שרידי גליפטידוניים, תת-משפחה שנכחדה במשפחת הארמדיליים וחיה בדרום אמריקה מתקופות המיוקן, לפני כ-20 מיליון שנים, ועד להכחדתה בשלהי עידן הקרח האחרון בפליסטוקן, לפני כ-11,700 שנים, מצביעים על כך שבני אדם הגיעו לדרום אמריקה מוקדם מכפי שהניחו בעבר.
גולגולות שבורות, שנמצאו בצפון-מערב ונצואלה, מהווה עדות לציד אנושי, מה שהוביל בסופו של דבר להכחדתן המלאה של החיות הגדולות, המשוריינות והכבדות הללו (משקלו של המין הכבד ביותר הגיע עד ל-2,300 ק"ג - כמו קרנף), בידי האדם הקדמון שהגיע באותה העת לאמריקה, בטח בשל העובדה כי בעלי חיים אחרים לא יכלו לטרוף אותם בלי להיפצע קשה, בשל שריון גרמי שכיסה את גופם והורכב מלמעלה מ־1,000 לוחות עצם בעובי של 2.5 ס"מ.
אזור צפון-מערב ונצואלה הוא גן עדן לצומח ולחי. לפני כ-18 אלף שנים, מסטודונים - סוג של יונקים נכחדים ממשפחת הממוטיים שבסדרת הפילאים שחיו מסוף תקופת המיוקן עד להכחדת המינים האחרונים בסוף הפליסטוקן - התהלכו על פני הנוף הלח, לצד נחשי ענק שזחלו בנופי הג'ונגל ועצלנים ענקיים שנעו לאיטם בין צמרות העצים.
הגליפטודון, ששמו מגיע מיוונית עתיקה ("שן מחורצת"), היה ניזון מצמחייה ועשב שגדלו בסמוך לנהרות ומקורות מים, שם הרווה את צימאונו ולאחר מכן התמקם באזורים מוצלים. בשלב מסוים, מצא עצמו היונק הפרהיסטורי מוקף בקבוצת בני אדם, שהייתה חמושה בחניתות ובאלות. אחד הציידים הכה בחוזקה בגליפטודון, שלמרות המעטה שהגן על גופו - לא שרד את ההתקפה. היה זה רגע משמח עבור הציידים, שכן הטרף שלהם סיפק להם כ-170 ק"ג של בשר ושומן למאכל, כך עולה מהמחקר שנערך לאחרונה על ידי הפלאונטולוג של אוניברסיטת ציריך, מרסלו סאנצ'ז וצוותו, ששחזרו את סצנת הצייד הזו על סמך ניתוח של גולגולות גליפטודוניים מאובנות, אשר נמצאו ליד האיים הקריביים בצפון-מערב ונצואלה, אזור יבש ובלתי מסביר פנים כיום. החוקרים ניתחו שש גולגולות, שלארבע מהן היו סימנים ברורים של שברים, שאותרו בשני אתרים ארכיאולוגיים ששמם מואקו (Muaco) וטיימה-טיימה (Taima-Taima), כ-10 ק"מ מקו החוף.
השרידים שנמצאו על ידי החוקרים אוכסנו במוזיאונים מקומיים, ותוארכו לתקופה שלפני 20-16 אלף שנים, מהווים עדות לכך גליפטותריום - בעל חיים דמוי ארמדיל ענק, שהיה מקרובי משפחתו של הגליפטודון ודמה לו במראה - חי בעבר באזורים הללו, בהם סומנו בעלי החיים הכבדים כמטרתם של ציידים-לקטים קדומים. בעוד שמחקרים קודמים אישרו שאוכלי העשב הגדולים והמשוריינים האלה אכן ניצודו דרומה יותר באזורי פמפס ופטגוניה בארגנטינה, לא היו עדויות לכך שהדבר קרה גם בחלק הצפוני יותר של דרום אמריקה, כך שמדובר במחקר ראשוני על צייד גליפטידוניים באזור זה.
הראיות מצביעות על כך שהמכות הקטלניות של הציידים בוצעו באמצעות מקצץ (כלי אבן מסותת) או באלות, ולא באמצעות חניתות כמו במקומות אחרים. לפיכך, נראה כי הציידים התאפיינו באומץ רב ובכישורי תצפית טובים וידע רב על הטרף שלהם. על פי הניתוח של החוקרים, הציידים פגעו בגליפטידוניים בחלק הפגיע ביותר של הגולגולת שלהם, שכן שאר גופם מוגן כמעט במלואו. ממצאי החוקרים שופכים אור חדש על תפקידם ותרומתם של בני האדם להכחדת מגה-פאונה יבשתית בדרום אמריקה, כולל עופות דורסים ענקיים, דובי ענק וטיגריסים שנחרביים.
רוב המינים הללו נכחדו, כאשר רק מעטים, כמו הקפיבארה המצויה (Hydrochoerus hydrochaeris), חיים בסביבה זו כיום. מה שסיקרן את החוקרים, היה ניסיון להשיב על שאלות כמו איזה תפקיד מילאו בני האדם בהכחדה ההמונית? האם ציד מאורגן על ידי בני אדם אחראי להיעלמותם של בעלי החיים, או שמא מדובר באירוע שקרה בעיקר בשל שינויי האקלים הדרמטיים שהתרחשו בסוף עידן הקרח האחרון? "הממצאים מראים שבני האדם, שחיו בדרום אמריקה באותם ימים, תרמו פוטנציאלית להיעלמותם של הגליפטידוניים. למעשה, סיפקנו רק חלק מהפאזל של הגורמים להכחדה, בכך שבני אדם מסוגלים היו להרוג את החיות הגדולות האלה", אמר סאנצ'ז.
בנקודת מבט רחבה יותר, יהיה זה מעניין גם להסתכל צפונה יותר, ליבשת צפון אמריקה. מיצר פנמה, המחבר בין צפון ודרום אמריקה, איפשר למיני בעלי החיים הענקיים לנוע בין שתי היבשות. בעוד שבערך 82% מהמגה-פאונה (קבוצת בעלי חיים גדולים במיוחד המצויה במקום מסוים ובזמן מסוים) נכחדו בדרום אמריקה לפני כ-12 אלף שנים, הרי שבצפון אמריקה נכחדו רק כ-70% ממנה, כשפלאונטולוגים מאמינים כי בחלק הצפוני של יבשת אמריקה, היה לבני האדם תפקיד מרכזי בכך, שכן ההכחדה ההמונית בזמנו נגרמה על ידי אנשי תרבות קלוביס (Clovis), תרבות אינדיאנית פרהיסטורית, ששמה הגיע מהאתר הארכאולוגי הנמצא בסמוך לקלוביס בניו מקסיקו שבארה"ב, בו נמצאו כלי האבן השייכים לה.
בנוסף לכך, היונגר דרייס (Younger Dryas) - תופעה אקלימית שבמהלכה צנחו הטמפרטורות בחצי הכדור הצפוני באופן חד, תרמה גם היא להיעלמותם של בעלי החיים באותה תקופה. לעומת זאת, דרום אמריקה לא הושפעה מתקופה זו של מזג אוויר קר, מה שהצית את הדיון על ההשפעה האנושית בכל הנוגע להכחדת הגליפטידוניים.
המחקר של הפלאונטולוגים מציריך, ונצואלה וארגנטינה, שופך אור גם על ההיסטוריה של ההתיישבות האנושית בדרום אמריקה. אם בעלי חיים ענקיים ניצודו לפני 16 אלף שנים במה שהיא היום ונצואלה, זה מצביע על התיישבות אנושית באזור זה באותה תקופה, מה שמוסיף עניין למחקר, שכן עד לא מזמן, טענה כזו הייתה נדחית, שכן בעבר האמינו כי המתיישבים האנושיים הראשונים הגיעו לדרום אמריקה הרבה יותר מאוחר, אלפי שנים לאחר שתרבות הקלוביס הופיעה בצפון אמריקה לפני כ-12 אלף שנים. כעת נראה שאוכלוסיות אנושיות פרהיסטוריות נעו דרומה באותן שנים והתיישבו ברחבי היבשת, עד לטיירה דל פואגו - הפרובינציה הדרומית ביותר בארגנטינה.
