קשה לנו להתמודד עם משברים. אומרים שזהו טבע האדם להדחיק, להתעלם, לא לדחוק את הקץ. עם זאת, נראה שמזה זמן מתחדדת ההבנה שבכל הנוגע להתחממות הגלובלית לא ניתן להדחיק עוד. "משבר האקלים כבר כאן" הפך למשפט שגור. אבל זהו, שאנחנו עדיין מדחיקים את המשבר האמיתי.
חשוב לי להיות ברורה – שינויי האקלים הצפויים הם בעיה גדולה ואמיתית. אירועי מזג אוויר קיצוניים, כמו גלי חום, סופות ושיטפונות, נעשים תדירים וחמורים יותר, ומגמה זו צפויה להחריף. תגובת השרשרת האקולוגית הצפויה עם עליית הטמפרטורה הממוצעת מאיימת להפוך מאות מיליוני אנשים לפליטים. וניתן להמשיך לפרוט את הסכנות עוד ועוד.
אך כל עוד נדחיק את המקור של המשבר, את הסיבות למשבר, לא נוכל להתמודד עמו. לכן חשוב להבהיר, המשבר הוא לא של האקלים והוא לא משבר "סביבתי". אלא, המשבר הוא של החברה האנושית ומקורו בשיטה החברתית והכלכלית שהביאה אותנו עד הלום.
דברים שרואים משם
היו הרבה מראות ביזאריים בוועידת האקלים בגלזגו. אולי הגרוטסקי מכולם היה נאומו של מנכ"ל אמזון, ג'ף בזוס, שסיפר כיצד השקפתו על העולם השתנתה ממרומי החלל, אליו טס עם החללית שלו לפני כמה חודשים. "משם הפלנטה נראתה כל כך שבירה", אמר האיש שיש לו הכי הרבה כסף בעולם, אבל אין לו כנראה כל בושה. כשבזוס וטייקונים אחרים מתייצבים, כביכול, בחזית המאבק הכול אנושי הזה, הם לא רק מנסים להשכיח את חלקם בהתחממות הגלובלית. הם מנסים להציל את השיטה שאיפשרה את עלייתם.
את כישלונו של הקפיטליזם, בצורתו הנוכחית, בהתמודדות עם אתגרי האנושות חווינו, ואנו עדיין חווים, בכל הנוגע לקורונה. חברות התרופות מסרבות לוותר על "הקניין הרוחני" שלהן ולאפשר ייצור חיסונים בזול לאזרחי המדינות העניות. זאת, למרות המחיר האנושי שהמגפה גובה, וחרף הסכנה שיתפתח וריאנט עמיד לחיסון באחת מהמדינות העניות.
כך גם בנושא האקלים: לא ניתן לצפות ש"כוחות השוק החופשי" יביאו אותנו לחוף מבטחים. המאבק בהתחממות הגלובלית לא יצלח אם ישען על הכלים והמערכות שיצרו אותו מלכתחילה.
יש צמיחה אחרת?
כמעט כל סתירותיה של השיטה הכלכלית הנוכחית מגולמות במילה "צמיחה". "צמיחה", כלומר גידול בתוצר המקומי הגולמי, היא היעד של המדיניות הכלכלית של כל מדינה מפותחת. ככל שהמדינה מייצרת יותר, היא "צומחת". מדד זה עשוי לכלול דברים חיוביים, עליית שכר לדוגמה, אך הגיעה העת לשים לב למכלול הדברים ש"הצמיחה" מורכבת מהם. ככל שמדינה כורה יותר פחם, מייצרת יותר זיהום, כורתת יותר עצים, וכל עוד מישהו עושה מהדברים האלו כסף, פעולות אלו מוגדרות כ"צמיחה", וכהצלחה של המדיניות הכלכלית.
שיטה זו נוצלה לצורך עליית קבוצה קטנה של עשירי על, ומתחתיה שכבות רחבות של עובדים ועובדות, מי ברווחה ומי במצוקה. על הדרך, נפלטו פליטות פחמן אשר גורמות לאפקט חממה ולעליית הטמפרטורה, וכלל המערכת האקולוגית הוצאה מאיזון.
שורה ארוכה של מדעני אקלים קובעים שהעשור הנוכחי הוא קריטי למניעת תגובת שרשרת אקולוגית שסופה מי ישורנו. המסקנה הבלתי נמנעת, לפחות לדעתי, מהחיבור בין השיטה שהביאה אותנו עד הלום, ובין המציאות האסונית שאנו עומדים בפניה היא שהשיטה הנוכחית אינה בת-קיימא. לכן, ברור היום כי השיטה הכלכלית הנוכחית תוחלף. אבל במה? האם תהיה זו שיטה כלכלית וחברתית שתיטיב עוד יותר עם העשירים והחזקים, או שניתן יהיה לקדם שיטה אחרת שמיטיבה עם כולם?
התעוררות עולמית
בעולם מסתמנת התעוררות. תנועה חברתית וסביבתית, שורשית וגדולת מימדים, מחוזקת בקונצנזוס מדעי רחב, היא שהובילה מנהיגי מדינות לגלזגו, להצהיר (הרבה) על מחויבותם למאבק בהתחממות הגלובלית, ולעשות (מעט מדי) למען מאבק זה. לצד זאת, בעולם המפותח ניכרת התרחקות ממוסכמות של העידן הניאו-ליברלי שבעבר לא ניתן היה לערער עליהן, כמו עליונותו של המגזר הפרטי על הציבורי והמחויבות לצמיחה גבוהה וגרעון תקציבי נמוך.
תופעה נוספת שהפרשנים עוד מתאמצים להסביר היא "ההתפטרות הגדולה". מיליוני עובדים, בארה"ב וברחבי העולם המפותח, מסמנים לנו ששוק העבודה במתכונתו לא מתאים להם. הוא אינו מספק שכר הולם, הוא דורש עבודה רבה מדי וקשה, ואינו מספק לעובדים תחושת משמעות. במקביל מפותחים ברחבי העולם מודלים חדשניים של כלכלה מקומית מקיימת, ששואפים לספק פרנסה באופן אחר. התנסות מעניינת נוספת היא בתחום הקואופרטיבים להפקת אנרגיה ממקורות מתחדשים, אף זה תחום שמתפתח בעולם.
שאלות דחופות
ראש הממשלה בנט הצהיר שישראל תתייצב בחזית המאבק בהתחממות הגלובלית, ותגייס לטובת המאבק את היזמות הטכנולוגית פורצת הדרך של אומת הסטרט-אפ. זהו כיוון מוטעה, או למצער, אינו מספיק. את רוח החדשנות והיזמות יש לנתב לעבר יצירת מודלים כלכליים וחברתיים שיאפשרו תשובות לשאלות הגדולות של זמננו.
שכן, אם נחפש פתרון שיהיה מקיים ולטובת הכלל, אזי המדיניות הכלכלית והחברתית צריכה לעבור שידוד מערכות. האתגר שניצב בפנינו, בישראל ובכל העולם, הוא עצום. הוא כולל בתוכו שאלות כמו: האם ניתן להגדיר מחדש את המילה צמיחה? איך נראית כלכלה המבוססת על צמיחה אנושית וחברתית, ולא על גידול בתמ"ג? כיצד מממנים את השירותים הציבוריים בשיטה שכזו? מה משפר יותר את איכות חיינו: רכב חדש או שירותי בריאות זמינים ונגישים? איך נראית העבודה והאם נצטרך כולנו לעבוד כל הזמן? מה נעשה עם הזמן הפנוי? כיצד יראו ערים וקהילות? כיצד יראה החינוך? התקשורת? הפוליטיקה?
ארגוני סביבה וחברה אזרחית הם כיום המקומות שבהם מתקיימת השיחה החשובה וההכרחית כל כך בנושאים אלו, שיחה שמטרתה לענות על שאלות מהסוג שכתוב מעלה. השאלות האלו אולי נראות תמימות. אך כפי שכבר כתבה המשוררת הפולניה ויסלבה שימבורסקה, אין דחופות משאלות תמימות. היום יותר מתמיד, עתידנו יקבע על בסיס התשובות שהחברה תדע לתת לשאלות אלו.
הכותבת היא מנכ"לית משותפת של מרכז השל לקיימות
