימי הרנסנס של המאות ה-14 וה-15, זכתה תקופת המעבר בין העת העתיקה לימי הביניים ליחס מזלזל במחקר ההיסטורי. היא נתפסה כתקופה של כאוס פוליטי ודעיכה תרבותית. לדידם של חוקרים רבים, עליית הנצרות ופלישת העמים הברברים למערב אירופה הובילו לקריסת האימפריה הרומית המפוארת ובישרו את שקיעת אירופה ואגן הים התיכון בדלות ובבערות. ״עידן החושך״ נקראה התקופה בפי מלומדים רבים, על כל המשמעויות השליליות שטומן בחובו כינוי זה.
רק בתחילת המאה ה-20 החל מספר מצומצם של היסטוריונים להתייחס ברצינות לתקופת המעבר מהעת העתיקה לימי הביניים ומחקרים חשובים שפורסמו פתחו צוהר לעולם מרתק של שינוי ותמורה, שבמסגרתו פינתה האימפריה הרומית את מקומה לממלכות ברבריות שקמו על חורבותיה. אלא שדווקא אז, כשנדמה היה שהתקופה משתחררת מהצל הכבר שהטילו עליה אנשי הרנסנס וממשיכיהם, ספגו ימי הביניים המוקדמים מכה אנושה נוספת. ההיסטוריוגרפיה הגרמנית לאורך שנות ה-30 וראשית שנות ה-40 של המאה הקודמת, שהייתה משועבדת למכונת התעמולה המשוכללת של המפלגה הנאצית, הציבה את ימי הביניים המוקדמים במרכז. התועמלנים הנאצים ראו בעמים הברברים את הארים המקוריים והטהורים, אלה שעוד לא הושחתו וטומאו על-ידי התרבות הקלאסית של יוון ורומא.
אין פלא שלאחר מלחמת העולם השנייה נמנעו היסטוריונים בכל רחבי העולם מלעסוק במעבר מהעת העתיקה לימי הביניים. רק בראשית שנות ה-80 של המאה הקודמת החלו בהדרגה היסטוריונים לחזור אל שלהי העת העתיקה וראשית ימי הביניים, בראש ובראשונה כדי להפריך את טענות ההיסטוריוגרפיה הנאצית, אבל גם מתוך רצון עז ללמוד ולהבין טוב יותר את התקופה שעמדה בבסיס שינויים פוליטיים, חברתיים, כלכליים ותרבותיים שסללו את צמיחת תרבות המערב והממלכות של ימי הביניים.
את העולם המחקרי התוסס הזה פגשתי כשהגעתי לקיימברידג׳ ללימודי הדוקטורט ומאז הקדשתי את הקריירה האקדמית שלי למפגשים התרבותיים המרתקים בשלהי העת העתיקה וראשית ימי הביניים ובעיקר לבחינת סוגיות דתיות, תרבותיות ואינטלקטואליות בממלכות הברבריות של ימי הביניים המוקדמים. בהתחלה בחנתי את מקומה של הנצרות בתרבות העממית והעילית של הממלכה הפראנקית המתגבשת תחת השושלת המרובינגית (751-481). בעבר נטען שהייתה זו ממלכה פגאנית, ושהנצרות הייתה שולית בנוף הדתי והתרבותי של אותה ממלכה. אלא שמהמקורות העומדים לרשותנו, עולה תמונה של ממלכה נוצרית בעיקרה, שלדת חלק חשוב בעיצוב אורחותיה, תרבותה והשקפת עולמה. מסקנות מחקרי התקבלו תחילה בספקנות ובבוז, אלא שכיום, כמעט 30 שנים לאחר פרסומן, הפכו מסקנותיי מקובלות על כולם.
משם עברתי לחקור את השימוש שעשו המלכים הפראנקים בליטורגיה הנוצרית לצורך קידום אידיאולוגיה פוליטית, חברתית ותרבותית, ולאחר מכן התמקדתי בתרומתם של המלכים הברברים בממלכות השונות לקידום התרבות בממלכתם. כל המלכים הברברים היו פטרונים נדיבים של תרבות והשכלה והמודל שעמד לנגד עיניהם היה האימפרטור הרומי/ביזנטי. למעשה הם התנהגו כאימפרטורים רומיים, אימצו את גינוני החצר הרומי וקידמו יצירה תרבותית שעלתה בקנה אחד עם אידיאל התרבות הרומית. בכך, שימרו את תרבות העולם הקלאסי של יוון ורומא, העבירו אותה לדורות הבאים ולמעשה ייצרו את הבסיס לרפורמות התרבותיות והחינוכיות של קרל הגדול.
פרויקט המחקר שעליו אני שוקד בימים אלה עוסק ב ״ידע אסור״, או ליתר דיוק בהעברתם והתקבלותם של טקסטים ומנהגים, שלכאורה נאסרו על-ידי רשויות הכנסייה בימי הביניים המוקדמים. מגוון רחב של חיבורים פגאניים, חיבורים העוסקים בכישוף, חיבורים הרטיים או אפוקריפיים, השתמרו והגיעו לידינו ולמרות האיסור על הקריאה בהם, הם נשמרו, הועתקו ונקראו על-ידי שכבה לא קטנה של אינטלקטואלים נוצריים. מה שמעניין אותי הם המנגנונים שאפשרו את המשך הקריאה והשימוש בחיבורים אלה ומה היו דרכי ההתמודדות עם האיסור הכמעט גורף להשתמש בהם. למחקר זה יש השלכות רבות גם על הבנת יחסם של אנשי ימי הביניים המוקדמים לידע ולהשכלה. הידע נתפס בעיניהם ככוח, אבל לא פחות מכך נתפסה הבורות ככוח, שלעיתים יכול היה להיות מסוכן והרסני יותר.
הדימוי הימי-ביניימי המופלא של ״גמדים על כתפי ענקים״ משקף נאמנה את הבנת אנשי ימי הביניים המוקדמים את מקומם בעולם האינטלקטואלי התוסס שסביבם. הוא משקף בהרבה מובנים גם את דרכי האינטלקטואלית לאורך השנים. דימוי זה משלב לא רק כבוד והערכה לעבודתם של קודמיי, אלא גם הכרה בכך שעבודתי היא, במובנים רבים, תולדה של הדרך הארוכה והמפרכת שעשו לפניי. נכון, כשאני יושב על כתפיהם של קודמי אני רואה טוב יותר ורחוק יותר, ויכול להבחין בדברים שהם לא ראו, אבל ההישגים האלה הם רק חוליה אחת בשרשרת. תלמידיי שללא ספק יהיו טובים ממני, גם הם ישבו על כתפיי ועל כתפי עמיתיי. זו מהות העשייה והמורשת האקדמית בעיניי.
פרופ' יצחק חן הוא ראש המכון הישראלי ללימודים מתקדמים באוניברסיטה העברית בירושלים.
"חוקרים פרטיים" הוא מדור ב-ynet, שבו מסבירים חוקרים מדוע החליטו לעסוק בתחום המחקר שלהם. המדור נערך בסיוע פרופ' עדו קמינר ופרופ' יעל אלואיל מהאקדמיה הצעירה הישראלית
