ועידת האקלים של האו"ם נפתחה השבוע בשארם א-שייח, ובימים שני ושלישי מגיעים אליה ראשי מדינות להתדיין, להתווכח ובתקווה גם להסכים על יעדים משמעותיים להפחתת פליטות פחמן ועל הדרך ליישומם. אבל מדינת ישראל, שמגיעה לוועידה בתפר שבין ממשלה לממשלה, עם משלחת גדולה מתמיד ועם ביתן ענק ומנצנץ, לא רק שלא יכולה להבטיח הרבה, אלא מציגה קליימטווש אחד גדול.
בראש המשלחת הלאומית עומד הנשיא יצחק הרצוג, שזיהה את גודל האיום לפני כמה חודשים והקים פורום אקלים גדול ובו אנשי אקדמיה, תעשייה, ארגוני סביבה ונציגי ממשל. הפורום עסק בחודשים האחרונים באפיון ובקידום של יוזמות שונות ומגוונות בתחום: מאנרגיה קהילתית בבתים משותפים, עבור בקידום הליכתיות וחינוך אקלימי ועד מהלכים לבנייה מותאמת אקלים ולצמצום בזבוז מזון ועוד.
אבל להרצוג אין את הסמכות וגם לא את התקציב או היכולת להבטיח את יישום היוזמות של הפורום ללא ממשלת ישראל, ובטח ובטח אין לו את הסמכות ואת האחריות להציג יעדים אקלימיים לאומיים, לקדם אותם וליישם אותם. יתרה מכך, הנסיעה של הנשיא והדברים שאמר לא מחייבים את הממשלה הנכנסת, וכך גם כמעט כל ההתחייבות של השרים האחרים שנוסעים לוועידה. כך, למעשה היא מציגה מצג שווא של מעורבות ופעילות של המדינה בתחום האקלים בזמן שמדינת ישראל בשנה האחרונה ובשנים שלפניה קבעה יעדים נמוכים של הפחתת פליטות פחמן, מעבר לאנרגיה מתחדשת, מעבר לתחבורה ציבורית וחשמלית וצמצום נסועה ועוד, וגם בהם לא עמדה.
הפוקוס המרכזי של ישראל בוועידה הוא לא על הפחתת פליטות או היערכות לשינויי האקלים שלנו, אלא על טכנולוגיות סביבתיות ואקלימיות ישראליות שנוכל למכור לעולם ולסייע לכולם להתמודד עם המשבר הגדול. אבל גם במקרה הזה הקליימטק הוא קליימטווש, לא רק מפני שהמדינה לא באמת השקיעה תקציבים גדולים בתחום כמובטח, וגם לא מפני שהטכנולוגיות כמעט ולא מוטמעות כאן, אלא מפני שהן לא יכולות להסתיר את חוסר העמידה שלנו בהתחייבויות.
לדוגמה, עד היום הממשלה לא עיגנה את הבטחת ראש הממשלה לשעבר, נפתלי בנט, מהוועידה הקודמת בגלזגו לאיפוס פליטות בשנת 2050, הבטחה דומה לזו שנתן בנימין נתניהו כראש הממשלה בוועידת האקלים של הנשיא ביידן לפני כשנתיים, וגם לא קידמה חוק אקלים משמעותי.
לצד אלו, הועידה בשארם א-שייח מתמקדת גם בשיתופי פעולה אזוריים, ובמיוחד פה בשכונה שלנו. אבל גם במקרה הזה כל ההסכמים החדשים והמתחדשים עם איחוד האמירות, עם ירדן ועם מצרים ואפילו עם לבנון הם סביב דלקים מאובנים ולא בתחומים כמו אנרגיות מתחדשות או שיתופי פעולה להיערכות לשינויי מזג האוויר הייחודיים לאזורינו.
הדו"חות האקלימיים השונים שמתפרסמים בימים אלה מראים כי המציאות גוברת על כל דמיון וכי השינויים בשטח מקדימים אפילו את התחזיות של המדענים. בד בבד, הציפיות לפריצת דרך אמיתית ולהחלטות אמיצות בוועידת שארם נמוכות מתמיד. בתוך כך, מדינת ישראל מנסה להציג עוצמה אקלימית ועשייה פורצת דרך, אבל כל אלו לא יוכלו להסתיר את הבושה.
פרופ' עדי וולפסון הוא חוקר במרכז לתהליכים ירוקים במכללה האקדמית להנדסה ע"ש סמי שמעון ומחבר הספר "צריך לקיים - אדם, חברה וסביבה: לקחי העבר ואחריות לעתיד" (פרדס, 2016).
