הערב ומחר (יום ג') נציין את ט' באב, נהרהר בשבר הגדול וניזכר בשלל האירועים הטרגיים שעיצבו את ההיסטוריה היהודית: חטא המרגלים של בני ישראל במדבר, חורבן שני בתי המקדש, כיבוש ביתר במרד בר כוכבא, גירוש אנגליה, גירוש ספרד ועוד. השנה, יום זה נצבע בצבעים מיוחדים, כשתחושת השבר גדולה מתמיד.
מסורת ט' באב מזמינה אותנו ללמוד לא רק על מה שאירע בט' באב, אלא להתבונן בתהליכים שמובילים לשבר הגדול, מכשירים, מאפשרים ומנציחים אותו. המדרש והתלמוד רוויים בסיפורים ואמירות בסוגיה הזו, אחת מהן היא אמירתו של רבי יוחנן בן זכאי, גדול החכמים של דור חורבן בית המקדש השני: "אם הייתה הנטיעה בתוך ידך ויאמרו לך הרי משיח בא, נטע את הנטיעה ואחר כך צא והקבילו" אבות דרבי נתן, פרק לא).
למשפט כזה יש כיווני פרשנות רבים. אחד מהם הוא שנטיעת העץ כל כך חשובה, שהיא קודמת לקבלת פני המשיח. עצים חיוניים לחיים, מטהרים אוויר, מייצבים קרקע ומעניקים מזון, על אחת כמה וכמה בחברה החקלאית של רבי יוחנן בן זכאי.
אולם, בבואנו להבין את האמירה הזו, אי אפשר להתעלם מאישיותו ופועלו של רבי יוחנן בן זכאי. רבי יוחנן בן זכאי היה גדול התנאים מדור חורבן בית המקדש השני, ובית מדרשו היה בירושלים הנצורה. הוא היה עד למלחמת האחים שמשתוללת בתוך החומות ונמלט מן התופת: הסווה את עצמו למת, הוצא מתחומי העיר בארון מתים וקיבל מוספנסיאנוס שפיקד על צבא רומא, את הרשות לשקם בעיר יבנה את הסנהדרין. כך ניצלה היהדות.
אמירתו של רבי יוחנן לא מנותקת מהחורבן וממה שראה. למעשה, הוא מעמיד בפנינו שתי דרכי פעולה בחיים, כיחידים וכחברה: אחת מביאה לחורבן והשנייה לצמיחה.
הדרך שמביאה לחורבן היא הליכה אחרי השמועה לקבלת פני המשיח. רבי יוחנן בן זכאי לא כותב שהמשיח בא בפועל. הוא כותב "ויאמרו לך הרי משיח בא". מפרסמים, אומרים, זה כתוב ברשתות החברתיות, זה קיבל מיליון לייקים ועשרות אלפי שיתופים: משיח בא! רבי יוחנן בן זכאי מכיר לעומק את המשיחיות הפאנטית והריקה של חורבן בית שני, לאלו תהומות של קיצוניות ואלימות אפשר להגיע ולאן כל זה מוביל.
אל מול דרך החורבן, ניצבת דרך הצמיחה. הנטיעה בידך, קודם כל "נטע את הנטיעה ואחר כך צא והקבילו". ללכת על הצעד הקטן והבטוח. בזמן שהמשיחיים חולמים בהקיץ על בית מקדש שלישי, יש עץ שצומח וייתן פירות. עבור רבי יוחנן בן זכאי, אלו יהיו גם החכמים שישבו ביבנה, למדו ויצרו מסורת מפוארת המאירה עד היום.
ישראל נמצאת כעת בפרשת דרכים: דרך החורבן או דרך נטיעת העץ. דרך החורבן מתחילה במילה "הכרעה", ממשיכה ב"למחוק את עמלק", מצדיקה מעשי אלימות נגד משפחות החטופים ש"מקלקלות לנו את חגיגת הניצחון" ומעודדת עינויים והשפלות באסירים פלסטינים כי אחרי 7 באוקטובר "הכל מותר". זוהי הדרך לבידוד גובר של ישראל וגרוע מכך, היא מובילה אותנו לאובדן צלמנו כחברה. בדיוק כמו בתקופות שקדמו לחורבן שני בתי המקדש.
אל מול דרך הרסנית זו, עומדת גישתו של יוחנן בן זכאי: "נטע את הנטיעה" כלומר, אל תרוץ אחרי הבטחות שווא, האמן בתהליכים ארוכי טווח, באוסף של מעשים קטנים רבים על פני דברים דרמטיים התופסים את הדמיון, אך מעצבים את המציאות רק לכיוון של כאוס וחורבן.
"נטע את הנטיעה" היא הדרך היחידה למניעת החורבן - והיחידה שתוביל לריפוי. בישראל של אחרי 7 באוקטובר, כשהחברה הישראל עודנה מצויה בטראומה אישית וקולקטיבית עמוקה, יותר מכל אנו זקוקים להשלמת יעדים הזורעים שוב תקווה ואמון: הסכמה על עסקה להחזרת החטופים וסיום המלחמה, חזרה מתהומות ההסתה, ההתלהמות והקיטוב אל עבר שיח מכבד וענייני, דאגה לשכבות החלשות של החברה הנדחקות עוד יותר בזמן משבר והגנה על הסביבה והטבע המופקרים לאור המלחמה. "עֵת לָטַעַת וְעֵת לַעֲקוֹר נָטוּעַ" אומר קהלת: זה הזמן להכניס את הידיים לאדמה ולהצמיח יחד חברה טובה יותר.
ד"ר יונתן אייקנבאום, חוקר ומרצה, מנהל גרינפיס ישראל ומחבר הספר "קיימות מבראשית".
