זה היה עוד יום רגיל באמצע חודש אוקטובר, או כך לפחות הניח פרופ' ג'יימס פאלון כשעשה את דרכו למשרדו שבאוניברסיטת קליפורניה. שום דבר לא הכין את פאלון, מדען מוח במחלקה לפסיכיאטריה באוניברסיטה, לבשורה שהוא עתיד לקבל.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
הכול התחיל עשר שנים קודם לכן, ב-1995, כשהפרופסור התבקש לערוך סריקת PET למוח של רוצח שהמתין בכלא לעונש המוות שלו. ולא סתם רוצח, אלא כזה שנשא מאפיינים פסיכופתיים ונחשב לקר רוח ואלים במיוחד. עורך הדין שלו קיווה שפאלון יצליח למצוא בסיס ביולוגי שיעניק הסבר להתנהגותו האכזרית, ושבעקבות זאת יומתק עונשו למאסר עולם.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
פאלון, חוקר ותיק בתחום האנטומיה של המוח, הבחין במהלך הסריקה בפעילות נמוכה במיוחד בקורטקס האורביטלי (קליפת המוח הקדם-מצחית) ובאזור שסביב האמיגדלה, האחראים בין היתר על ויסות ומניע התנהגות אימפולסיבית. הממצאים של פאלון הצליחו לשכנע את השופט, שסבר כי אכן יש בסיס ביולוגי להתנהגותו האכזרית של הנאשם, והוא ביטל את עונש המוות שנגזר עליו.
בזכות המקרה התפרסם פאלון - עורכי דין פליליים החלו לפנות אליו לגבי מוחות של רוצחים אכזריים, והוא אף ניסח תיאוריה שלמה על ה"מוח הפסיכופתי".
6 צפייה בגלריה
אחראית על ויסות ומניעה של התנהגות אימפולסיבית. קליפת המוח הקדם-מצחית
(צילום: shutterstock)
ובחזרה לאותו יום שגרתי באוקטובר: פאלון ערך במשרדו הדמיות מוח שלו ושל בני משפחתו, שבהן השתמש כקבוצת ביקורת במחקרו על מחלת האלצהיימר. אחרי שניתח כמה הדמיות נורמליות לחלוטין, הוא נתקל לפתע במוח שתאם את כל כללי התיאוריה שהוא עצמו ניסח על פסיכופתים, כולל מעגל מוחי ייחודי, זוהר ובהיר שזיהה אך ורק אצלם, ושבא לידי ביטוי בפעילות ירודה בקליפת המוח באזורים שקשורים בפחד, בחרדה, באגרסיביות, בעונג וביכולת לווסת אותם.
לאחר כמה בירורים, שבמהלכם קיווה כי מדובר בטעות אנוש, הוא גילה שלא רק שלא חלה שום טעות - ה"מוח הפסיכופתי" הוא לא אחר מאשר מוחו שלו.
הגילוי היה מרעיש: איך קרה שלאדם כמותו - פרופסור לפסיכיאטריה והתנהגות אנושית, נשוי באושר במשך 40 שנה ואיש משפחה המוקף בחברים - יש מוח שמאפיין פסיכופתים ברמת מסוכנות גבוהה, על פי הכללים שהוא עצמו קבע?
בעוד רובנו היינו מתכנסים לתוך עצמנו ומסרבים לצאת מהמיטה אחרי גילוי מהסוג הזה, פרופ' פאלון החליט להעמיק עוד יותר בנושא, וגילה כי מלבד המבנה המוחי הנדיר שלו - שיש לסייג ולומר כי נבדק רק על ידיו ורק באמצעות הכללים שהוא עצמו קבע - הוא גם נושא את "גן הלוחם" (The Warrior Gene) המקושר להתנהגות אלימה, שנפוץ בעיקר בקרב גברים.
מדובר בגרסה בעייתית - סוג של מוטציה אם נרצה - של גן ה-MAOA, שתפקידו לפרק מעברים בין מוליכים עצביים כמו דופמין וסרוטונין, האחראיים בין היתר על עיבוד רגשות, לחלקים שונים בגוף. התוצאה העגומה היא הצטברות של דופמין וסרוטונין במוח, שבסופו של דבר עלולה להוביל לאובדן שליטה על דחפים ולעלייה באלימות, בזעם ובאגרסיות.
המוטציה הזו משפיעה בעיקר על גברים. מדוע? כדי לענות על השאלה הזאת צריך קודם להבין טוב יותר את הקשר שבין גנטיקה לכרומוזומים. מתן ארבל, דוקטורנט באוניברסיטת תל אביב שעוסק בחקר הדנ"א, מסביר כי "כל המידע הגנטי שלנו כתוב על כרומוזומים, או בשמם הנוסף מולקולות דנ"א, הנמצאים בתוך כל אחד מגרעיני התאים שבגופנו". כדי לפשט את העניין המורכב הזה, נסו לדמיין שרוכים ארוכים במיוחד שעליהם מקודד מידע בצורה פשוטה.
לדבריו, "בכל אחד מהתאים יש בסך הכול 23 כרומוזומים וכל כרומוזום מוכפל לשני עותקים, כך שבסופו של דבר כל תא בגוף שלנו אמור להכיל 46 כרומוזומים. כרומזומי המין (X ו-Y) הם אלו שמכילים את המידע הגנטי שקובע את ההבדל בין זכרים לנקבות. לנקבות יש עותק כפול מכרומזום X, בעוד לזכרים יש עותק בודד מכרומוזום X ועותק בודד מכרומוזום Y. גן ה-MAOA מקודד על כרומוזום X, ומכיוון שלנשים יש עותק 'ספייר', אותה מוטציה של הגן תשפיע לרוב על גברים".
השורשים הגנטיים של התוקפנות נכנסו לתודעה המדעית רק לקראת סוף שנות ה-70, בעקבות ניסיון של אישה הולנדית לברר מדוע כל הגברים במשפחתה מתנהגים בצורה אלימה ותוקפנית. האלימות הזו החלה ב-1870, ואפיינה את הגברים במשפחה בלבד. כעבור עשור הצליחו החוקרים למצוא קצה חוט בדמות אותה מוטציה בגן ה-MAOA. הנשים במשפחה התבקשו לבצע בדיקות גנטיות, והתגלה כי רבות מהן אכן נושאות את הגן, אך ה-X הנוסף שלהן מצליח לפצות על הפגם ולכן הן אינן סובלות מהתופעות שאפיינו את גברים במשפחה.
עד כה לא ברור מהן ההשפעות במקרה של נשים ש"גן הלוחם" נישא על שני כרומוזומי האיקס שלהן, אבל מחקרים הוכיחו דבר אחד בוודאות: הוא מועבר לצאצאים מהאימהות שלהם.
"אף שמדובר במחקר שהתחיל לפני עשרות שנים, קשה להגיד שהידע שלנו היום גדול באופן משמעותי מאשר בתקופה שבה גילו את המוטציה הזאת", אומר ארבל. "באופן כללי ההבנה בכל מה שנוגע לגנטיקה קשה ואיטית מאוד, כי יש אינסוף גורמים שמשפיעים וצריך לפרק אותם".
אז במה מתמקד המחקר בימים אלו?
"בעיקר בניסיון להבין מהו המנגנון המולקולרי של הגן, כלומר למה בכלל שמוטציה בגן הזה תגרום לתוקפנות ואיך חדירה של נוירוטרנסמיטרים (מוליכים עצביים) למוח יכולה לגרום לתוקפנות יתר. זה בעצם החלק החסר בפאזל הזה. ברגע שנמצא את הנעלם הזה, אולי נוכל להבין טוב יותר איך נכון להתנהל עם אוכלוסייה של ילדים שנושאים את הגן. כל עוד אין לנו תשובה ברורה, אנחנו עלולים לעשות להם עוול בכך שנתייג אותם לחינם רק בגלל שהם נושאים גן כזה או אחר שעלול לגרום להם לתוקפנות".
ההתפתחות המרשימה בתחום הגנטי בשנים האחרונות מעוררת תקווה בקרב מדענים שסבורים כי האנושות מתקרבת למציאת פתרון לתסמונות ולמחלות גנטיות שונות. מנגד, הרעיון שיש בסיס ביולוגי לתוקפנות מעורר דאגה בקרב רבים מהם, ומזכיר להם את התיאוריה הגזענית "האדם הקרימינלי" שטבע הקרימינולוג האיטלקי צֶ'זארֶה לוֹמְבּרוֹזוֹ ב-1871, הגורסת כי אנשים מסוימים הם פושעים מטבעם הביולוגי.
לומברוזו הגדיר את אותם אנשים כ"תקלה אבולוציונית" רק בשל העובדה שמבנה הגולגולת שלהם היה שונה מהמבנה האירופי שהכיר, והזכיר לו מבנה גולגולת של קוף. זה הספיק עבורו כדי לקבוע כי אותם אנשים מתקשים לשלוט בדחפים, והם חסרי אמפתיה ומצפון, אכזריים ואנוכיים. בתיאוריה שלו הוא כלל גם סימנים חיצוניים נוספים כמו לסת גדולה וזרועות ארוכות, ובהמשך אף הגיע לבית המשפט וזיהה אותם כפושעים רק בשל המראה החיצוני שלהם.
"השאלה סביב 'גן הלוחם' היא אם יש לנבדק מרכיב גנטי של אגרסיביות ואלימות, ועד כמה הוא משפיע על הסיכוי שלו להיות אדם אלים. חשוב לזכור שגם אם נמצא אותו מבנה גנטי שמעורר אלימות, זה לא אומר שהוא יהיה אגרסיבי ואלים", אומר פרופ' דב גרינבאום, ראש מכון צבי מיתר לחדשנות טכנולוגית, משפט ואתיקה באוניברסיטת רייכמן.
לדברי פרופ' גרינבאום, שחקר את נושא הגנטיקה במסגרת הדוקטורט שלו באוניברסיטת ייל, "זה נכון שלכימיה במוח יש השפעה רבה על האישיות שלנו ועל האופן שבו אנחנו מגיבים לאירועים שונים. ידוע כבר כי עודף נוירוטרנסמיטרים במוח, כמו סרוטונין למשל, עלול לגרום לקושי בשליטה עצמית - מה שיכול להביא להתפרצויות אלימות שמזכירות התנהגות של ילדים. זה לא אומר שהאדם הוא רע, אלא שיש לו בעיה לשלוט בעצמו. ויחד עם זאת, לרובנו יש גם רצון חופשי ויכולת לקחת אחריות, גם כשהמוח שלנו מכוון אותנו לעשות משהו אחר".
אז איך מציאת הגן הזה תורמת לנו?
"כל מידע חדש תורם לנו, ויכול לסייע לנו להבין איך לטפל טוב יותר בילדים שנושאים את הגן הזה למשל. ויש גם הצטלבות מעניינת בין החוק לבין הגן הזה: אם למשל אני עורך דין של מישהו שביצע פשע נוראי, ואני מגלה שיש לו נטייה גנטית כזו, אני יכול לומר לשופט 'אל תעניש אותו, הוא לא יכול לשלוט בעצמו, יש לו בעיה גנטית', ולהשתמש בזה כקו ההגנה שלי. מנגד, הצד השני יכול לומר שדווקא בגלל הגן הזה צריך לכלוא אותו בבית הכלא לזמן רב יותר, כי למעשה אין דרך לעזור לו להשתקם".
השופטים מקבלים את הראיות האלו?
"זה מאוד תלוי בשופט או בשופטת שיושבים שם. יש למשל את הסיפור של סטפניה אלברטני האיטלקייה, שבשנת 2009 הודתה שרצחה את אחותה וניסתה לרצוח גם את הוריה. גזר הדין הראשוני שלה היה מאסר עולם, אבל ב-2011 הצוות המשפטי של אלברטני הציג בפני שופטת בבית משפט אחר באיטליה ראיות חדשות של סריקות מוח ובדיקות גנטיות, שעל פי מומחים מעידות שהיא סובלת מליקויים בחלקים של המוח שגורמים לה להיות אימפולסיבית ואגרסיבית. בעקבות כך, השופטת החליטה להמתיק את עונשה ל-20 שנות מאסר".
הגן הזה עלול להתעורר בעיקר בקרב אנשים שגדלו בסביבה בעייתית?
"נגיד את זה כך: הרעיון שאדם יהיה אגרסיבי או פסיכופת רק בגלל שהוא נושא את הגן הוא מאוד שנוי במחלוקת. בגדול, מחקרים שנעשו הראו כי על מנת להיות תוקפן נדרש שילוב של הגן הזה יחד עם סביבה התפתחותית מסוימת - אלימה או כזו שהתעללה באותו אדם כשהיה ילד. ברוב המקרים, אם מישהו נושא את המוטציה הזו אבל הייתה לו ילדות נהדרת בסביבה נעימה ועם הורים שאהבו אותו, ההתנהגות שלו תהיה נורמטיבית לחלוטין".
פרופ' גרינבאום: "אם עורך דין של מישהו שביצע פשע נוראי מגלה שיש לו נטייה גנטית לתוקפנות, הוא יכול לומר לשופט 'הוא לא יכול לשלוט בעצמו, יש לו בעיה גנטית'. מנגד, הצד השני יכול לומר שדווקא בגלל הגן הזה צריך לכלוא אותו בבית הכלא לזמן רב יותר, כי למעשה אין דרך לעזור לו להשתקם"
"על אף שלא נמצא קשר ישיר בין הגן לבין אלימות בבני אדם, שילוב של הגן עם פקטורים פסיכולוגיים וסוציו-אקונומיים מסוימים, כמו טראומת ילדות, הראה על תפקיד חשוב של המוטציה בהתפתחות התנהגות אלימה", אומר ארבל - "אבל צריך להבין שגנטיקה היא עניין מורכב מאוד, להיזהר ולא לאפשר לגורמים שאינם עוסקים בה להשתמש בנתונים האלו כדי להעביר מסרים של גזענות. ההיסטוריה כבר הראתה לנו לאן זה יכול להוביל".
מחקרים מצאו שהגן נפוץ יותר בקרב גברים אפריקנים ומאורים (50% לעומת 33% בקרב גברים לבנים). עם זאת, ארבל מסביר שמחקרים כאלה יכולים להטעות: "המוטציה של הגן הזה נפוצה מאוד בכל העולם, אבל התדירות שלה משתנה בין האוכלוסיות. זו גם הסיבה לכך שבקרב האוכלוסיות שבהן התפוצה הייתה גדולה יותר נעשה מחקר רחב יותר, ולכן יש כאלה שתופסים את המחקר, ואולי בצדק, כגזעני וככזה שמניח שהאוכלוסיות האלו תוקפניות יותר רק בגלל שהימצאות המוטציה אצלם גבוהה יותר".
מהי בעצם הסיבה לכך שהיא נפוצה יותר בקרב האוכלוסיות הללו?
"זה קצת כמו לשאול למה יהודים אשכנזים נושאים יותר גנים של מחלות גנטיות למיניהן. כיום אנחנו יודעים לומר כבר שיהדות אשכנז התחילה לפני כמה מאות שנים מקבוצה של 700 איש, ולכן די בכך שבתוך אותה קבוצת אנשים היחס של מוטציה מסוימת היה גדול יותר, ולא נוצר ערבוב עם אוכלוסייה אחרת, על מנת שאותה מוטציה תישמר ותעבור הלאה לצאצאים. בסוף זה עניין שהוא לגמרי אבולוציוני, ותלוי באפקט של ההתפתחות הראשונית של אותה אוכלוסייה הומוגנית.
"ובכל זאת, האם זה אומר שבערך אחד מתוך שלושה גברים לבנים יהיה אלים ותוקפן מבלי שהוא יוכל לשלוט בכך? כמובן שלא. האם העובדה שהגן הזה נפוץ בעיקר בקרב אוכלוסיות לא לבנות היא סימן שלבנים פחות אלימים? ממש-ממש לא".
ובחזרה לפרופ' פאלון: בריאיונות עימו הוא הגדיר את עצמו כפסיכופת בר-מזל, מכיוון שגדל בסביבה מחבקת ותומכת שמנעה מתכונות מסוימות "להידלק" וסייעה לו לחמוק מאחד המאפיינים הבולטים של התסמונת - ההתנהגות הקרימינלית.
"בשנים האחרונות נערכים מחקרים רבים שמנסים לבחון את הקשר שבין 'גן הלוחם' לבין אישיות פסיכופתית. העניין הוא שיש כמה מורכבויות שמקשות על החוקרים למצוא את הקשר הזה: המורכבות הראשונה היא שרוב המחקרים מודדים התאמה, וידוע כבר שגם התאמה חזקה, שאכן קיימת בהיבטים מסוימים בהקשר של פסיכופתיה ושל הגן הזה, לא נותנת הסבר מדויק ומפורט לגבי תופעה רחבה כמו פסיכופתיה; מורכבות נוספת היא שאין זהות מוחלטת בין המוטציה הזאת לפסיכופתיה, ולכן אין יכולת אמיתית לאתר את התופעה על סמך הימצאות הגן", מסביר ד"ר גיא בקר, קרימינולוג קליני, פסיכותרפיסט ובוחן מסוכנות של פושעים.
"ההתנהגויות שמאפיינות את הגן הזה הן בעיקר חוסר עקביות, אלימות ואימפולסיביות, אבל צריך לזכור שלא כל אלימות פסיכופתית היא אלימות שנובעת כתוצאה מחוסר עקביות. דווקא אחד המאפיינים המעניינים אצל פסיכופתים הוא שלמרות שהם חסרי עכבות ואימפולסיביים במהותם, הרבה מאוד מהאלימות שלהם היא אינסטרומנטלית ומתוכננת".
6 צפייה בגלריה
''אלימות פסיכופתית היא לרוב מתוכננת''. טד בנדי, מהפסיכופתים המסוכנים שהעולם ידע
(צילום: AP)
תופעת הפסיכופתיה נחשבת מורכבת במיוחד, וכוללת דפוסי התנהגות המשתנים בין פסיכופת למשנהו. גם הסיבות להופעתה עדיין לא ידועות, וישנה השערה כי יש יותר מגורם אחד שאחראי עליה. "בשנים האחרונות אנחנו מתחילים להבין שזו תופעה שיש כמה נתיבים שמובילים אליה, כמו בהתקף לב. זו גם הסיבה לכך שאנחנו עדיין מתקשים לקבל תשובות חד-משמעיות בנוגע להתאמה בין המוטציה הגנטית הזו לפסיכופתיה", אומר בקר.
פסיכופתיה היא תופעה גנטית?
"יכול להיות שיש השפעות גנטיות מסוימות, אבל זו לא תופעה גנטית בצורה מובהקת. כנראה שלפסיכופתים יש מה שאנחנו מכנים 'פגיעוּת' - כלומר, יש אנשים שהסיכוי שלהם להיות פסיכופתים הוא יותר גדול בגלל המבנה הגנטי שלהם, ובשל הימצאות של רכיב אישיותי שעדיין נחשב חמקמק ולא ממש ברור לנו. זו גם הסיבה לכך שעדיין קשה לנו להסביר למה יש אנשים שנולדו באותה סביבה כמו אנשים אחרים, וחלקם הפכו לפסיכופתים בעוד האחרים לא.
"מה שאנחנו כן בטוחים בו זה שככל שהסביבה יותר הרסנית ומעודדת התנהגויות אנטי-חברתיות, אלו שיגדלו בה יציגו יותר התנהגויות זהות לעומת אחרים שגדלו בסביבה תומכת ואוהבת. במקרה שבו שני ילדים עם פגיעות בינונית, שאחד מהם נולד בסביבה מיטיבה, יציבה ובטוחה והשני בחברה עבריינית, הרוסה ולא יציבה, סביר להניח שזה שייוולד בחברה יותר יציבה יהיה אולי אדם לא נעים ומניפולטיבי, אבל לא יפגין התנהגות פסיכופתית כמו הילד שגדל בסביבה שלילית. לצד זה, יש אנשים שהפגיעות שלהם היא כל כך גבוהה שגם אם הם ייוולדו בסביבה מושלמת, הם עדיין יהיו פסיכופתים הרסניים".
פרופ' פאלון טען שיש טבעת מוזהבת שלפיה אפשר לזהות פסיכופתים. הוא אפילו זיהה אותה במוחו שלו.
"זה נכון שלפסיכופתים יש מערכות פארלימביות שעובדות באופן שונה מאדם רגיל, גם מההיבט הפונקציונלי וגם מההיבט המבני, אבל אין לנו ביד משהו מובהק שאנחנו יכולים לאתר אותו ולומר שהוא-הוא זה שגורם לאדם להיות פסיכופת. אגב, גם אם אנחנו רואים הבדלים במבנה של המוח אצל אדם מבוגר שמוגדר כפסיכופת, לא תמיד אנחנו יכולים לדעת בוודאות אם זה המבנה שגרם לו להיות פסיכופת, או שזה שהוא פסיכופת גרם להתנוונות של חלקים במוח שעוסקים בעיבוד רגשי. בסוף, מה שאני יכול לומר הוא שישנם כמה נתיבים שונים של מבנה אישיות, גנטיקה ונוירו-פיזיולוגיה שמאפשרים זיהוי של תופעת הפסיכופתיה, אבל גם הם לא קבועים ומשתנים בין פסיכופת לפסיכופת.
"צריך לזכור שנושא הגן והמבנה של המוח נמצאים בלב-ליבו של המחקר על פסיכופתיה, שהחל להיחקר בצורה מסודרת רק משנות ה-90-80. הטכניקות של עיבוד מידע, עיבוד גנטי ודימות מתוחכם הן חדשות יחסית, ואולי בעוד עשור יהיו לנו תשובות טובות יותר לגבי מיהו פסיכופת, ומה גורם לתופעה הזו להתקיים בכלל".
ד"ר בקר: "גם אם אנחנו רואים הבדלים במבנה של המוח אצל אדם שמוגדר כפסיכופת, לא תמיד אנחנו יכולים לדעת בוודאות אם זה המבנה שגרם לו להיות פסיכופת, או שזה שהוא פסיכופת גרם להתנוונות של חלקים במוח"
אחרי שאדם אובחן כפסיכופת בארץ, הוא עובר את בדיקת הגן הזאת?
"יש ניסיונות לעשות את זה, אבל בארץ לפחות זה עוד לא קורה, וכרגע נראה שזה מאוד רחוק גם מהתחום הקליני - ובטח שמהתחום הפורנזי שעוסק בדין פלילי".
איך מטפלים בפסיכופת שנושא את "גן הלוחם"?
"הטיפול בפסיכופתים הוא לא פשוט, ויש שיאמרו שהוא בלתי אפשרי כי הם לא נוטים להכיר בכך שיש להם בעיה, ולכן ברוב המקרים גם מסרבים להגיע לטיפול. מנגד, יש מטפלים וחוקרים שמנסים ליצור אפשרויות לסייע לילדים שמפגינים מאפיינים פסיכופתיים. חלק מהם טוענים שהטיפול יעיל, אבל אין עדיין קונצנזוס אם הוא באמת עוזר. כיום יש גישות חדשות של שיטת CBT שמראות פוטנציאל של עזרה לפסיכופתים, אבל גם הוא נמצא עדיין בחיתוליו.
"בכל מקרה, אין ספק שהיום יש יותר הבנה של מה זו תופעת הפסיכופתיה ושל המוטיבציות הפסיכופתיות - להבדיל מפעם, היום אנחנו כבר יודעים שגם פסיכופתים מגיעים לנקודה שבסוף הם מבינים שהחיים שלהם הם גיהינום. הם לא מאשימים אף פעם את עצמם בזה ולא לוקחים אחריות, אבל לפחות יש להם את המוטיבציה לנסות לפתור את הבעיה שמפריעה להם בחיים, ולפעמים דרך ההגעה שלהם לטיפול אפשר לכוון אותם למקומות טובים יותר".
יש משהו חיובי במציאת גן התוקפנות?
"אנחנו כל כמה זמן קוראים כותרת שהתגלה 'הגן שאחראי ל', והמציאות היא שברור שבני אדם קצת יותר מורכבים מזה ויש שילוב של גנטיקה וסביבה, חשיפה לטראומות ושינויים מוחיים. נראה שתשובה פשטנית שהגן אחראי להכול עדיין לא הגיעה, אולי היא תגיע בעתיד. אני נזהר מזה, כי קצת מפחיד שאנחנו מעריכים בני אדם לפי הביולוגיה שלהם".
