"קשה לקלוט שהשינוי נעשה כל כך מהר. זה קצת מוזר לילדה בת 15 להתעסק בסוף העולם", אומרת גילי ברקוביץ', תלמידת כיתה ט' בתיכון שקד בפרדס חנה־כרכור. ברקוביץ', חבריה וחברותיה אכן עוסקים בסוף העולם. לא בדיוק בסוף העולם, כי אחרי הכל העולם ימשיך להתקיים, אבל הוא יהיה אחר: קשה יותר, חם יותר, קיצוני יותר - בעקבות משבר האקלים.
מחר (יום ו') תתקיים צעדת האקלים בתל-אביב. עבור חלק מבני הנוער זו כבר הצעדה השישית שהם משתתפים בה. אחרים עושים זאת לראשונה. בכל מקרה, מדובר כבר במסורת. צעדת האקלים הראשונה לשנת 2022 של תנועת בני הנוער למען האקלים מגיעה זמן קצר לאחר פרסום עוד דוח של ה-IPCC, הפאנל הבין־ממשלתי לשינוי האקלים. רבים מהם קראו אותו, או לפחות את חלקו, מתוך הבנה שהכרחי ללמוד את אחד האתגרים הגדולים ביותר העומדים בפני האנושות. והכרחי גם לפעול, לכן בין היתר הם צועדים. אחד מפעילי התנועה, שכבר הספיק להתגייס לצבא, כתב סיכום של הדוח עבור עמוד האינסטגרם "מתחת לרדאר", המתווך את החדשות לצעירים. קרוב ל-15 אלף עוקבים זכו לקבל חלק מהכותרות של הדוח, שבו קיימת אזהרה כי אלפי מינים של בעלי חיים נמצאים בסכנת הכחדה, וזו רק ההתחלה.
משנים את ההיסטוריה
"ההיסטוריה שלנו התרחשה בזכות אנשים שיצאו מהבית עם שלט ודרשו שינוי", אומרת רעות זיק-חיית, בת 15, תושבת פתח-תקווה שלומדת בתיכון החברתי בתל-אביב. "הדרך היחידה שבה משהו יכול להשתנות היא שמספיק אנשים באמת יפעלו וידרשו מהממשלה לשנות. זו הדרך היחידה לשינוי בהיסטוריה, מהמאבק לשחרור העבדים ועד זכות ההצבעה לנשים".
ברקוביץ' היא הדוברת של תנועת בני הנוער למען האקלים, ממארגני הצעדה בסוף השבוע. היא צפויה לשאת דברים, והם לא קלים. היא תאמר את מה שכל בני הנוער שיגיעו לצעדת האקלים מרגישים: "הפקרתם אותנו – אתם גוזלים לנו את החלומות. הגיע הזמן שבאמת תשרתו את הציבור. אם תיכשלו, הנכדים שלכם יזכרו לכם את הרגע בו יכולתם לשנות - ולא עשיתם זאת".
היא התפכחה בתחילת תקופת הקורונה. "המורה העבירה לנו שיעור זום של עשר דקות על משבר האקלים", היא מספרת. "היא הנגישה את החומר הכי קשוח. כל האסונות וההשלכות הכי קשות. נשארתי אחרי הזום לשבת שעה על הכיסא. זה היה ממש שוק עבורי. אחרי שסיימתי לעכל את כל זה, כתבתי למורה: 'אוקיי, אני רוצה להצטרף למחאה'. נכנסתי חזק לנושא, עד היום. אני עדיין נחשפת לתכנים לא פשוטים. הדוח האחרון של ה־IPCC מדבר על זה שבתוך כך וכך שנים נגיע לנקודת האל חזור".
גילי חוותה את מה שמוגדר חרדה אקלימית. "היו לי הרבה רגשות קשים", היא אומרת, "דיכאונות וחרדות. במשך שבועות פעלתי והייתי חושבת לעצמי למה אני עושה את זה. בכל סוף שבוע אחרי חשבתי רק על זה, קרסתי. ואז מכריחה את עצמי לקום מחדש ולעבוד למען המטרה. זה לפעמים מרגיש מאוד מדכא, כי זה מאבק מאוד רחב. את לא יכולה לומר שפה הצלחת. זה לא שהנה, פתרתי את משבר האקלים. זה מאבק ארוך וההצלחות הן קטנות. אבל כשיש הצלחה זה מטורף. זה יכול להיות למשל מועצה מקומית שמכריזה על מצב חירום אקלימי. או רצון להעביר חוק כזה או אחר בוועדת השרים לחקיקה. חבר כנסת שמקים ועדה. אלה הצלחת קטנות. התבטאות של הממשלה על משבר האקלים, אבל באופן כן. כרגע זה מרגיש לי שהממשלה נסוגה מכל העניין. כאילו אף אחד לא רוצה להתעסק בזה. חשוב לי שתהיה הצהרה של הממשלה שמשבר האקלים כאן ושהיא תטפל בו. בלי הבטחות ריקות על ימין ועל שמאל שנמאס לנו לשמוע".
לירם שמואל, בן 14 מהרצליה, יצעד בסוף השבוע בפעם השלישית. "הרגשתי בעיקר אכזבה בצעדה הראשונה שלי", הוא מספר. "התאכזבתי שאני צריך לפספס את בית הספר וללכת להפגין על משהו שהוא בעיניי חובה. המדינה צריכה לטפל בזה. במדינות אחרות פועלים יותר. נחשפתי לראשונה למשבר האקלים כששמעתי על שריפות הענק באמזונס. החלטתי שאני רוצה לדעת ממה הן נובעות. אני חדש יחסית במחאה, רק כמה חודשים, אבל משתדל להיות פעיל ככל שאפשר. מרגיש שהספקתי המון".
עניין אחד שמטריד את שמואל הוא העובדה שבמוסדות החינוך אין עדיין תוכנית מסודרת ללימוד משבר האקלים. "במקום זה", הוא אומר, "זורקים ילד לים שיחקור את הנושא לבד, כי לא תמיד ההורים פנויים. יש גם מידע שגוי רב בנושא, ודברים מפחידים. זה נושא שלדעתי צריך להיות חובה במערכת החינוך. חינוך אקלימי".
שמואל מוסיף ש"אפשר להתכונן נכון למשבר. להעביר חוק אקלים. צריך יעדים שאפתניים. אם נישאר אדישים, לא ייצא מזה כלום. ישראל יכולה להיות פורצת דרך ולהשפיע. אם מדינה קטנה כמונו, שאמורה לעבור את המשבר בצורה מאוד קשה, תראה שהיא עושה הכל למנוע אותו, מדינות אחרות ילכו בעקבותיה. כמו שאומרים שאנחנו מעצמת הייטק, אנחנו יכולים להוכיח לכל העולם שיש תקווה, שאפשר לעבור את המשבר. יבואו אלינו לבקש עצות בנוגע למשבר האקלים".
"כבר איבדתי את הספירה", אומרת זיק-חיית לגבי כמות המחאות והצעדות שסייעה לארגן. "אני במחאת הנוער כבר שלוש שנים. בהתחלה כשהצטרפתי להפגנה חשבתי 'וואו, מגניב'. לא ידעתי הרבה. זה לא ממש עניין אותי. אבל אז שמעתי יותר ויותר והבנתי שלא הגיוני שאנחנו לא כולנו עוסקים במשבר האקלים. כבר 70 שנה מדענים מגדירים את זה כאיום הכי גדול על האנושות. איך זה הגיוני שלא מטפלים בזה? שלא מלמדים על זה בבתי הספר?".
זיק-חיית מוסיפה ש"אנחנו רואות איך טיפלו בקורונה. עצרו הכל והתמודדו עם המגפה. משבר האקלים גרוע פי אלף מהקורונה, ואף אחד לא שומע על זה. במקום שהממשלה תתייחס לזה כאל משבר, בוחרים להחמיר את המצב כשמתעלמים ממנו. הפעם הראשונה שהבנתי באמת את חומרת המשבר הייתה כשהעברתי שיעור בפני כמה כיתות והתחלתי לקרוא חומר. אני רואה פליטים, מלחמות, מחסור במים ואוכל, אירועי קיצון של אסונות טבע. הייתי לגמרי בהלם. זה מאוד קשה לעיכול. הבנתי גם שזה לא משהו שעומד להתרחש בעוד 100 שנה, או כשהשמש תתפוצץ. אנחנו רואים את ההשפעות של זה עכשיו. עוד 20 שנה העולם שלנו לא ייראה אותו הדבר".
משחקנית לפוליטיקאית
המשותף לכל הצעירים האלה הוא האמונה במדע, ואפשר להגיד שגם חוסר האמונה בממשלות ישראל. "בהתחלה סמכתי על הממשלה", אומרת רעות. "אמרתי שאין סיכוי שלא מטפלים בזה. אבל עובר יותר ויותר זמן ואני רואה שלא רק שלא מטפלים במשבר האקלים, הם מתנהגים כאילו הכל כרגיל – וזה רק מחמיר את המצב. זה לא שאיבדתי לגמרי תקווה. זה לא שהמצב אבוד וכולנו הולכים למות. יש פתרונות. אבל צריך לפעול כדי שאנשים יבינו כמה זה חמור".
יעל קובלסקי מתל־אביב, הצעירה שבחבורה, רק בת 13. והיא מאמינה שהצעירים יכולים לשנות: "אני כבר רואה שדברים משתנים. אם נגייס כמה שיותר אנשים, נצליח לשכנע את הממשלה לטפל בעתיד שלנו. לישראל יש השפעה מאוד גדולה על העולם. כשהייתי קטנה רציתי תמיד להיות שחקנית. אבל לאט־לאט ראיתי דמויות פוליטיות ואני רוצה להיות דיפלומטית או פוליטיקאית, כדי שלא אאכזב את הדור הבא".
תמר זילברשטיין, מנהלת ארגון קהילתי ב"מגמה ירוקה", מכשירה את פעילי הסביבה של העתיד. המארגנים הקהילתיים, שמקבלים הכשרה במגמה, גם מלווים את בני הנוער. "מחאת הנוער למען האקלים היא תנועה עצמאית, חלק מתנועה עולמית", היא מספרת. "היא הוקמה לפני כשלוש שנים, אז נולד הקשר בין המגמה לתנועה. זו תנועה שגדלה כל הזמן, הרבה בני נוער עוברים בה. הם פועלים לשנות מדיניות, ספציפית בהקשר של משרד החינוך, אבל גם בנושאים רחבים יותר כמו קידום חוק אקלים, אנרגיה ועוד. יש הרבה מאוד דברים שהם מצליחים לעשות שאף ארגון לא יצליח. גם מבחינת גיוס הנוער. הם יותר טובים מכולנו. יש להם כוח כי הם בני נוער ומדברים על העתיד שלהם, על איך מקבלי ההחלטות של היום משפיעים על ההווה שלנו אבל גם על העתיד שלהם. הם מלאי מוטיבציה ואופטימיות ורואים את העולם אחרת ממבוגרים. יש להם חשיבות גדולה לתנועה הסביבתית ואנחנו צריכים לשמוע את הקולות שלהם".
