"אין הגדרה אחת למילה צפר, ואין דרך אחת להיות צפר. הם באים בכל הצורות, הגדלים, הגילאים והרקעים השונים. נדמה שהתכונה המשותפת היחידה של צפרים היא אהבה לציפורים", כך אמרה אלן קסל, מנהלת התחנה לחקר ציפורי ירושלים ע"ש נילי ודוד, של החברה להגנת הטבע, בפתח הרצאתה שעסקה על מחקר שערכה על צפרים בישראל.
צפרות הוא תחום שמיליוני בני אדם עוסקים בו ברחבי העולם, הן כתחביב או כמקצוע. גם בישראל רבים עוסקים בצפרות, והתחום נמצא בתאוצה תמידית: יותר ויותר אנשים יוצאים לצפות בציפורים, לצלם אותן ולתעד את הצפייה בהן למען רישום ומחקר.
עם זאת, ישנו היעדר בולטות של נשים בתחום: למרות שרבים מהן מתעניינות בתחום ואף עוסקות בו, הן נמצאות בפחות תפקידי מפתח, ויוצאות לפחות סיורים מקצועיים.
(אלן קסל בהרצאה על מחקר בנושא צפרים בישראל)
"יש צפריות בשטח, אך הן לרוב לא מגיעות לרמות הגבוהות. לפחות הן לא רואות את עצמן ככאלה", אמרה קסל והוסיפה שגברים "יותר טובים בלומר 'אני יודע הכל, יש לי ביטחון עצמי' ונשים פחות".
כמו כן, מנהלת התחנה ציינה כי לדעתה, נשים תופסות את נושא הצפרות באופן שונה. "הן יותר אוהבות לצאת בקבוצות. כשאני עושה יציאות צפרות או טיול, רוב המשתתפות יהיו נשים. אבל מגיעות פחות לרמה של מדריכות צפרות ומומחיות לצפרות. למה זה קורה? מה חוסם את הדרך? לדעתי זה תסמין של התרבות שלנו, זה לא רק בצפרות. נשים נמצאות הרבה פחות בתפקידי מפתח. למה זה קורה? אז שאלתי נשים מה עוצר אותן בנושא, ורוב הנשים שענו אמרו משפחה וזמן, אך היו גם כמה מקרים בהן נשים אמרו 'ביטחון עצמי', ו-'בטיחות' - 'אני לא מרגישה בטוחה, אין לי עם מי ללכת', או 'אין לי את הציוד הנכון'. כלומר שנשים לא מרגישות בנוח לצאת לבד והן לא מרגישות בטוחות לזהות ציפורים בכוחות עצמן".
בשנת 2020 קסל פרסמה מחקר שנערך במסגרת לימודי התואר השני שלה בחינוך סביבתי באוניברסיטת וויסקונסין, בו היא סקרה 371 צפרים וצפריות בישראל, בניסיון להבין למה החליטו להיכנס לתחום. מתוך הנסקרים 56% היו גברים ו-44% נשים. מהמחקר עלה כי מתוך הנסקרים רק צפרית אחת הגדירה את עצמה כמומחית בתחום, לעומת 22.5% מהגברים. כמחצית מהנשים (45.8%) ראו עצמן כבעלות כישורי צפרות בינוניים, לעומת רוב הגברים 35.3% מהגברים שהגדירו את עצמם כמתקדמים. בנוסף לכך, 45.1% מהגברים הצהירו שיש להם יכולת לזהות 200 מיני ציפורים ומעלה לעומת 64.3% מהנשים שדיווחו כי הן יכולות לזהות 50 מינים או מטה.
בחברה להגנת הטבע מנסים לפעול כדי למשוך כמה שיותר נשים לתפקידי מפתח בתחום, אך הדרך עוד ארוכה. בין השאר, הם עורכים סיורים לנשים בלבד עם מדריכות, כפי שנערכו גם בתחילת החודש האחרון; נעשים מאמצים למצוא מרצות על צפרות עבור סדרות הרצאות; מצמידים מדריכות לקבוצת ההדרכות הצעירות ועוד.
קסל ציינה כי לדעתה, גברים יותר מוכנים לצאת לצפר לבד בניגוד לנשים, וכן כי הם גם לרוב יותר תחרותיים – תכונה שמאפיינת צפרים רבים. "לצפרים רבים חשוב לראות את הציפורים היותר נדירות, והם יותר הופכים את זה לתחרות. אצל נשים זה פחות ככה", אמרה.
"אבל זאת לא הדרך היחידה לצפר, ואנחנו מנסים לוודא שכולם יודעים את זה. אין דרך אחת לעסוק בצפרות, יש כל מיני דרכים, והכל מתקבל. צריך לתת לנשים שלא רוצות תחרות למצוא את הדרך שלהן, ולתת להן תחושה שהן יכולות לומר שהן יודעות גם צפרות ושהן לא מתחילות, אלא מקצועניות", הוסיפה.
קסל סיפרה שהיא מארגנת סדרה של הרצאות על צפרות כבר שנתיים, וברוב המקרים שבהם היא פונה לנשים ומבקשת מהן להרצות, היא מקבלת תשובות שליליות, המביעות חוסר ביטחון. "אני מקבלת תשובות כמו: 'לא, אני לא מספיק טובה...תשאלי מישהו אחר'. לעיתים מדובר בנשים שמכירות מעולה את התחום, אך הן עדיין מרגישות שיש להן פחות לומר מכמה מהגברים שכולם מכירים. וזה חבל".
לדברי קסל, "סיורי נשים שעשינו זה דרך אחת שחשבנו שאפשר להתקדם. לצאת כקבוצת נשים עם מדריכה וללמוד ביחד. הייתה לי גם הזדמנות לתת לנשים להדריך, מה שלא קורה בדרך כלל, כי לרוב יש מדריכים, והנשים עושות את זה פחות. כעת יש נשים שגילו שהן יכולות גם להדריך, ואולי ירצו לעשות זאת שוב בהמשך. הן הבינו שלא צריך לזהות כל ציפור אפשרית, גם כמדריכה".
קסל אמרה שכאשר מרכז הצפרות מקיים טיולי צפרות מקצועיים, היא האישה היחידה. "יש גם הרבה פחות נשים שמעוניינות לעשות את טיולי הצפרות. אבל הנשים קיימות, ואנחנו פועלים עכשיו כדי לראות איך אפשר להביא גם אותן למקומות הללו. אבל אין ספק – המדריכים הכי טובים, הכי מקצועיים בישראל בצפרות כרגע הם גברים. וזאת אחת הבעיות. אז אנחנו צריכים לעבוד מלמטה ולהביא את הנשים משם. לתת להן את ההזדמנות לפתח את היכולות שלהן ולבנות אותם". באמירה זו, מתייחסת קסל למאמצי מרכז הצפרות למשוך אליו נערות כבר בחוגי הצפרות לצעירים.
לדבריה, "הגברים לא תמיד מבינים שהם לא נותנים לנשים מספיק אפשרויות. אני לפעמים מרגישה שאני צריכה להרים את הקול שלי ולדבר על הבעיות. וזה מתחיל גם עם הצעירים. יש לנו גם חוגי נוער, ורובם מורכבים מנערים ולא מנערות. לנערות קשה להיות בחוג נוער עם הרבה נערים. אבל יש נערות שרוצות לצפר, אז אנחנו חושבים איך למשוך אותן. בחוג של ה'-ז' הצבנו מדריכה אישה. אנחנו שוקלים לפתוח גם חוג שמורכב רק מנערות, ומתייעצים עם הנערות כדי להבין מה יכול להיות יותר נוח עבורן".
עינת מטלון, פעילה למען סביבה ובעלי חיים שהדריכה סיור צפרות לנשים בגבעות הכורכר שבנס ציונה, מסכימה עם אלן קסל בנוגע ליצר התחרותי: "חלק גדול מהעיסוק בצפרות הוא של חיפוש והישג – יותר כמו ציד. מחפשים, מוצאים, ומתחרים מי מצא כמה שיותר. נראה שאצל הנשים, סיבת הצפרות היא שונה לחלוטין – לראות מה יש, להנות ממנו ולהבין למה יש פחות או יותר מיני ציפורים במקום אחד. אך אני רואה כי הנשים נכנסות לאט גם לעולם הזה. לדעתי, העין של האישה שונה משם הגבר והיא שמה לב יותר לפרטים. אישה תחשוב יותר על שמירת הטבע, וההבנה של מה קורה בארץ שלנו הקטנה והצפופה".
מטלון סיפרה כי עבורה, העיסוק בצפרות החל עם אהבתה לבעלי חיים, ובמסגרת עבודתה הקודמת כמטפלת בבית החולים לחיות בר שבספארי, שם טיפלה בבעלי חיים ובציפורים רבות. "יחד עם הגידול של הציפורים. התחלתי עם דורסי יום, ועם הזמן עברתי גם לדורסי לילה ולציפורי שיר. מאוד קשה להבדיל לפעמים בין הציפורים, זאת אומנות שלמה מפתיעה ומרתקת", אמרה.
"עם הזמן – אנחנו רואים בתחום הזה גם את השינויים שקורים בארץ: מינים פולשים, שזה לא באשמתם, אלא באשמת האדם. זה חלק מהעשייה שלנו – לנסות לשמור על המינים המקומיים, שלא יידחקו. דורס גדול שהיה בישראל ונכחד הוא פרס – שגם אם הוא יגיע לישראל יהיה לו קשה לחיות, כי בתי הגידול שלו נכחדים", ציינה מטלון.
