"כל דור כותב מחדש את תולדות העבר". ברוסיה הסובייטית היו מתלוצצים שהעתיד ברור: מרקס ולנין כבר ניבאו אותו במדויק. לעומת זאת, העבר משתנה ללא הרף. ואכן, שיטות מחקר משתנות, נושאי מחקר מתחדשים, ואנו לא חדלים להתווכח על אמינות המקורות שלנו. ההיסטוריה אמורה לשקף את האמת. אך אם היא משתנה כל הזמן, איך היא משקפת את האמת?
חוקרים פרטיים - לטורים הקודמים
הרעיון שההיסטוריה משקפת את מה שבאמת קרה, נוצר מהשאיפה של ההיסטוריוגרפיה המודרנית, שמקורה במאה ה-19, להידמות למדעי הטבע: ניסוי שעשה חוקר אחד, עומד למשפט חוקרים אחרים, שיכולים לשחזר את אותו הניסוי. גם היסטוריונים יכולים לבחון את המקורות שעליהם הסתמכו חבריהם ולהחליט אם אמת דיברו או לא. לכן, למשל, סירבתי לשפוט עבודות דוקטור שהמסמכים שעליהן התבססו היו חסויים: כל היסטוריון זכאי לראות את המסמכים עליהם הסתמך חברו בעבודותיו.
היסטוריונים יכולים להגיע למסקנות שונות על סמך אותם מקורות. אך העובדות לא אמורות להיות שנויות במחלוקת. כשהיסטוריון אחד התריס שהוא כותב את ההיסטוריה כפי שהייתה צריכה להתרחש, הזדעזעו אמות הסיפים של המקצוע.
לא מזמן התנהל ויכוח בעיתונות מסביב לאירוע שהתרחש ב-1948. הוויכוח הזה היה על העובדות. המקור לעובדות היו עדויות בעל פה, שחלקן ניגבו כ-50 שנה לאחר המאורעות, וחלקן 70 שנה.
יש היסטוריונים שמבטלים מכל וכל את ערכן של עדויות בעל פה כמקור היסטורי: הן לא מוסיפות מידע על החומר הכתוב, הן לא אמינות, וחוץ מ"צבע" אינן נותנות להיסטוריון דבר. אבל, יש דברים שלא נרשמים בפרוטוקולים, ויש גם מסמכים שנגנזים או מושמדים. התיעוד בעל פה נותן להיסטוריון כלי נוסף במחסן הכלים שלו, שמשלים את התמונה ההיסטורית.
בעדויות בעל פה חסר המרכיב שקיים ברוב המסמכים הכתובים, של ה"מסיח לפי תומו": הפרוטוקולים של מפא"י משנות ה-30 של המאה הקודמת, לדוגמה, לא נכתבו בעבור ההיסטוריונים, אלא נוצרו במהלך של פעילות פוליטית, אדמיניסטרטיבית או אישית בת הזמן. התכתבות בין הסופר ברנר לחבריו לא נועדה במקורה לעיניו של ההיסטוריון.
לעומת זאת, העד-המרואיין מושפע מחוויות שעבר מאז המאורעות שעליהם הוא מעיד, מהשקפותיו הפוליטיות היום, ממה שראה אתמול בטלוויזיה, ממה שאמרו לו נכדיו הבוקר, מהסוגסטייה שמפעיל עליו המראיין וכל זאת בנוסף לתעתועי הזיכרון. פעם סיפר לי בהשתאות שאול אביגור, איש אמין ביותר, שהוא היה משוכנע כל חייו שהשתתף באירוע תל חי והנה באה היסטוריונית, והוכיחה לו באותות ובמופתים שלא יכול היה להיות שם באותו הזמן.
האם לאור ספקות אלה, נבטל את השימוש בתיעוד בעל פה? הלא מבלי העדויות של ניצולי השואה, לא היה הצד היהודי של השואה זוכה להיות מוצג בהיסטוריה.
אני הרביתי להשתמש בראיונות בביוגרפיות שכתבתי, כמו הביוגרפיה של ברל כצנלסון או הביוגרפיה של יגאל אלון. הראיונות מוסיפים צבע וחיוניות ונותנים להיסטוריון הזדמנות לגעת ברוח התקופה. לאו דווקא עובדות: סגנון דיבורם של המרואיינים והנושאים שהם בוחרים להדגיש, אלה משקפים תמונת עבר, שלא תמיד ניתן לשחזר מן הדפים של הפרוטוקולים.
כשאנו קוראים על עדויות שלכאורה משחזרות עובדות מן העבר, אל נשכח את בעיות הזיכרון, את הקושי לשחזר לאחר שנים אירוע שנטלנו בו חלק, שכבר דיברנו עליו כמה פעמים ושבכל פעם הוספנו דברים, כתוצאה מתגובות השומעים. כשאנחנו קוראים עדויות שניתנו מקץ 70 שנה, עלינו לזכור את חולשות האנוש ואת תעתועי הזיכרון.
בנסיבות זמננו, כשאנו מוצפים במידע, ההיסטוריון הוא מעין בלש, שעוקב אחרי הסיפור ההיסטורי, מנער ממנו את ניסיונות ההטעיה, מדעת ושלא מדעת, שחוסמים את דרכו, ומנסה להגיע לגרעין האמת. עליו תמיד לזכור שזו האמת שלו, ושבאותו ים אין סופי של קטעי מציאות מסתתרות גם אפשרויות לאמיתות אחרות.
פרופ' אניטה שפירא היא פרופסור אמריטה להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת תל אביב, חברת האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים וכלת פרס ישראל לשנת 2008.
"חוקרים פרטיים" הוא מדור דו-שבועי ב-ynet, שבו מסבירים חוקרים מדוע החליטו לעסוק בתחום המחקר שלהם. המדור נערך בסיוע פרופ' עדו קמינר ופרופ' יעל אלואיל מהאקדמיה הצעירה הישראלית
