זה קרה כמה חודשים אחרי שענבר שלומית רובין החלה לעבוד במרכז המבקרים של אגמון החולה ונחשפה לעולמם של בעלי הכנף. כבר אז, בחורף של שנת 2006, יצא שמעם של העגורים אפורי הכנף למרחוק, ומומחי הטבע סיפרו לה כי יש להם שפה מופלאה משלהם. "יום אחד ישבתי בחוף הצפוני ועברה מעליי להקה מטורפת של אלפי עגורים צווחניים", היא נזכרת. "הבטתי אל השמיים ופתאום ראיתי עגור אחד, צעיר וחלש, כאילו נתלש באחת מהלהקה ונופל אל המים באגמון.
"כעבור כמה רגעים נחתו מהשמיים שני עגורים בוגרים. הם קראו לעברו, ואחד מהם הביט למעלה וקרא. ואז הצטרף אליהם עגור נוסף, צעיר, וגם הוא החל לקרוא לעבר העגור הצעיר והחלש. היה ברור לי שהם מדברים אליו ומדרבנים אותו. כעבור כמה רגעים שנראו כמו נצח, הוא החל לנופף בכנפיו העייפות והתנער מהמים, והם התעופפו הלאה. הבנתי שמתוך הרעש והטרפת של אלפי עגורים רבים, ההורים שמעו את קריאתו של הצעיר וגם קראו לאחד מאחיו או אחיותיו. הם אשכרה מזהים את הקולות האחד של השני. זה היה מטורף".
רובין (53), מנהלת השטח באגמון החולה-קק"ל, הייתה אז בת 36. חודשים קודם לכן עזבה קריירה מכניסה כברמנית במושבה ראש פינה הסמוכה, שבה התגוררה. במלחמת לבנון השנייה, כשהעסקים בגליל נסגרו, היא התנדבה לשורות חמ"ל השליטה במאמצי הכיבוי של קק"ל. "כל מה שידעתי עד אז על ציפורים זה שהן יודעות לעוף", היא צוחקת. "שלחו אותי לקורס הדרכה, ואחרי כמה חודשים הציעו לי להיות מדריכת הבית של האגמון. הייתי פה בשטח כל יום, כל היום, במשך שנתיים עם אנשים מלאי ידע מטורף, וישבתי והסתכלתי וחוויתי את הדבר המדהים הזה". בהמשך עשתה גם תואר במדעי הסביבה והחיים במכללת תל-חי. היא בעלת ידע עצום על ציפורים, אבל לא מגדירה את עצמה צפרית. "פחות חשוב לי השם של הציפור והסוג שלה. אותי הרבה יותר מעניינות ההתנהגות שלה והאינטראקציות שלה עם אחרות".
מאות אלפי מבקרים מגיעים בכל שנה למרחב העבודה הירוק והפורח של רובין ומבקשים לצפות בעופות ובפרפרים הפוקדים אותו. אגמון החולה ושמורת החולה הסמוכה לו הם אחד מבתי הגידול הלחים החשובים בישראל, ומהווים תחנת עצירה חשובה לציפורים הנודדות בין אירופה לאפריקה ובחזרה. לצד חסידות, סיקסקים, פרנקולין, עפרוני, דוכיפת ועוד מינים רבים של בעלי כנף, מלכי האגמון הם ללא ספק העגורים האפורים. מעל מאה אלף כאלה חולפים בשמי ישראל מדי שנה, ומתוכם כמה עשרות אלפים מחליטים לבלות כאן את החורף. האגמון, קק"ל והתאגדויות החקלאים מנהלים פרויקט האכלה בעלות של מיליוני שקלים בשנה כדי להרחיק את העגורים מהשדות החקלאיים בסביבה, ואלה מצידם נהנים מתנאי פנסיון מלא עד שהימים מתארכים והם ממשיכים במסע לאירופה לעונת הרבייה שמתחילה בסוף אפריל.
עוף, גוזל
במשך מאות שנים נקשרו אגדות וסיפורים בשמן של הציפורים הגבוהות והשמנמנות. "בכל העולם עגורים מסמלים את הערכים הכי גבוהים של האדם", מסבירה רובין. "ביפן אוריגמי של עגור מבטיח בריאות ואריכות ימים. יש שיר ברוסית שמספר שהעגורים הם הנשמות של החיילים שמתו במלחמת העולם השנייה, וגם בשיר של הגבעטרון שכתב אסיר ציון הוא מזכיר את העגורים. הם מדהימים, יפים וחכמים, מאוד משפחתיים ודומים לנו. אצל רוב בעלי החיים, כשהצאצא מגיע לגיל שהוא יכול לשרוד לבד, ההורים שלו מאחלים לו הצלחה ושולחים אותו לדרכו. העגורים ממשיכים לחיות עם הילדים".
בשעת בוקר מוקדמת אנחנו יוצאים לסיור במכונית של רובין במרחב אגמון החולה בעקבות העופות שהיא כל כך מוקסמת מהם, בתקווה להספיק לצלם אותם לפני שיתעופפו צפונה. בדרך רובין בקושי מצליחה להכיל את ההתרגשות. "תראה, הנה פרנקולין!", היא קוראת בהתלהבות, דופקת ברקס ושולפת את המצלמה. "הוא אחד האהובים עליי. זו ציפור פחדנית, ורק באביב הזכרים תופסים אומץ ויוצאים החוצה כי הם צריכים למשוך את הנקבות. תראה איזה חתיך", היא אומרת כמו אמא גאה, "עכשיו הם מלאי הורמונים, נערכים לקינון ובונים את דור העתיד".
הציפור הבאה שסוחטת מרובין קריאת התפעלות היא זכר של דוכיפת ארוכת מקור, שמרקד על ענף של עץ לצד הדרך. "הם לא בדיוק חושבים בהיגיון בימים האלה", היא מסבירה. "הם לוקחים הרבה יותר סיכונים. כדי להרשים את הנקבות הנוצות שלהם צבעוניות יותר, והם עומדים במקומות בולטים כדי שהן יראו אותם". אני מתחיל לשאול את השאלה הבאה, אבל רובין ממהרת להשתיק אותי כשהיא קולטת מנגינה חרישית ויפהפייה. "זה עפרוני מצויץ", היא לוחשת. "אני לא רואה אותו, אבל מזהה בקלות את הקול שלו. הוא אחד הזמרים הכי טובים בטבע".
אנחנו מגיעים לשטחי גידולי השדה, ממלכתם של העגורים שלא יודעים שובע. פרויקט ההאכלה נגמר זה כבר, והחקלאים מנסים לגרש את העופות העקשנים כדי שימשיכו צפונה ולא יתעכבו לחגיגת "אכול כפי יכולתך" בשדות. "זו התחנה הראשונה שהם נחים בה מאז שיצאו מאתיופיה ועפו במשך שלושה ימים בלי הפסקה, בלי לאכול ולשתות", מנסה רובין להצדיק את העגורים. לדבריה, העגורים שבילו כאן את החורף עזבו לפני כמה שבועות, וכעת חולפים כאן העגורים הנודדים שרק רוצים לשים את הראש ללילה או שניים, לנשנש משהו ולהמשיך במסע. "יש להם מערכת חברתית מדהימה, ולא רק בתוך המשפחות הגרעיניות שלהם. עופות נודדים בכל מיני מבנים וצורות, אבל עגורים תמיד יעופו בחץ שבראשו עוף בוגר שמתחלף כל הזמן". שיטת הסניורטי, גרסת בעלי הכנף.
"אבל המפקדת אקה של להקת אווזי הבר של נילס הולגרסון לא הוחלפה אף פעם באחרת", אני אומר בחשש, ורובין פורצת בצחוק. "אני מצטערת לבשר לך, אבל בחיים האמיתיים אקה לא הייתה שורדת אפילו פרק אחד. צורת הנדידה הזאת אפשרית רק כשהציפורים סומכות זו על זו. אצל החסידות למשל לא תראה דבר כזה. הן לא עפות במבנה. כל אחת לעצמה. העגורים דואגים לשמר את הקשר המשפחתי. לרוב הם חיים בזוגות, נודדים וחורפים ומטפלים בגוזלים יחד. מה הסוד שלהם? הם כל הזמן בתקשורת. מדברים ומעבירים מידע".
מעגל החיים
רובין מעידה על עצמה בצניעות שהיא דוברת עגורית בסיסית. "לפי הקולות שלהם אני יודעת לומר שלהקה נוספת בדרך. אפשר לזהות את הקריאה שלהם לחברים שלהם שנמצאים מאות קילומטרים מכאן. הם מעדכנים אותם שמחכה להם כאן סעודת מלכים. הם מתקשרים כשהם הולכים לישון, מזהים מקור אוכל או הולכים לאיבוד ומחפשים אחד את השני. לכל דבר יש קריאה משלו".
בעונת הנדידה, אחת לשבועיים, מעדכנים אנשי קק"ל את ספירת העגורים בעמק החולה. ענבר ומתנדבים נוספים מתייצבים לפני הזריחה ליד האגמון, ועם שחר, כשהעגורים הרעבים פורסים כנף, הם סופרים אותם. "הכי הרבה שספרתי לבד היו 18 אלף עגורים, במשך 40 דקות", היא מספרת. "המידע הזה חשוב כי אנחנו יכולים לדעת כמה עגורים צריך להאכיל ולאיזה כיוון הם עפים, ולאורך שנים אפשר לזהות מגמות. המידע הזה לא נשאר רק פה אצלנו, אלא אנחנו משתפים אותו עם כל מי שמתעסק עם עגורים בעולם. אני מקבלת מארצות אחרות את הספירה שלהן, ומעבירה להן את הנתונים שלי, וככה לומדים על המין הזה בכל העולם".
על הקטל ההמוני שחוו העגורים באזור לפני שנה בדיוק, עם התפרצות שפעת העופות בישראל שגרמה למותם של כשבעת אלפים מהם, רובין לא ששה לדבר. "זה היה נורא, אני לא רוצה לחזור למחשבות האלה", היא אומרת בעיניים דומעות. "זה היה מחזה שובר לב. מומחי משרד החקלאות, וטרינרים, חקלאים וצפרים שיתפו פעולה כדי לעזור לעגורים החולים, אבל לא באמת יכלו לעשות משהו. אחד הדברים הכי קשים היה השקט. פתאום לא היו כאן קולות של עגורים. שטח ההאכלה שלהם היה בהסגר, אז לא יכולנו להתקרב לשדות הקטל, ואנשי משרד החקלאות פינו את הפגרים. אנחנו אוהבים לראות את עצמנו במרכז העולם, אבל למעלה מ-300 אלף ציפורי בר מתו בעולם משפעת העופות בשנה שעברה".
כמו כדי להכניס קצת אור בשיחה הקודרת, לפתע מעופפים סביבנו עשרות פרפרים כתומים יפהפיים ממין נימפית החורשף, שהחלו בשבוע שעבר לחלוף כאן בדרכם לאזורים שונים בעולם. הם מגיעים אלינו ממדבריות חצי האי ערב, ורובין מספרת שכאשר יש שם חורף מוצלח, אנחנו זוכים ליהנות מהמראות המרהיבים האלה. היא לא צריכה צריכה לוח שנה כדי לדעת מתי העונות מתחלפות. "כשהימים מתחילים להתארך נוצר אצל בעלי הכנף הורמון הנדידה שיוצר בהם סוג של אי־שקט שאנחנו מכנים 'ריגשת נדידה'. פתאום פחות מעניין האוכל, והם מתחילים בריקודי חיזור ובהכנות לנדידה. הם לא קמים ועפים פתאום, אלא מתאמנים לקראת המסע, וברגע האמת, כשהיום מספיק ארוך והאביב מתחיל, הם מתאספים בראש חץ שפונה צפונה, מגביהים עוף ולא מסתכלים לאחור. בתוך דקות הם כבר חוצים את הגבול, ומשאירים אותנו כאן לחכות להם עד עונת הנדידה הבאה".
