בישראל יש עושר יוצא דופן של מיני דבורי בר, כ-1,100 מינים, מרביתם מינים יחידאיים (שאינם חיים במושבות). דבורי הבר מבקרות מגוון רחב של צמחי בר, המשמשים להן כמקור מזון ותורמות להאבקתם. עונת האביב היא התקופה החשובה ביותר עבור דבורי הבר, שכן מדובר בתקופה שבה מבוצע איסוף צוף ואבקת פרחים להאכלת זחליהם של מרבית מיני דבורי הבר.
לאחרונה, הצטברו עדויות רבות על השפעת רעייה אינטנסיבית של דבורי דבש, למטרות מסחריות כמו ייצור דבש או האבקת גידולים חקלאיים, אשר פוגעות בדבורי הבר ובצמחי הבר המקומיים. "הזן המקומי של דבורת הדבש בישראל נכחד, וכל דבורי הדבש הקיימות כיום הן זנים זרים שמגודלים למטרות מסחריות", מסביר ד"ר גדעון (גידי) פיזנטי, אוצר אוסף הדבורים והצרעות הטפיליות במוזיאון הטבע ע"ש שטיינהרדט.
"בשונה מבעלי חיים כמו בקר ועיזים, שניתן לשלוט בהם באמצעות גדרות או רועים, לא ניתן לנהל את דבורי הדבש מהרגע שהן עוזבות את הכוורת. הן חודרות לשטחים טבעיים ושמורות טבע, כאשר טווח השיחור שלהן - כלומר, המרחק שהן עוברות במהלך גיחות רעייה - מגיע למספר קילומטרים מהכוורת. במקרים מסוימים, ישנם כמעט מיליון דבורי דבש באזור מרעה אחד, מספר שעולה בהרבה על מספר דבורי הבר באותו אזור".
מחקרים מהארץ ומהעולם מצביעים על כך שדבורי הדבש דוחקות את דבורי הבר בתחרות על משאבים, במיוחד צוף ואבקת פרחים. תחרות זו מובילה לירידה באוכלוסיות דבורי הבר המקומיות ולשינוי בהרכב חברות המאביקים הטבעיות. בנוסף לפגיעה בדבורי הבר, דבורי הדבש פוגעות בכשירותם של צמחי הבר המקומיים.
לדברי ד"ר פיזנטי, דוגמה לכך היא הפגיעה באיריס הארגמן, שדבורי הדבש אוספות את האבקה שלו אל הכוורת ומשאירות פחות אבקה זמינה להאבקה, זאת בניגוד לדבורי הבר, שמבקרות בפרחי האירוס מבלי לאסוף את האבקה. למרות היתרונות הכלכליים של ענף הדבש והאבקת הגידולים החקלאיים, יש לו השלכות סביבתיות משמעותיות.
"התחרות בין דבורי הדבש למאביקים הטבעיים על צוף ואבקה עלולה לדחוק מיני בר מקומיים, ולהוביל לירידה במגוון הביולוגי. דבורי הבר, שהן קבוצת המאביקים הטבעיים הגדולה והחשובה ביותר בישראל, כוללות מינים ייחודיים לאזורנו. בישראל, צפיפות הכוורות גבוהה במיוחד באזורים הים-תיכוניים, והשטחים הטבעיים מצומצמים. עובדות אלו מגבירות את התחרות על משאבי הפריחה. שמורות הטבע, שנועדו לשמור על בעלי חיים וצמחי בר, נתקלות בחדירת דבורי הדבש, הפוגעת במינים המקומיים", אומר ד"ר פיזנטי.
הוא הדגיש בדבריו כי אמנם דבורי הדבש יכולות להאביק מגוון גדול של פרחים וצמחים, אך הן אינן יכולות להחליף את מיני דבורי הבר המגוונים, שעושים עבודה טובה יותר בכל הנוגע להאבקה.
מאביקים טבעיים אינם רק חלק בלתי נפרד מהמגוון הביולוגי בישראל, אלא גם מרכיב חיוני במערכת האקולוגית, בזכות תרומתם להאבקת צמחי הבר. לעומת זאת, דבורי הדבש אמנם אוספות צוף ואבקה ממגוון פרחים, אך תרומתן להאבקת צמחי בר נמוכה ביחס למאביקים הטבעיים, ומוגבלת למיני צמחים מסוימים.
בצמחים מסוימים הן אף מנצלות את משאבי הפריחה מבלי לתרום להאבקה כלל, דבר שפוגע ישירות בצמחי הבר. ד"ר פיזנטי מסביר כי מאביקים טבעיים הם גם רשת ביטחון לאספקת שירותי האבקה לחקלאות, במיוחד במקרים של קריסה פתאומית של מושבות דבורי דבש, כפי שקרה במספר אזורים בעולם בעשורים האחרונים. לאור חשיבותם האקולוגית, מדינות רבות בעולם, כולל ארה"ב ומדינות האיחוד האירופי, חוקקו חוקים להגנה על מאביקי הבר ועל בתי הגידול שלהם.
בהקשר זה, צוות של אנטומולוגים ממוזיאון הטבע ע"ש שטיינהרדט, המתמחים באקולוגיה והתנהגות דבורי בר, שלח מכתב לוועדת הכלכלה של הכנסת בעקבות תזכיר חוק "הסדרת הצבה של כוורות וייצור דבש" לשנת תשפ"ד (2024). במכתבם, הדגישו המומחים את החשיבות של הטמעת שיקולים אקולוגיים בתהליך החקיקה, כדי לצמצם את הפגיעה במאביקים טבעיים.
הצעתם כוללת שינויים שיאפשרו לקדם עקרונות של חקלאות בת-קיימא, בייחוד בתחום האבקת היבולים, תוך שימור המערכת האקולוגית בישראל. המומחים טוענים כי הטמעת העקרונות הללו תסייע גם במיתוג הענף ומוצריו כענף אקולוגי-סביבתי, בדומה למגמות הנהוגות במדינות רבות באירופה ובארה"ב.
"לא מדובר בבעיה שצצה לאחרונה, אלא מזה עשרות שנים. אינני מעוניין בהרחקה מלאה של דבורי הדבש משמורות הטבע, אלא דילול העומס שנוצר עקב צפיפות הכוורות, מה שיוביל בתורו להקניית מקום נרחב יותר לדבורי הבר ולמאביקים נוספים. קביעת תחום חיץ של קילומטר מסביב לשמורות הטבע, שבו לא יוצבו כוורות, עשויה לשרת את המטרה הזו. חשוב להבהיר כי למרות שדבורי הדבש עפות בין מספר רב של פרחים כדי לגוון את תזונתן, אין זה אומר בהכרח שהן מאביקות טובות כמו דבורי הבר", מסכם ד"ר פיזנטי.
