אני מאוד לחוצה מטיסות וגם בזמן הטיסות. אבל אני יודעת שלא ארצה לוותר על ההזדמנות להגשים את המטרות שלי. לראות עולם ולערוך מחקר במקומות מיוחדים, במקרה הזה – באיי גלאפגוס.
אחרי חמש וחצי שעות טיסה נחתנו במדריד, ומשם - אחרי קצת זמן להירגע, עלינו על טיסה נוספת לקיטו שבאקוודור. טיסה של 11 שעות, הארוכה ביותר בחיים שלי. לא חשבתי שאי פעם אשב כל כך הרבה זמן במטוס ועוד אהיה רגועה.
נחתנו בשעות בוקר מוקדמות. אחרי הנחיתה נפגשנו עם החוקרת שאיתה אבצע את המחקר - ולריה אוצואה-הררה. למזלי לפני הטיסה דיברנו בזום והצלחתי לזהות אותה מהר. איך אסביר זאת במילים? היא האישה הכי מקסימה ומסבירת פנים שפגשתי בחיי. התחבקנו והיא סיפרה בהתרגשות כמה היא שמחה שהגעתי. היא עזרה לנו בתהליך הכניסה לאיי גלאפגוס, שאמנם הם חלק מאקוודור, אבל יש להם חוקי כניסה נוקשים מאוד שמטרתם לשמר את המקום המיוחד הזה.
הגלאפגוס – סנטה קרוז:
אבל הדרך לא הגיעה לסופה עדיין. מקיטו טסנו לבלטרה (כ-100 ק"מ מהיבשת), אי קטן מאוד שמתחבר לאיי סנטה קרוז. על מנת להגיע לאיים לקחנו אוטובוס לנמל, משם סירה עד אוטובוס נוסף, שהביא אותנו למרכז העיר. משם, לקחנו מעבורת של שעתיים לסאן קריסטובל – שם בשעה טובה הגענו למרכז המחקר של אוניברסיטת סן פרנסיסקו ד קיטו. היה נדמה כאילו המסע לא ייגמר לעולם, אבל היום אני כבר יכולה להגיד שאיי גלאפגוס היו שווים כל רגע.
10 צפייה בגלריה
ארוחת הבוקר על הסירה, קרלוס מימין, קמילה משמאל ובאמצע דניאל (דוקטורט)
(צילום: מאי עם-שלום)
עם ההגעה ראיתי אריות ים, שקנאים ואיגואנות ים – לא האמנתי שאני רואה וחווה את זה. אחרי מנוחה במלון פגשתי את ולריה והצוות שלה, שכלל את קמילה רואיז, קרלוס אלגריה וגבריאל ואקה. התחלנו בהכנות לשיט בסירת דייגים לצורך דיגום המים ביום למחרת. המחקר שאני עוסקת בו כלל ניטור של מזהמים מסוגים שונים במי הים באזורים שונים. למשל אזורים שמורים המושפעים מתיירות, יישובים ועוד.
למחרת בבוקר קמנו ב-06:30. ערכנו ארגונים אחרונים לפני ההגעה למזח והיציאה לים. עלינו חמישה אנשים על סירה והתחלנו את השיט לאזורים השמורים והבתוליים של האי. לא הצלחתי להכיל את המראות והיופי המדהים של האזור שנגלה בפנינו עם ההגעה שלנו לנקודת הדיגום. כל כך הרבה ציפורים וחיות ים שלא ראיתי מימי. צבי ים, אריות ים וכרישים הסתובבו סביב הסירה שלנו.
אבל, לצערי, באחת מנקודות הדגימה החלקתי ונפצעתי ברגל, מה שדרש ממני להתפנות לבית חולים לניקוי וחבישה. בית החולים, שהזכיר יותר מרפאה במושגים שלנו, אינו גובה כסף על הביקור וגם לא על קבלת התרופות מהרופא. עם החזרה לאוניברסיטה התחלנו לעבד את דוגמיות המים, שבהמשך יעברו אנליזה בארץ באוניברסיטת בן-גוריון בנגב.
ביום הדיגום הבא היינו צריכים לאסוף את הדוגמיות שנשארו במים. הגענו לנקודה הראשונה, שבה היה צריך לשנרקל על מנת למצוא את הדוגמאות. מפני שהיינו באזור לא מתויר וללא נוכחות אנשים - היה מגוון יוצא דופן של חיות, אפילו כרישים. זה היה רגע מרגש ומבהיל באותה הנשימה. שני אריות ים שחו איתנו, הם היו צמודים אלינו וליוו אותנו בכל הדרך. לא האמנתי כמה בנוח הם הרגישו לידינו. הדוגמאות שאספנו הספיקו לנו לעבודה עד השעות הקטנות של הלילה.
בין הדיגומים והעבודה במעבדה היה לנו קצת זמן לטייל. חזרנו לסאן קריסטובל – למרכז הפרשנות הסביבתית על שם ג׳יאני אריסנדי. היה מרתק, בתור חוקרת ישראלית, לגלות וללמוד על ההיסטוריה של האיים וכמה משאבים משקיעה הממשלה כדי לשמר את הסביבה המתאימה למגוון הביולוגי הקיים.
משם המשכנו לנקודות תצפיות על הנופים הרחבים של האי. הנוף באזור כל כך יפה שהרגשתי כמה ברת מזל אני להיות שם. בנקודה הזאת גם נפרדתי ממי שהפכה כבר להיות חברה שלי - ולריה. התחברתי אליה מאוד בזמן שבילינו יחד, היא לא הפסיקה לדאוג לי והייתה כל כך נחמדה ואדיבה. למרות העבודה הקשה, היא תמיד הייתה עם חיוך על הפנים ונשארה חיננית ושמחה.
יום למחרת המשכנו לאזור "קיקר רוק" - נקודת צלילה ידועה באזור האי בסאן קריסטובל. זו הייתה הצלילה המאתגרת ביותר שחוויתי. תנאי מזג האוויר היו קשים מתוך ומחוץ לים. תחילה לא הצלחנו לראות דבר פרט לאלמוגים היפים שלא הכרתי מהארץ. אבל בהמשך הצלחנו לצלול עם צבי ים ועם לווייתן האמפבק שהקרבה אליו עוררה בי השתאות – אין מילים לתאר את החיה העצומה הזאת מקרוב.
כשחזרנו לאי הלכנו לאסוף את הדוגמה האחרונה שלנו וביצענו עיבוד אחרון. זה היה היום האחרון שלנו במעבדה והייתי צריכה לקפל את הציוד ולהחזיר אותו לארץ. היה לי מאוד עצוב לעזוב, במיוחד את סאן קריסטובל. נהניתי כל כך מהמחקר ומהמקום. גם הקושי עם השפה (כיוון שרוב תושבי המקום לא מדברים אנגלית) הוסיף לאותנטיות של המקום. אני לא מאמינה עד עכשיו שחוויתי את כל זה, אולי אקלוט כשאגיע סוף סוף לארץ. היה לי מזל גדול להיות שותפה כסטודנטית מישראל ומאוניברסיטת בן-גוריון לביצוע מחקר במקום כל כך ייחודי כמו גלאפגוס.
מאי עם שלום היא סטודנטית לתואר שני במסלול הנדסה סביבתית, בהנחייתו של פרופסור אריאל קושמרו, המעבדה לביוטכנולוגיה סביבתית באוניברסיטת בן-גוריון בנגב.
