כיצד באים דגים לעולם? מסתבר שבדרכים רבות. שירה סלינגרה, אקולוגית ימית העובדת עם רשות הטבע והגנים, סיפרה כי יש מיני דגים הנשארים בזוג לאורך תקופה ארוכה, יש שחיים בהרמון המכיל זכר אחד והרבה נקבות, יש שהופכים מזכר לנקבה (וההפך). כמו כן, יש שמגוננים ושומרים על הביצים שלהם אחרי ההטלה ואחרים פועלים בשיטת "שגר ושכח", ויש אפילו מיני דגים שמשריצים צאצאים חיים באופן הדומה ללידה.
סלינגה הסבירה שהרבייה של הדגים, וההגנה עליהם בעונת הרבייה שלהם, חשובה לים כולו וגם לבני האדם. "דגי טונה, למשל, נודדים מרחקים ארוכים לאזורי ההטלה והרבייה שלהם. שם, זכרים ונקבות משחררים תאי מין למים וכך הם מתרבים ברבייה חיצונית. הביצים המופרות מתפתחות ובוקעות לדגי טונה קטנים. רוב הביצים לא ישרדו, ולמרות זאת יהיה להן תפקיד חשוב במערכת האקולוגית הימית, כמקור מזון ליצורים רבים. הביצים והצאצאים שישרדו יוכלו לגדול ולהתרבות גם הם", אמרה.
האקולוגית הסבירה שהים התיכון מכיל כ-800 מיני דגים, המתרבים בשיטות שונות ומגוונות, בהתאם לסביבה ולאורח החיים שלהם. דגים רבים מתרבים בשיטת הפרייה חיצונית. בשיטה זו - הזכרים והנקבות משחררים תאי מין למים, שם מתרחשת ההפרייה, ובביצים המופרות יתפתחו הצאצאים.
ומה קורה עכשיו? אצל מינים רבים, במיוחד מינים פלאגיים (מינים החיים בים הפתוח), כגון העפיין ("אנשובי", Engraulis encrasicolus) והרעמתן הכחלחל ("דולפין פיש", Coryphaena hippurus), הביצים נישאות במים כחלק מהפלנקטון (יצורים שונים שנסחפים עם הזרמים). מהביצים בוקעות לרוות) גלגול ראשון של דגים שגם הוא חלק מהפלנקטון), הנישאות עם הזרמים גם הן, עד לשינוי צורה (מטאמורפוזה), לצורת הדג הבוגר, וכך הם מצטרפים לשאר הדגים בים. המעבר הזה נקרא "תקופת הגיוס".
ביצי הדאון האטלנטי ("דג מעופף", Cheilopogon heterurus) מכוסות סיבים דקים להיצמדות לגופים מוצקים בים, כמו אצות. אצל חלק מהמינים, כמו אצל המורנה הים-תיכונית (Muraena helena), הלרווה שבוקעת מהביצה מתיישבת באזורים סלעיים ושם גדלה לפרט הבוגר.
גם בקרב דגים ממשפחת המוליתיים (Mullidae ,"ברבוניות") הלרוות שוקעות אל הקרקעית ואז עוברות את שינוי הצורה ומצטרפות לאוכלוסיית הדגים. דגים ממשפחת הקברנוניים (Gobiidae), החיים על פני הקרקע באזורים רדודים, מטילים את ביציהם מתחת לאבנים, כך שהם לא יתפזרו.
אצל דגי האפוגון הים-תיכוני (Apogon imberbis), הזכר אוסף את הביצים אל תוך פיו לאחר ההפרייה, שם הוא מדגיר אותם במשך מספר ימים, עד לבקיעה. נקבות הנצרן הים תיכוני (Balistes carolinensis) מטילות את ביציהן לגומות שחפרו בקרקע והזכר שומר על הביצים לאחר ההפרייה. דגים ממשפחת הדקרים, כמו דקר הסלעים (Epinephelus marginatus), משנים את זוויגם מנקבה לזכר. דגים אחרים מאותה משפחה, כמו האוקונוס הפסוס (Serranus cabrilla) והמסורטט (Serranus scriba), מסוגלים להכיל איברי רבייה זכריים ונקביים בו זמנית.
אצל דגי הגובוס הגלילי (Boops boops), שחיים בלהקות גדולות, הזכרים הופכים לנקבות בגיל שנתיים, שנה לאחר הבגרות המינית. התופעה די נפוצה בדגי הים התיכון, שכן גם מינים רבים ממשפחת הספרוסיים (Sparidae), המשפחה המזוהה ביותר עם הים התיכון, משנים את זוויגם, מזכרים לנקבות או מנקבות לזכרים, במהלך חייהם.
כך קורה אצל הורדית המצויה ("ג'רבידה", Pagellus erythrinus), הספרוס המצוי ("פארידה", Pagrus caeruleostictus), וספרוס זהוב ("דניס", Sparus aurata). דגיגי הלהבי הים-תיכוני (Xyrichtys novacula) בתחילת חייהם כולם נקבות, וצבען אדמדם-כתמתם. במהלך חייהן הן הופכות לזכרים שצבעם כחול-ירוק.
יתרה מזאת, בקרב סוסון הים הים-תיכוני (Hippocampus hippocampus), הנקבה מטילה ביצים לגוף המים, אותן הזכר אוסף לכיס מיוחד בו הוא מדגיר אותן במשך כחודשיים, עד הבקיעה. כאשר הסוסונים הקטנים בוקעים – הזכר משחרר אותם אל המים בסדרת כיווצי גוף: https://youtu.be/b_nEA3dtOZs (כך זה אצל כל משפחת האבובוניים, כולל סוסון-ים מדובלל ואבובון חום).
לא מיני הדגים מתרבים באופן חיצוני. כרישים ובטאים מתרבים ברבייה פנימית, שבה הביצים מופרות בגוף האם. תריסניות וגלדנים, דוגמת תריסנית קוצנית (Raja clavata) וגלדן שחור-פה (Galeus melastomus), מטילים ביצים בעלי קוצים ותוספות אחרות כדי להיתפס במקום אחד. בביצים הללו העוברים מתפתחים ובוקעים ישירות אל המים.
כרישים אחרים, כגון הקוצן הנקוד (Squalus acanthias), משריצים כרישים צעירים לאחר הדגרה של ביצים עם מעטפת חלקה, דמוית שעוות נר, בגוף האם. ישנם אף מיני כרישים, כמו הכריש הסנפירתן (Carcharhinus plumbeus), אצלם התהליך דומה להיריון המוכר לנו – העוברים מתפתחים בשחלת האם, ניזונים מחומרי הזנה המגיעים מהאם בעזרת שילייה. לאחר היריון של 12 חודשים הם נולדים ישירות אל המים ומתחילים לשחות בכוחות עצמם.
ומתי כל זה קורה? גם כאן, התשובה מגוונת ותלויה במין. התזמון תלוי בשינויים הורמונליים, זמינות מזון ותנאי הסביבה. ישנם מינים המתרבים כל השנה, ואחרים מתרבים בתקופה מסוימת - כך אצל רוב דגי הים התיכון.
ד״ר רותי יהל, אקולוגית ים ברשות הטבע והגנים הוסיפה כי בקרב טריגונים וגיטרנים, מינים שונים של בתאים המצויים בישראל, הרבייה במהלך חודשי מאי ויוני במים רדודים יחסית (15-5 מ'). חלק ניכר מהפרטים המתקבצים הן נקבות גדולות ופוריות. הן מתחפרות בחול בזמן ההיריון ונמנעות מתנועה. ניתן לזהות את הטריגונים לפי צורת העפיפון של גופם.
זכרי הטריגונים מגיעים ראשונים, בחודשים מרץ ואפריל, ואילו הנקבות מגיעות מאוחר יותר. שיא הצפיפות בשמורה הוא בחודש יוני. בתקופה זו היחס בין הזכרים לנקבות מתהפך – מאוכלוסייה שרובה זכרים לאוכלוסייה שרובה המוחלט נקבות.
בחודש יוני מצטרפות לרבייה גם נקבות גיטרן אטלנטי ומספרן עולה בתקופה זו. הגיטרנים שונים במראם ובצורת השחייה שלהם מהטריגונים. גופם מוארך ומזכיר צורת גיטרה. הם נעים בעיקר בעזרת זנבם, שחייתם מזכירה צורת שחייה של כריש והם בעלי סנפירי גב בולטים. כנראה בשל המראה הזה והימצאותם סמוך לקרקעית הים החולית או ממש עליה הוענק להם הכינוי "כריש חול", אך הם אינם כרישים.
מתוך כל המינים הללו, לא כולם נידוגים. בישראל נידוגים 84 מיני דגים על ידי דייגים, והם מהווים את רוב שלל הדיג. רוב הדיג מכוון לדגי מטרה מסוימים – על פי השיטה, הכלים, העומק והתזמון. ישנן גם שיטות דיג פחות סלקטיביות שבהן עולים גם דגים שאינם דגי המטרה – הנקראים "שלל לוואי".
האדם והים מתקיימים זה לצד זה, קשורים ותלויים אחד בשני. דיג הוא מלאכה עתיקה, שהתפתחה והשתכללה עם השנים. עם המהפכה התעשייתית והעלייה בביקוש עקב גידול האוכלוסייה העולמית, הדיג הפך לתעשייה גדולה שמוציאה כמויות גדולות של דגים מהים כל שנה. ללא ניהול נכון של משק הדיג, המערכת האקולוגית כולה עשויה להיפגע.
