בסוף השבוע תיחתם ועידת האקלים השנתית של האו"ם שנערכת השנה בבאקו - אירוע שיא שמביא למרכז הבמה את הסוגיות האקלימיות, ושמשתתפים בו מנהיגי מדינות, אנשי עסקים וארגוני חברה אזרחית. הנושאים העיקריים שנידונו השנה היו מימון המעבר לאנרגיה נקייה וצמצום הנזקים שמשבר האקלים יוצר, לצד הצגת תוכניות הפעולה של מדינות שונות לעמידה ביעדי הפחתת פליטות גזי חממה לפי הסכם פריז מ-2015.
אבל לא כולם מרוצים מדרך הפעולה המשותפת. הִילדה היינה, נשיאת איי מרשל - מדינה ובה 40 אלף תושבים באוקיינוס השקט - לא בטוחה שהאימוץ של טכנולוגיות ירוקות יותר יצליח להשפיע לטובה. מדינתה, כמו מדינות רבות בפסיפיק ובאזורי חוף ברחבי העולם, נתונה בסכנה ממשית בעקבות עליית גובה פני הים.
3 צפייה בגלריה
הילדה היינה, נשיאת איי מרשל, בוועידת האקלים של האו"ם שנערכת בבאקו, בירת אזרבייג'ן
(צילום: Rafiq Maqbool, AP)
אלא שאין בכוחה להחליט בעצמה על שינוי מגמה גלובלי ועתידי שיאפשר לאיי מרשל להמשיך להתקיים. ההסבר שלה פשוט: הכחשת משבר אקלים. יש מנהיגים, היא הזהירה בוועידה, שייכשלו במעבר לאנרגיה בת קיימא "בגלל הכחשה, מחשבת שווא, רעיון לא מבוסס שמדינתם תהיה חסינה בדרך כלשהי". מהי, אם כן, אותה הכחשה?
כשרגשות ומדע מתערבבים
הכחשת משבר אקלים היא התעלמות, הדחקה, ספקנות או דחייה של הממצאים המדעיים לגבי משבר האקלים. כפי שמתארים חברי ועדת ההיגוי של האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים להתמודדות עם משבר האקלים, ושפורסם בכתב העת "אקולוגיה וסביבה", ההכחשה כוללת כמה היבטים: "הכחשת מגמת ההתחממות, פקפוק באחריותו של הגורם האנושי למשבר, הכחשת ההשפעות השליליות של ההתחממות, התנגדות להשקעות הנדרשות להתמודדות וכן הטלת ספק בהסבר המדעי להתחממות".
מכחיש משבר האקלים המפורסם הוא נשיא ארצות הברית החדש-ישן דונאלד טראמפ. רק לאחרונה הוא קרא להתחממות הגלובלית "הונאה", הבטיח להגביל את המאמצים האמריקניים לצמצום פליטות גזי החממה, הגביר את השימוש בדלקים מזהמים (אותם הוא מכנה "זהב") וקיבל תמיכה לקמפיין הבחירות שלו מתעשיות האנרגיה המזהמות.
טראמפ, שנבחר בין השאר על רקע עמדותיו אלו, מייצג ציבור בוחרים עצום. מוקדם יותר השנה, חוקרים מאוניברסיטת מישיגן שניתחו נתונים מרשתות חברתיות העריכו ש-15 אחוז מאזרחי ארצות הברית לא מאמינים במשבר האקלים. לדבריהם, לטראמפ ולגופים שמרניים השפעה רבה על תופעת הכחשת האקלים. במערכת הפוליטית האמריקנית לקולות אלו יש ייצוג של 23 אחוז מחברי הקונגרס.
גורלן של מדינות כמו איי מרשל ייקבע במידה רבה בעקבות השאלה כמה רווחת תופעת הכחשת משבר האקלים במדינות גדולות ובכלכלות מובילות כמו של ארצות הברית, כמו גם הצעדים הממשיים במדיניות שיבחרו לאמץ. את הגורמים לאימוץ עמדות של הכחשת משבר אקלים מציג מאמר נוסף שפורסם לאחרונה ב'אקולוגיה וסביבה'. "תופעת ההכחשה שכיחה עד כדי כך שהיא מצליחה להציג את משבר האקלים ואת המדיניות הנדרשת לבלימתו כאילו מדובר בפולמוס פוליטי", כותבים המחברים פרופ' אלון טל מהחוג למדיניות ציבורית באוניברסיטת תל אביב ופרופ' שלומית פז מהחוג לגאוגרפיה ולימודי סביבה באוניברסיטת חיפה. מסיבה זו, הם בחנו מה עומד מאחורי מגוון העמדות של מכחישי משבר אקלים.
פוליטיקה ומשבר האקלים
זהות פוליטית היא מאפיין אחד של ההכחשה. ככלל, עמדות שמרניות נוטות לפקפק בהשפעה האנושית על האקלים מטעמים פסיכולוגיים ואידאולוגיים – כמו למשל המחשבה שאימוץ מדיניות ירוקה יותר וכלכלה דלת פליטות פחמן תערער את השוק החופשי, תגביר את המעורבות הממשלתית ותשנה את הדרך שבה אנחנו צורכים אנרגיה ומשתמשים באמצעי תחבורה. בראייה שמרנית וקפיטליסטית, המתווכת לקהל דרך ערוצי תקשורת, הדבר יגרור פגיעה באוטונומיה של הפרט. לכן, בפועל, זה מעורר התנגדות בקרב אלו שמעדיפים פיתוח כלכלי על פני שיקולים סביבתיים; בעקיפין, זה מפעיל לחץ חיצוני על אורחות חייהם ומעורר תגובה פסיכולוגית של התנגדות.
מיצג מחאה בוועידת האקלים
(צילום: רויטרס)
לפי הכותבים, להכחשה יש גם ממד תרבותי. בחברה שיש בה אמון במוסדות השלטון ובמוסדות המדע תהיה השלמה ציבורית עם רגולציה סביבתית. נוסף על כך, בחברה שקיים בה חינוך מדעי איכותי ותנועות חברתיות "ירוקות" יש קבלה של ההסברים המדעיים למשבר האקלים. לפיכך, במדינות ליברליות באירופה, כמו סקנדינביה, הציבור נחשב לבעל מודעות אקלימית גבוהה. אבל במדינות מערביות אחרות כמו ארצות הברית ואוסטרליה, שכלכלתן תלויה במשאבי טבע מזהמים, מידת ההכחשה גבוהה יותר.
בין השאר, מוזכרת במאמר פעילות של התעשיות המזהמות לזריעת ספק בקרב הציבור דרך הפצת מידע מטעה בהתאם לאינטרסים הכלכליים שלהן. בכלכלות מתפתחות אומנם קיימת מודעות אקלימית, אך לעתים סוגיות אחרות תופסות אצלן מקום דחוף יותר בסדר היום הציבורי.
הכחשת אקלים עשויה להיות מושפעת מגורמים רבים, כמו הטיות המשפיעות על התפיסות האישיות שלנו. טל ופז מזכירים שאירועים מרוחקים בזמן, במרחב ובהקשר החברתי שלהם נחשבים אצלנו למופשטים למדי. הם מציינים את הטיית הזמינות, הגורסת כי קל להכחיש את מה שלא מתרחש בסביבתך (מכירים את אלו שתוהים איך יכול להיות שכדור הארץ מתחמם אם יורד עליהם שלג?), ולצד זה, קל להתעלם מבעיה שנתפסת כעתידית.
גורם אחר הוא תופעת הדיסוננס הקוגניטיבי: קל יותר לשמור על דימוי עצמי חיובי בעזרת הכחשת משבר האקלים, מאשר להצדיק קיום פעילויות מזהמות. כדי לצמצם את הסתירה הזאת ואת הצורך לשנות אמונות ומעשים כמו להפחית טיסות, נסיעות ברכב פרטי ואכילת בשר, החוקרים מסבירים שאנשים רבים מעדיפים "דעות המחזקות אצלם אמונות קיימות המספקות להם תחושת ביטחון". במילים אחרות, מדובר במידע שאומנם לא מגובה במדע, אך נותן להם תחושה שהתנהלותם לא בהכרח מזיקה.
עוד גורם להכחשה הוא התחושות השליליות שמשבר אקלימי עלול לעורר בקרב הציבור. לפי טל ופז, יש מי שמעדיפים להתנהג כמו "היען שטומן את ראשו בחול". הם מעדיפים עולם שבו האיומים עליו לא קיימים. לדוגמה, הכחשת אקלים מוזכרת כרווחת בקרב מי שעבודתם נמצאת בסיכון בגלל מדיניות ירוקה יותר, כמו עובדי תעשיות האנרגיה והבשר.
"כדי לפתח אסטרטגיות תקשורת יעילות שישפיעו על תפיסותיהם של המכחישים ויביאו להפנמה רחבה יותר של משבר האקלים והשלכותיו יש להעמיק את הבנת תופעות אלה", קובעים כותבי המאמר. "ההכחשה מובילה לעיכוב קריטי במהלכים אזוריים, לאומיים ועולמיים שתכליתם בלימת המשבר והיערכות אליו".
