מדע הוא חד-משמעי. העולם הולך ומתחמם וההשלכות על כדור הארץ הן קטסטרופליות. עליית מפלס פני הים, מִדְבוּר, גלי חום, סופות והוריקנים, שיטפונות, הצפות ועליית טמפרטורות – כל אלו יהפכו אזורים שלמים לבלתי ראויים לחיים. אבל עדיין יש שמסרבים להאמין.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
מדעני אקלים מזהירים שכבר כיום אנחנו נמצאים על נתיב התחממות שתוביל לעלייה כמעט ודאית של 1.5 מעלות בין שנת 2030 ל-2052, ויש מעט מאוד שאנחנו יכולים לעשות בנוגע לזה. דוח ה-IPCC (הפאנל הבינלאומי לשינויי אקלים) מאוגוסט 2021, כבר הזהיר כי כמעט בלתי אפשרי לעצור את התהליכים. אבל יש גם תרחישי אימים חמורים יותר, שצופים עלייה של שלוש מעלות צלזיוס ב-80 השנים הקרובות, שתביא להכחדת מינים, לשריפות ענק ולפגיעה של עד 99 אחוז בשוניות האלמוגים. בתרחישים האלו מדובר כבר בעידן של הכחדה המונית ושינוי דרסטי של העולם כפי שאנו מכירים כיום.
השבוע כבש את הכותרות ברחבי העולם חלקו השלישי של הדוח, ובו חוזרים ומתריעים 288 מדענים מ-65 מדינות שאנחנו דוהרים אל נקודת האל-חזור: אם העולם יפעל עכשיו, אולי נצליח להגביל את עליית הטמפרטורה ל-1.5 מעלות, כלומר התרחיש הפחות חמור. “זה עכשיו או לעולם לא”, אמר פרופ’ ג’ים סקי מאוניברסיטת לונדון, ממחברי הדוח ואחד מראשי הפאנל, “אם אנחנו רוצים להגביל את ההתחממות הגלובלית ל-1.5 מעלות. בלי הפחתה מיידית ועמוקה של פליטות בכל הסקטורים, זה יהיה בלתי אפשרי”. הדוח מפרט מגוון דרכים להפחתת הפליטות – מחיסול פרויקטים מבוססי פחם, דרך הפחתת תזונה המבוססת על בעלי חיים ועד לתחבורה. כל אלו ישפיעו בראש ובראשונה על צורת התיישבות אחת: החיים בעיר.
אזורים אורבניים הם בית לכ-4.2 מיליארד בני אדם, רוב אוכלוסיית העולם. הערים הן חלק מהאזורים הפגיעים ביותר להתחממות הגלובלית. רוב תושבי הערים בעולם – שגם כך מהוות "איי חום" עירוניים – יהיו חשופים לגלי חום קשים. אם הטמפרטורה תעלה "רק" במעלה וחצי, כ-350 מיליון מתושבי הערים יידונו למחסור במים. אם היא תעלה בשתי מעלות, המספרים כבר יאמירו ל-410 מיליון. כמעט כל הקהילה המדעית תמימת דעים שכל המשבר הזה הוא מעשה ידי אדם. אבל האדם הממוצע מתקשה להאמין ששואה אקלימית דוהרת לעברנו. זה מאיים מדי, רחוק מדי בזמן, גדול מדי לתפיסה.
וזה בדיוק מה שאמן הפוטושופ והצלם הצרפתי פביאן בארו מבקש לעשות: להפוך את איום ההתחממות הגלובלית למשהו שרואים בעיניים כאן ועכשיו. באמצעות יצירות אמנות ריאליסטיות מרהיבות, הוא מנסה לתאר את גורל הערים המפורסמות בעולם בעידן משבר האקלים; ולפתע, זה כבר לא משהו מופשט ורחוק, אלא אות אזהרה ברור. "הכוח הקטן שלי הוא ליצור תמונות ולדמיין את עצמי כחוקר שיחזור מהעתיד עם תמונות של עולם שהשתנה", אומר בארו בראיון. "זו לא עבודה מדעית, אלא אמנותית, כזו שאני במכוון לחצתי על 'כפתור הקטסטרופה' עד למקסימום. אני משוכנע שתמונה פשוטה יכולה להיות בעלת השפעה גדולה יותר על בני אדם, בייחוד הצעירים, כדי להבין את האפשרויות שבאי-עשייה".
בדף האינסטגרם שלו, אחריו עוקבים יותר מ-80 אלף איש, הוא משתף את היצירות האפוקליפטיות שלו, שכבר יוצרות הד עולמי. חלק מהעוקבים מתחננים שייצור גם את הגרסה האפוקליפטית של העיר שלהם. "המוטיבציה שלי ביצירה היא לעורר מודעות לשינוי האקלים, ולדחיפות שבפעולה יומיומית של כל אחד מאיתנו, כל אחד לפי כוחותיו", אומר פביאן. "ופחד - הוא לעיתים תוצאה של בורות".
מגדל אייפל בפריז שקוע בחול ולצידו בתים ועצי דקל שנראים כאילו לקוחים מעיירה מדברית ים־תיכונית, טורבינת רוח יחידה בסמוך אליהם. "מה זו תופעת המדבור?" מסביר פרופ' קולין פרייס, ראש בית הספר ללימודי הסביבה באוניברסיטת תל־אביב, "זו התקדמות המדבריות צפונה ודרומה, לאזורים לא־מדבריים כיום. זה קורה בדרך כלל באזור הסהר הפורה במרכז אפריקה. המדבר מתקדם לתוך האזורים הטרופיים והלחים יותר. במזרח התיכון, התחזיות הן ליובש, צפי של ירידה של כ־20 אחוז בכמות המשקעים עד סוף המאה, התייבשות והתקדמות המדבריות צפונה. רואים את זה כבר באיטליה. אבל זה לא יהיה ברמה של הסהרה".
פרופ' הדס סערוני, קלימטולוגית וראש החוג לגיאוגרפיה וסביבת האדם באוניברסיטת תל־אביב: "זה לא שפריז תכוסה בחול, אבל יהיו סופות אבק. לפני כחודש היה אירוע של אבק שהגיע מהסהרה לפיראנים, וכל אתרי הסקי היו חומים. לפני בערך חודש היה אירוע בספרד ובו כל המכוניות במדריד כוסו בחול. היו כאלה גם ברומניה. אנחנו מדברים הרי על הקצנה אקלימית. המשמעות היא, במיוחד במדינות מתפתחות שיכולת ההסתגלות שלהן קטנה יותר, שזה יוביל להגירה. אז אנחנו מדברים גם על ג'נטריפיקציה אקלימית. פליטים שיצטרכו לעזוב. איים רדודים יכוסו במים. באוקיינוס השקט והמלדיביים זה כבר קורה".
מיס ליברטי, מסמליה הבולטים ביותר של ניו־יורק וארצות־הברית בכלל, שקועה עד מותניה במים. ייתכן שבני האדם עוד יצליחו להגן על חלק מערי החוף, אבל ללא ספק ערים רבות היושבות על קו החוף ייאלצו להסתגל או להיעלם מהעולם. לפי ה-IPCC, ערי החוף – ובתוכן תל־אביב – צפויות להתמודד עם הסיכונים הגדולים ביותר. מרבית הפעילות הכלכלית והתשתיות הקריטיות ממוקמות בקרבת הים. כמעט 11 אחוז מכלל האוכלוסייה, או 896 מיליון איש, כבר גרים במישורים נמוכים יחסית לאורך קווי החוף החשופים לפגעי שינויי האקלים.
הנזקים צפויים להיות אדירים. מבחינה כלכלית, תשתיות ונכסים כלכליים בשווי של 6,500־11,000 מיליארד דולר נתונים בסיכון כתוצאה מהצפות. כבר היום יש מדינות עם איים קטנים, שרוכשות אדמה במדינות אחרות, כדי להעביר לשם את האוכלוסייה שלהם. כפרים באלסקה כבר מהגרים למקומות אחרים.
אולי לא נראה את ניו-יורק כולה מתחת למים, אבל בערים בהחלט נראה יותר ויותר הצפות. המשוואה פשוטה: בערים יש יותר בטון ופחות מקומות חלחול. משבר האקלים מעלה את שכיחות תופעות מזג האוויר הקיצוניות, בהן משקעים חזקים ועוצמתיים, סופות, הוריקנים ועוד. תשתיות הניקוז לא יעמדו בנטל. התוצאה: הצפות. "בארצות-הברית אזורים שלמים במנהטן יהיו מתחת למים", אומר ד"ר עמיר גבעתי מאוניברסיטת תל־אביב. "מדובר באזורים שאי-אפשר יהיה לגור בהם. גם מיאמי נמצאת על קו החוף, והם יצטרכו למצוא מקומות אחרים לגור בהם. זה באמת דרמטי. ברגע שמפלס הים עולה, אזורים שלמים לכל אורך החופים ייעלמו מתחת למים. יכול להיות שיפתחו טכנולוגיה של סכרים והגנות, אבל השאלה מי יגבר: רוח האדם וההגנות שיבנה, או הטבע?".
בעוד שתי מאות, חלק גדול מהערים הגדולות כבר יהיה נטוש מזה זמן רב, וצמחיית הפרא תחזור לשלוט בהן. האמן בארו אמנם בחר להציג כך את שיקגו, אבל בפועל לא סביר שדווקא היא תינטש, אלא להפך: שיקגו עשויה להיות שער למהגרי אקלים שינועו צפונה בחיפוש אחר בית חדש, לאחר ששלהם הפך להיות בלתי ראוי למגורים. ערי הענק שמדרום לשיקגו – הן שיינטשו. "הטרגדיה האקלימית הולכת להיות בראש ובראשונה טרגדיה אנושית־חברתית", אומר ד"ר צחור. "תופעת המדבור תדחוף מהגרי אקלים לאזורים אחרים, צפונה, מה שייצור תופעות חברתיות, כמו משבר מזון".
על פי תחזיות כלכליות, מספר בקשות המקלט לאירופה יזנק בכשליש אם תהיה התחממות של 2.5 מעלות, ויותר מיכפיל את עצמו אם ההתחממות תהיה מעל ארבע מעלות עד סוף המאה. כאמור, אם האנשים ינדדו צפונה, הם יותירו אחריהם ערים ויישובים דרומיים וחמים, שבני אדם לא יכולים עוד לסבול. "עד כמה הטבע יתפוס אחיזה בערים נטושות?" אומר ד"ר צחור, "במידה מסוימת זה יהיה טבע של בצורות, גלי חום ועקות חום. זה יהיה טבע משמים ועגום, ולא טבע ירוק של יערות עד. זה לא הטבע שהולך להשתלט או לתבוע מחדש את כדור הארץ. העתיד לא צחיח מאנשים אלא צחיח מטבע".
נראה מופרך? לא אם נמשיך כרגיל בשריפת דלקים. פרופ' דני רוזנפלד מהאוניברסיטה העברית, אחד מ-270 המדענים שהיו שותפים לדוח ה-IPCC מאוגוסט, אומר כי "השאלה היא מה צריך לקרות שפני הים יעלו עד כדי כך שפריז תוצף. פריז ממוקמת כ-35 מטר מעל פני הים. בפעם האחרונה שהעולם היה חם בשתי מעלות, הייתה הפשרת קרחונים שגרמה לעליית פני הים בשבעה מטרים. אבל היו תקופות הרבה יותר חמות, אפילו עד עשר מעלות נוספות, שבהן אנטרקטיקה הייתה מופשרת ופני הים היו גבוהים יותר. אם יגיע חס וחלילה המצב הזה, התמונה יכולה להיות אמיתית. זה יקרה, אם נמשיך לשרוף דלק מאובן עד סוף המאה, והטמפרטורה תעלה בכחמש מעלות. יש לאנושות את הכוח להביא למצב הזה. זה לא מופרך לחלוטין".
אז מה עושים? פרופ' רוזנפלד: "היום המודעות הציבורית קיימת, הבעיה היא לתרגם אותה למעשים על ידי מקבלי ההחלטות. בוועידת גלזגו האחרונה נאמרו כל הדברים הנכונים והתקבלו כל ההחלטות הנכונות, וגם ישראל התחייבה להגיע לאיפוס פליטות עד 2050 מבלי שיש למישהו מושג איך מגיעים לזה. יש פער די גדול בין ההבנה והרצון של המנהיגים, לבין כושר הביצוע והטכנולוגיה. עדיין לא המציאו את הטכנולוגיה שתאפשר לנו להגיע לאפס פליטות. גם כאן הבעיה. זה בסקאלה של פרויקט מנהטן, שבו מגייסים את כל המשאבים לפתור את הבעיות. אבל אפשר לעשות את זה. אנחנו משלמים הרבה יותר על הנפט והגז, אבל יכולנו לעבור בצורה מושכלת לאנרגיה חלופית במקום להשקיע במלחמות. היינו יכולים להיות בדרך לעתיד טוב יותר".
הקוליסאום ההרוס עטוף בחול, דמות בודדת משקיפה לעברו מהדיונה השכנה. גם הפעם האמנות קיצונית יותר מהתחזיות, ובירת איטליה אמנם לא עומדת להיקבר תחת דיונות – אבל היא גם ממש לא תהיה רומא שאנו מכירים כיום. גם היא תסבול מגלי חום עזים, משיטפונות, מבצורות ומעלייה במחלות כמו מלריה וקדחת דנגי, כולן מעלות את הסיכוי למוות באזורים עירוניים. "אני לא רואה תרחיש מדעי שרומא הופכת למדבר סהרה", אומר ד"ר עמיר גבעתי מאוניברסיטת תל-אביב, "אבל בדרום אירופה ובספרד כבר היום יש מקומות שבהם גידלו גפנים ליין, והיום – אחרי שבקיץ הטמפרטורות שם הגיעו ל־50 מעלות - הם נטושים. כשהטמפרטורות יעלו עוד יותר, אנחנו מבינים שאי=אפשר יהיה לחיות שם".
ניו-יורק היא עיר צחיחה, עיי חורבות צחיחה. אמנם סביר יותר שהעיר תסבול מהצפות ומשיטפונות (ראו פסל החירות), אבל התמונה הזו נראית כאילו עברה על העיר מלחמה. פרופ' סערוני: "לפני למעלה מעשור יצא סרט הקולנוע 'היום שאחרי מחר', והוא דיבר על תרחיש של התמוטטות זרם הגולף וקפיאה של אזורים בעולם, עם גלי קור נוראיים. חודש מרץ אצלנו? באירופה יש להם גל קור ישר מהקוטב. הסרט לקח תרחיש שבבסיסו משהו מדעי נכון, והקצין אותו. וזה מה שעושה האמן הזה. הוא לוקח תרחישים שיש להם בסיס מדעי ומקצין אותם, באופן הכי נוראי שיש".
העיר נראית שחונה, וזו בהחלט תופעה שאנחנו יכולים לראות גם כיום, העלייה בימים החמים. זה לא יגרום רק לסבל של האנשים, אלא למתחים הולכים וגוברים בתוך החברה. ד"ר אסף צחור, מרצה בכיר בבית הספר לקיימות באוניברסיטת רייכמן: "רבים מהאזורים הולכים לסגור אנשים בבתים שלהם. יהיה קשה להסתובב במרחב. בהקשר הישראלי, יהיו יותר ימים בשנה שבהם הטמפרטורה תגיע ל־40 מעלות ומעלה. אנשים ירצו להישאר בבית, במזגן. יהיה גידול באלה שיש להם ואין להם: חסרי האמצעים, לעומת בעלי האמצעים, שיוכלו להגן על עצמם ולשמור את הבריאות שלהם באופן טוב יותר".
פורסם לראשונה: 07:50, 08.04.22
