בעקבות המלחמה החלה הספרייה הלאומית בפרויקט כתבות היסטוריות על יישובי העוטף - "עוטפים את העוטף" - הנה סיפורו של המושב שפונה כבר פעמיים.
באוקטובר 2023 פונה נתיב העשרה. שוב. עשרות תושבי המושב נרצחו במתקפת פתע של חמאס ב-7 באוקטובר, והמושב יחד עם כל יישובי העוטף פונה מתושביו.
אחרי תמונות הזוועה והעדויות מהתופת, האם תושבי המושב יחזרו לבתיהם? האם יצליחו לשקם את המושב שהמרחק בינו לבין רצועת עזה עומד על עשרות מטרים בלבד?
זו לא הפעם הראשונה שיושבי נתיב העשרה מפונים מבתיהם, אבל בפעם האחרונה שזה קרה, היה זה הסכם שלום שפינה אותם מביתם ולא המלחמה.
נתיב העשרה הוקם כמושב חקלאי בשנת 1973 בחבל ימית שבצפון סיני. בתחילה בכלל נקרא בשם "מנין", אבל לחץ התושבים הביא בסוף לשמו "נתיב העשרה" על שמם של עשרה חיילים שנהרגו באסון התרסקות מסוק יסעור בשנת 1971.
"הכל שם היה פתוח, הכל מרווח", סיפר אשל מרגלית ממקימי המושב. "חופי ים שזה משהו מדהים, והצמחיה של הדקלים… זה נוף יוצא מן הכלל. בקיצור, גן עדן". "עודדו אותנו מאוד ללכת להתיישבות", סיפרה בעבר אביבה פולד, " הגעתי מטעמים אידאולוגיים, גדלתי בתנועת בית"ר שיישבה את הארץ. ראיתי את זה כהגשמה, ראו אותנו כחלוצים. מאוד אהבתי את זה. בעלי נקשר מאוד לאדמה ולחקלאות, גידלנו פרחים, חרציות יפהפיות, ורדים, ירקות. מאוד הצלחנו בחקלאות. בהמשך עבדתי בגן הילדים כגננת. הרבה חברים שלי מהנח"ל היו שם. לא באתי ל'שומקום', באתי למקום מוכר וחביב בחברה טובה".
הנפילה
האידיליה לפתע נקטעה, כאשר במסגרת הסכם השלום עם מצרים, הוחלט על נסיגה מסיני. המשמעות עבור "נתיב העשרה" הייתה ברורה – סיום ההתיישבות בסיני ופינוי המושב.
בחודש אפריל 1982 ערכו התושבים פרידה רשמית מהיישוב. הם ארזו את מטלטליהם ואת משפחתם ועזבו את סיני. "זה סיפור קשה", שחזר חגי שקד מהמושב. "אחרי תשע שנים, ראינו מה קורה כשסאדאת הגיע לארץ, ידענו שזה יקרה. הרוב בחרו להישאר וגם אנחנו… רוב התושבים לא ראו את ההרס עצמו. אנשים עברו טראומה. כולנו יחד. כולנו עברו את הפינוי. הטראומה הזו זה דבר שמלכד. זה דבק". "הייתה טראומה מאוד מאוד קשה", סיפר גם שמעון סהר. "לראות את הבולדוזורים עם הכדור שמפוצץ את הבית. הטריילרים שמעמיסים את כל הציוד והבית ההרוס".
התקומה
המזל הוא שהפינוי לא היה משהו מפתיע. ההתחממות ביחסים עם מצרים, עוד קודם להסכם השלום, הייתה רמז גדול מאוד להתיישבות בסיני. וכבר בשנים שקדמו לפינוי, תושבי נתיב העשרה עבדו על מקום חלופי. המקום שנבחר היה צפון מערב הנגב, ממש על הגבול עם עזה.
5 צפייה בגלריה
מיקומו החדש של מושב נתיב העשרה בנגב המערבי. מאי, 1982
( צילום: אוסף מיתר, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית)
לאחר הפינוי מסיני, עברו התושבים למשכן זמני בכפר הנופש באשקלון, כי עדיין נדרשו עבודות הקמה ליישוב החדש בנגב.
היו כאלו שהחליטו להתיישב מחדש במקומות אחרים, אבל רבים מתושבי "נתיב העשרה" רצו להמשיך את "הביחד" ביישוב שייבנה מחדש. רצו להעתיק את רוח הקהילה, את החלוציות, למקום חדש. "באנו לקיבוץ זיקים, עשינו סיבוב, עלינו לגבעה והשקפנו על החולות של זיקים", סיפרה לימים שושנה תעסה. "איזה מקום יפה פה! הנוף יפה! האוויר טוב! אנחנו רוצים פה! וגם הים לידנו, קרוב למשפחה, לעיר, אמרתי על הכיפאק, אני מרוצה מהמקום!".
ואכן נתיב העשרה קם ושגשג. רבים מהתושבים עסקו ועדיין עוסקים בחקלאות, כמו גם בתיירות פנים והיישוב גם הורחב בשנות ה-90 לטובת בני המייסדים.
5 צפייה בגלריה
גדר הגבול עם עזה, סמוך למיקומו החדש של מושב נתיב העשרה בנגב המערבי. מאי, 1982
( צילום: אוסף מיתר, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית)
ולמה דווקא ממש על גבול עזה?
"החלטנו החלטה טובה מאוד", סיפר עובדיה קידר. "החלטנו שאנחנו חייבים למלא את הייעוד הציוני שלנו ולהתיישב כאן עד הגבול עם רצועת עזה. הייתה אופוריה שהנה אנחנו מגיעים לשלום עם הפלסטינים. ואכן בתחילת דרכנו עבדנו בשיתוף פעולה עם הפלסטינים. לא היו גבולות, ולא שערים ולא חומות. ואז התחילו הדברים להידרדר… ואז החליטו שמקימים את הגדר והחומה וזה העיק מאוד גם עלינו".
העתיד
ומה עכשיו? האם נתיב העשרה יכול לקום פעם נוספת?
אל אביבה פולד חזרנו פעם נוספת. כמה שבועות אחרי טבח ה-7 באוקטובר. היא, משפחתה ורבים מחבריה ל"נתיב העשרה" נמצאים כעת במלון בתל אביב. היא ומשפחתה ניצלו, אך רבים מחבריה אינם בין החיים יותר. "הוותיקים יחזרו", היא אומרת בכאב, "לגבי הצעירים עוד מוקדם לדעת. לנו, אין הרבה ברירות. שילמנו בנפשנו בגופנו אבל זאת המדינה שלנו ואין לנו לאן ללכת".
5 צפייה בגלריה
מקומיות במושב נתיב העשרה בנגב המערבי. מאי, 1982
(צילום: אוסף מיתר, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית)
אבל פולד גם קובעת כי הצעירים, ואפילו הוותיקים, לא יסכימו לחזור בלי שמשהו עמוק ישתנה. יש להם תנאי ברור: שמה שהיה הוא לא מה שיהיה. שאחרי הלחימה לא יהיה חמאס יותר. רק אחרי התנאי שהציבה היא אומרת – בנימה קלה של אופטימיות: "אנחנו נקום מהחור השחור הזה ונקים מחדש את הבתים שלנו".
ונסיים בשיר קסום שמצאנו ממש במקרה של התושב דני צדקוני. שיר שנכתב בעת הקמת היישוב מחדש, אבל אולי רלוונטי גם לימים הקשים ש"נתיב העשרה" עבר ועוד יעבור.
כאשר הגענו לכאן בפעם הראשונה,
הרגשנו כמו בבית,
כמעט.
החול הוא אותו החול.
הים אותו הים.
האנשים הם אותם אנשים,
וההתחלה היא אותה התחלה.
כמעט.
צעירים פחות.
תמימים פחות.
מנומסים יותר,
ושוב אנו הופכים מדבר לחן.
מחדש נזרעים שדות,
נבנים בתים,
נשתדל דשא.
בנחישות חוזרים על הכל מבראשית,
המאבק היום יומי להצליח,
להרוויח, כמו בראשונה.
הפעם התחלה אינה התחלה בדיוק,
ואין זה המשך בדיוק,
הפעם נתיב העשרה הוא תקומה.
(דני צדקוני)
לקריאה נוספת:
העדויות של תושבי המושב נלקחו מתוך האתר נתיב העשרה – סיפור מקומי: מסע על ציר הזמן
לסיפורים היסטוריים נוספים כנסו לבלוג הספרייה הלאומית
הכתבה פורסמה בבלוג "הספרנים" של הספרייה הלאומית
